נכנסת הביתה. מוצאת אותו איתה. הם שוכבים יחד על הספה, חבוקים. "שלום", הם מחייכים אלי. "שלום", אני עונה, ומתיישבת על הכסא ממול. היא קמה, מכינה לכולנו קפה. שותים ומדברים בנחת. "תתפשטי", הוא אומר לי. אני מסתכלת עליו בשאלה. מבטו לא מותיר מקום לשאלות. מתפשטת. "גשי לחדר וחכי לי שם". אני הולכת על ארבע לחדר, עומדת במרכזו על ארבעותי, ראשי מורכן, וממתינה. שומעת אותם מתלחששים ומצחקקים בחדר השני, וליבי שוקע.

אנחנו נוסעים בין ההרים עכשיו. יום שמש חורפי נעים. הכל ירוק מסביב. תחושת חופש מלווה במתח. מגיעים לנקודת תצפית יפהפייה המשקיפה אל נוף ההרים. מורה לי לעמוד שם. לפשוט את בגדיי. מסתכלת עליו בעיניים שואלות. מחזיר לי מבט. יודעת שאין מה להתווכח. מקללת בלב.

"בוקר טוב", קופצת הודעת מסנג'ר על המסך מולי.
אדוני. מחייכת לעצמי. עונה לו.
"את בעבודה?"
"בבית".
"היום תלכי לעבודה ללא תחתונים".

"פתחי את המצלמה, כלבה. אני רוצה לראות אותך", קפצו המילים מולי. אני כלבה. כועסת. מה פתאום הוא מדבר אלי כך? נרגשת, מגורה, אני כלבה. הפנטזיה מתגשמת. "עכשיו התפשטי ועמדי מול המצלמה. יש לך שלושים שניות לעשות זאת".