פרי עטו של מוח קודח

למדתי לראות באמצעות עורי. כל תא ותא כאילו שהצמיח אלפי ידיים זעירות שמיששו את האוויר מסביב. ניסיתי לקחת נשימה והבזק של כאב חד פילח את החזה. ריאותיי קורסות תחת משקל גופי, נכנעות לכוח המשיכה.

כמה זמן כבר הייתי תלויה שם כישו הצלוב? פחדתי לצעוק. פחדתי שאזמן מתוך האפלה משהו נורא הרבה יותר. הקשבתי לחלל השחור שאני נמצאת בו, ללא ספק אני איפשהו עמוק מתחת לאדמה! מסות כבירות של אוויר לחצו על עור התוף, הד עלה מן המעמקים. איפשהו במרחק נשמע צליל עמום - חריקה, לא, יללה. גסיסתה של מפלצת ברזל ענקית. וזהו, דממה מוחלטת. ולא קיים ייאוש גדול מזה בעולם!

התשתי את עצמי עד אובדן ההכרה. לא לחשוב, העיקר לא לחשוב.

התעוררתי שוב. אחרי כמה זמן - לא יודעת, משום שהאוויר איכשהו לא היה במקומו. פרץ של אוויר קר הקשיח את שרירי גופי. מישהו נמצא כאן! ממש קרוב אלי. בבקשה! גע בי כדי שאוכל לדעת שאתה אמיתי, שאני לא משתגעת.

הקור שלו היה בכל מקום, בתוכי, על קורות העץ המרקיבות איליהן נקשרתי. הוא
מ-ר-ח-ר-ח אותי...! שפתיים קפואות נצמדו לשפתיי, טיילו על עור פני, ליחכו את עיני.
עזור לי... בבקשה!

- למה?

למה?! איזו מין שאלה זו?! למה באמת? כי כואב לי, כי אני מסוגלת להגיש... האומנם?
הייתכן שאני תלויה כאן יותר מידי זמן והחבלים הכו שורש בבשרי? הייתכן שמרוב שחנקתי את צרחותיי הפסקתי להרגיש את הכאב?!

- תעזור לי, כי אם לא תעשה זאת אפסיק להרגיש לעולמים!

בתנועה חדה ומהירה נחתכו החבלים והתמוטטתי אל זרועותיו. כעת יכולתי להרגיש אותו מקרוב, את ריח גופו - ריח מתוק מתוק של טחבים ועוד אלפי ריחות אחרים שלא הכרתי. עורו זהר בבוהק קלוש של גווני כספית שהאיר את זרועותיי הכרוכות סביבו. יכולתי לראות את החורבה שהותירו החבלים על עורי. עצמתי את עיני והתחלתי לחשוב שאולי אני בעצם כבר מתה וזהו גן העדן.

- אלו הן הבובות האהובות עלי ביותר - כאלו המסוגלות להרגיש, הוא מלמל חרישית וכרך את זרועותיו סביבי.