הנסיעה
מאת Nymphaea(נשלטת){זיעויה}
3 במרץ 2006
"בואי, נוסעים", הוא אומר לי. מרימה את עיני מהספר בו אני קוראת. מופתעת. לא תכננו כלום להיום. מסתכלת עליו ורואה בעיניו את המבט ההוא. מניחה את הספר בצייתנות. לובשת מעיל. לוקחת את מפתחות המכונית ומתבוננת עליו להוראות. הוא יוצא מהבית ואני אחריו. נכנסים למכונית. מתניעה, יוצאת מהחניה וממתינה להוראות. "סעי לאיילון, ואחר כך לכיוון ירושלים", הוא אומר לי. נוסעת. מרגישה את הריגוש הולך ונבנה. מה מצפה לי? מה הוא מתכנן?
מקשיבה למוזיקה המתנגנת ברדיו, להפיג קצת את המתח שאני חשה. הוא יושב לו בשקט לידי. מדי פעם מורה לי לפנות. אנחנו נוסעים בין ההרים עכשיו. יום שמש חורפי נעים. הכל ירוק מסביב. תחושת חופש מלווה במתח. מורה לי לעצור ליד שביל בצד הדרך. המתח גואה והולך. מוליך אותי בשביל בין העצים. האוויר חמים ונעים. פוסע מאחורי ומורה לי לאן לפנות בצמתי השבילים. מגיעים לנקודת תצפית יפהפייה המשקיפה אל נוף ההרים. מורה לי לעמוד שם. לפשוט את בגדיי. מסתכלת עליו בעיניים שואלות. מחזיר לי מבט. יודעת שאין מה להתווכח. מקללת בלב. אנחנו במקום פתוח. מי יודע מי יכול לעבור פה פתאום. מנסה שוב להסתכל עליו, אולי יתרכך. המבע על פניו גורם לי להתחיל ולהוריד את בגדי. מסירה אותם באיטיות. מקווה שישנה את דעתו. מניחה אותם על הספסל לידינו.
הוא מסובב אותי כך שפניי מול הנוף הפתוח. עומד מאחורי ומחבק אותי. צובט את פטמותיי ולוחש באוזני: "תצעקי".
מסובבת את ראשי לעברו לבדוק שהוא רציני. אין רציני ממנו. "לא יכולה" לוחשת חזרה.
"את יכולה", הוא אומר בשקט לתוך אוזני. "תנסי".
"לא יכולה", אני מתעקשת.
צביטה בפטמה שגורמת לי להיאנק בכאב, משכנעת אותי לנסות. קול חלוש עוזב את גרוני. "רואה?" שואלת אותו, "אני לא יכולה".
"בודאי שיכולה, תנסי שוב, והפעם באמת. תגרמי לי להיות מרוצה ממך".
שונאת שלוחץ על הכפתור הזה. הכפתור שיכול לגרום לי להפוך עולמות עבורו. נושמת עמוק. אוספת אויר לריאות. צעקה קלה נפלטת מפי.
"יפה, שפחה. רואה שאת יכולה כשאת רוצה? עכשיו יותר חזק".
שוב אוספת אויר לריאותיי. פותחת את פי וצועקת.
"את משתפרת שפחה, אבל את יכולה יותר. בשבילי."
הוא לא יוותר לי. אני יודעת. אין לי ברירה אלא לזרום איתו. עוזרת אומץ וצועקת. צועקת את נשמתי החוצה. הוא מחבק אותי בחוזקה.
"שפחה אהובה שלי. עוד פעם. תצעקי שוב".
הפעם לא צריכה הכנות. צועקת בקול. ההד חוזר אלי מההרים סביב. הוא מלטף אותי. מראה לי את אהבתו אלי.
"שוב", הוא מורה לי.
הפעם צועקת בעוצמה הכי גדולה שיכולה. מוציאה את כל השחור החוצה. נותנת לכל הכאבים והכעסים להתנקז לתוך הצעקות שלי. עומדת שם. פורשת ידיים לצדדים וצועקת וצועקת אל הנוף מולי בקול גדול. מרגישה את בטני מתרוקנת. הצעקות מתחלפות בבכי. דמעות שוטפות את פניי לפתע. בוכה בכי משחרר. הוא מסובב אותי אליו. מלטף את שיערי, את פניי. נושק לדמעותיי. "אוהב אותך שפחתי" הוא לוחש לי. מניח את ראשי על כתפו לנחם אותי. "התלבשי אהובה, בואי ניסע הביתה".
מקשיבה למוזיקה המתנגנת ברדיו, להפיג קצת את המתח שאני חשה. הוא יושב לו בשקט לידי. מדי פעם מורה לי לפנות. אנחנו נוסעים בין ההרים עכשיו. יום שמש חורפי נעים. הכל ירוק מסביב. תחושת חופש מלווה במתח. מורה לי לעצור ליד שביל בצד הדרך. המתח גואה והולך. מוליך אותי בשביל בין העצים. האוויר חמים ונעים. פוסע מאחורי ומורה לי לאן לפנות בצמתי השבילים. מגיעים לנקודת תצפית יפהפייה המשקיפה אל נוף ההרים. מורה לי לעמוד שם. לפשוט את בגדיי. מסתכלת עליו בעיניים שואלות. מחזיר לי מבט. יודעת שאין מה להתווכח. מקללת בלב. אנחנו במקום פתוח. מי יודע מי יכול לעבור פה פתאום. מנסה שוב להסתכל עליו, אולי יתרכך. המבע על פניו גורם לי להתחיל ולהוריד את בגדי. מסירה אותם באיטיות. מקווה שישנה את דעתו. מניחה אותם על הספסל לידינו.
הוא מסובב אותי כך שפניי מול הנוף הפתוח. עומד מאחורי ומחבק אותי. צובט את פטמותיי ולוחש באוזני: "תצעקי".
מסובבת את ראשי לעברו לבדוק שהוא רציני. אין רציני ממנו. "לא יכולה" לוחשת חזרה.
"את יכולה", הוא אומר בשקט לתוך אוזני. "תנסי".
"לא יכולה", אני מתעקשת.
צביטה בפטמה שגורמת לי להיאנק בכאב, משכנעת אותי לנסות. קול חלוש עוזב את גרוני. "רואה?" שואלת אותו, "אני לא יכולה".
"בודאי שיכולה, תנסי שוב, והפעם באמת. תגרמי לי להיות מרוצה ממך".
שונאת שלוחץ על הכפתור הזה. הכפתור שיכול לגרום לי להפוך עולמות עבורו. נושמת עמוק. אוספת אויר לריאות. צעקה קלה נפלטת מפי.
"יפה, שפחה. רואה שאת יכולה כשאת רוצה? עכשיו יותר חזק".
שוב אוספת אויר לריאותיי. פותחת את פי וצועקת.
"את משתפרת שפחה, אבל את יכולה יותר. בשבילי."
הוא לא יוותר לי. אני יודעת. אין לי ברירה אלא לזרום איתו. עוזרת אומץ וצועקת. צועקת את נשמתי החוצה. הוא מחבק אותי בחוזקה.
"שפחה אהובה שלי. עוד פעם. תצעקי שוב".
הפעם לא צריכה הכנות. צועקת בקול. ההד חוזר אלי מההרים סביב. הוא מלטף אותי. מראה לי את אהבתו אלי.
"שוב", הוא מורה לי.
הפעם צועקת בעוצמה הכי גדולה שיכולה. מוציאה את כל השחור החוצה. נותנת לכל הכאבים והכעסים להתנקז לתוך הצעקות שלי. עומדת שם. פורשת ידיים לצדדים וצועקת וצועקת אל הנוף מולי בקול גדול. מרגישה את בטני מתרוקנת. הצעקות מתחלפות בבכי. דמעות שוטפות את פניי לפתע. בוכה בכי משחרר. הוא מסובב אותי אליו. מלטף את שיערי, את פניי. נושק לדמעותיי. "אוהב אותך שפחתי" הוא לוחש לי. מניח את ראשי על כתפו לנחם אותי. "התלבשי אהובה, בואי ניסע הביתה".
