הפסקת צהריים
מאת Nymphaea(נשלטת){זיעויה}
31 בינואר 2006
יושבת עם כוס הקפה שהכנתי לי מול המחשב. גולשת לי קצת, לפני שאקום ואתארגן לעבודה. גונבת עוד כמה דקות של שקט לפני שיוצאת לסערת היום.
"בוקר טוב", קופצת הודעת מסנג'ר על המסך מולי.
אדוני. מחייכת לעצמי. עונה לו.
"את בעבודה?"
"בבית".
"היום תלכי לעבודה ללא תחתונים".
מרגישה את ההתרגשות מתחילה להיבנות. הולך להיות יום מעניין היום. אדוני אף פעם לא מאכזב. רעיונות יש לו כרימון.
"כן, אדוני", עונה כמתבקש. מסיימת את הקפה. מתלבשת, לא שוכחת לשכוח ללבוש תחתונים, ויוצאת לעבודה. עוד יום מתחיל.
בעבודה, יום רגיל. בודקת את המיילים שהגיעו בלילה מהלקוח בחו"ל. מדברת בטלפון, מנסה למצוא פיתרון לבעיות שהתגלו. הבוקר עובר והצהרים הגיע.
"שם?" קופץ חלון מסנג'ר על המסך.
"כן, אדוני", עונה. הריגוש שכבר התחיל להבנות מהבוקר מתגבר. מה הוא מכין לי היום?
"המעיל באוטו כפי שבקשתי?"
לפני מספר שבועות בקש אותי אדוני לשים מעיל ארוך במכוניתי. עכשיו נראה מדוע.
"בודאי, אדוני".
"יפה, עוד עשרים דקות אתקשר. היי במכוניתך. לבשי את המעיל, ללא בגדיך כמובן."
אני בולעת את הרוק בחוזקה. לא עולה על דעתי לשאול לאן ניסע ומה מתכנן.
"כן, אדוני. אהיה מוכנה".
אוספת את חפצי בהתרגשות, יורדת לחניה מנסה לחשוב איך והיכן אתפשט. מחליטה לעשות זאת במכונית. בחניה. אמצא לי פינה חשוכה ונידחת. מסתכלת מסביב. מעולם לא נראתה לי החניה מוארת כל כך כמו עכשיו. שום פינה חשוכה ונידחת לא נראית לעין. נכנסת לאוטו, נוסעת ויורדת לקומה התחתונה של החניה, מקווה למצוא שם מקום מסתור. גם הקומה הזו מוארת באור יום כמעט. אבל חונים בה פחות והחלק האחורי ריק לחלוטין. מוצאת קיר שמסתיר את מכוניתי. במהירות בזק מסירה את בגדי ולובשת את המעיל. רוכסת אותו היטב היטב.
שעת צהרים. העובדים בבנין הזכוכית הגבוה יורדים ועושים את דרכם אל חדר האוכל בבנין הנמוך. עוברים קבוצות קבוצות מול שער החניה, שאני צריכה לעבור. בולעת את הרוק, נושמת עמוק ויוצאת מהחניה. נוסעת אל השער. עכשיו צריך לעבור ליד השומר. נושמת שוב עמוק, בודקת שמעיל לא חושף דבר, מעבירה את התג ויוצאת דרך השער הנפתח. נוסעת קצת קדימה ועומדת בצד מחכה לשיחה מאדוני שתגיע. הסלולארי שלי מצלצל מקפיץ אותי ממקומי.
"היכן את?"
עונה.
"לבושה כפי שבקשתי?"
"ודאי, אדוני".
כאילו הייתי חושבת לעשות אחרת. מרגישה את ליבי הולם בחוזקה. מתדפק על צלעותיי כאסיר המבקש לברוח מכלאו.
"אנחנו הולכים לטייל בקניון", שומעת אותו אומר. "סעי לשם וחכי להוראות".
אלוהים אדירים - הקניון.
נוסעת לקניון. בדרך חושבת. נזכרת שחברים לעבודה נוהגים מידי פעם לקפוץ לאכול בקניון. חברה טובה גרה באזור ונוהגת לבקר שם הרבה. מה אם אפגוש מישהו? עירומה מתחת למעיל? הלב דופק במהירות. הגירוי כבר בלתי נסבל. חונה במקום הראשון שמצאתי. מחכה לטלפון נוסף.
"תעלי לקניון ותטיילי בו". עוצמת את עיני. אוספת אומץ. יוצאת מהמכונית ועולה לקומת המסחר הראשונה. הולכת באדישות מעושה. מחזיקה את שולי המעיל בידיי, שלא יפתחו ויחשפו את מערומי. נעמדת ליד חלון הראווה של החנות הקרובה אלי. מעמידה פני מסתכלת בנעלים המוצגות בו, כאילו מתעניינת. הולכת לאיטי כמטיילת. לא רואה את אדוני. מרגישה ויודעת שהוא מסתכל בי. צופה בי ועוקב אחר מעשי. מגיעה לחלון הראוה של חנות התכשיטים. בוחנת אותם במבט לא מבט. גבי אל הרחבה. פני אל החנות. ממשיכה ללכת בקניון, בהילוך איטי. רגועה לכאורה. זמני בידי. הטלפון מצלצל שוב.
"רדי קומה. הישארי על הקו". פונה חזרה אל המדרגות ויורדת. הוא מנתב אותי אל שירותי הגברים, שם הוא ממתין לי באחד התאים. אני נכנסת לתא אחריו. הוא מורה לי להוריד את המעיל. נשארת עירומה מולו. רק נעליי לרגליי. מאותת לי לרדת על ארבע לפניו. ידיו מלטפות את עכוזי. מנחיתות עליו סטירות קלות. מגששות את ערוותי הרטובה מתשוקה בוערת. חודרות לתוכי מרטיטות אותי בעונג. מורה לי לקום, לעמוד עם ידי שעונות על הכיור. חודר אלי. מרגישה את נשימתו החמה על צווארי. מסובב אותי אליו. מורה לי לרדת על ברכי. נועץ את איברו היפה בפי. מזיין את פי בכוח, אוחז בשערי. דמעות עולות בעיני כשהרגשת המחנק מתגברת. הוא נאנח עמוקות כהוא פולט את זרעו לגרוני. מלטף אותי קלות. שולח אותי להתלבש.
ישובים בבית הקפה. שותים קפה ואוכלים. הוא מביט עלי ואומר: "רק איתך זה יכול לקרות".
"רק איתך, אדוני", אני חושבת לעצמי, מחייכת.
"בוקר טוב", קופצת הודעת מסנג'ר על המסך מולי.
אדוני. מחייכת לעצמי. עונה לו.
"את בעבודה?"
"בבית".
"היום תלכי לעבודה ללא תחתונים".
מרגישה את ההתרגשות מתחילה להיבנות. הולך להיות יום מעניין היום. אדוני אף פעם לא מאכזב. רעיונות יש לו כרימון.
"כן, אדוני", עונה כמתבקש. מסיימת את הקפה. מתלבשת, לא שוכחת לשכוח ללבוש תחתונים, ויוצאת לעבודה. עוד יום מתחיל.
בעבודה, יום רגיל. בודקת את המיילים שהגיעו בלילה מהלקוח בחו"ל. מדברת בטלפון, מנסה למצוא פיתרון לבעיות שהתגלו. הבוקר עובר והצהרים הגיע.
"שם?" קופץ חלון מסנג'ר על המסך.
"כן, אדוני", עונה. הריגוש שכבר התחיל להבנות מהבוקר מתגבר. מה הוא מכין לי היום?
"המעיל באוטו כפי שבקשתי?"
לפני מספר שבועות בקש אותי אדוני לשים מעיל ארוך במכוניתי. עכשיו נראה מדוע.
"בודאי, אדוני".
"יפה, עוד עשרים דקות אתקשר. היי במכוניתך. לבשי את המעיל, ללא בגדיך כמובן."
אני בולעת את הרוק בחוזקה. לא עולה על דעתי לשאול לאן ניסע ומה מתכנן.
"כן, אדוני. אהיה מוכנה".
אוספת את חפצי בהתרגשות, יורדת לחניה מנסה לחשוב איך והיכן אתפשט. מחליטה לעשות זאת במכונית. בחניה. אמצא לי פינה חשוכה ונידחת. מסתכלת מסביב. מעולם לא נראתה לי החניה מוארת כל כך כמו עכשיו. שום פינה חשוכה ונידחת לא נראית לעין. נכנסת לאוטו, נוסעת ויורדת לקומה התחתונה של החניה, מקווה למצוא שם מקום מסתור. גם הקומה הזו מוארת באור יום כמעט. אבל חונים בה פחות והחלק האחורי ריק לחלוטין. מוצאת קיר שמסתיר את מכוניתי. במהירות בזק מסירה את בגדי ולובשת את המעיל. רוכסת אותו היטב היטב.
שעת צהרים. העובדים בבנין הזכוכית הגבוה יורדים ועושים את דרכם אל חדר האוכל בבנין הנמוך. עוברים קבוצות קבוצות מול שער החניה, שאני צריכה לעבור. בולעת את הרוק, נושמת עמוק ויוצאת מהחניה. נוסעת אל השער. עכשיו צריך לעבור ליד השומר. נושמת שוב עמוק, בודקת שמעיל לא חושף דבר, מעבירה את התג ויוצאת דרך השער הנפתח. נוסעת קצת קדימה ועומדת בצד מחכה לשיחה מאדוני שתגיע. הסלולארי שלי מצלצל מקפיץ אותי ממקומי.
"היכן את?"
עונה.
"לבושה כפי שבקשתי?"
"ודאי, אדוני".
כאילו הייתי חושבת לעשות אחרת. מרגישה את ליבי הולם בחוזקה. מתדפק על צלעותיי כאסיר המבקש לברוח מכלאו.
"אנחנו הולכים לטייל בקניון", שומעת אותו אומר. "סעי לשם וחכי להוראות".
אלוהים אדירים - הקניון.
נוסעת לקניון. בדרך חושבת. נזכרת שחברים לעבודה נוהגים מידי פעם לקפוץ לאכול בקניון. חברה טובה גרה באזור ונוהגת לבקר שם הרבה. מה אם אפגוש מישהו? עירומה מתחת למעיל? הלב דופק במהירות. הגירוי כבר בלתי נסבל. חונה במקום הראשון שמצאתי. מחכה לטלפון נוסף.
"תעלי לקניון ותטיילי בו". עוצמת את עיני. אוספת אומץ. יוצאת מהמכונית ועולה לקומת המסחר הראשונה. הולכת באדישות מעושה. מחזיקה את שולי המעיל בידיי, שלא יפתחו ויחשפו את מערומי. נעמדת ליד חלון הראווה של החנות הקרובה אלי. מעמידה פני מסתכלת בנעלים המוצגות בו, כאילו מתעניינת. הולכת לאיטי כמטיילת. לא רואה את אדוני. מרגישה ויודעת שהוא מסתכל בי. צופה בי ועוקב אחר מעשי. מגיעה לחלון הראוה של חנות התכשיטים. בוחנת אותם במבט לא מבט. גבי אל הרחבה. פני אל החנות. ממשיכה ללכת בקניון, בהילוך איטי. רגועה לכאורה. זמני בידי. הטלפון מצלצל שוב.
"רדי קומה. הישארי על הקו". פונה חזרה אל המדרגות ויורדת. הוא מנתב אותי אל שירותי הגברים, שם הוא ממתין לי באחד התאים. אני נכנסת לתא אחריו. הוא מורה לי להוריד את המעיל. נשארת עירומה מולו. רק נעליי לרגליי. מאותת לי לרדת על ארבע לפניו. ידיו מלטפות את עכוזי. מנחיתות עליו סטירות קלות. מגששות את ערוותי הרטובה מתשוקה בוערת. חודרות לתוכי מרטיטות אותי בעונג. מורה לי לקום, לעמוד עם ידי שעונות על הכיור. חודר אלי. מרגישה את נשימתו החמה על צווארי. מסובב אותי אליו. מורה לי לרדת על ברכי. נועץ את איברו היפה בפי. מזיין את פי בכוח, אוחז בשערי. דמעות עולות בעיני כשהרגשת המחנק מתגברת. הוא נאנח עמוקות כהוא פולט את זרעו לגרוני. מלטף אותי קלות. שולח אותי להתלבש.
ישובים בבית הקפה. שותים קפה ואוכלים. הוא מביט עלי ואומר: "רק איתך זה יכול לקרות".
"רק איתך, אדוני", אני חושבת לעצמי, מחייכת.
