השלמה
מאת nerissa(אחרת)
3 בינואר 2006
"אני לא יכולה. בבקשה. אל תבקש ממני את זה. כל דבר אחר... בבקשה, אדוני." היא ישבה על ברכיה. על המיטה, דמעות זורמות על לחייה.
"את תעשי מה שאמרתי לך." הוא ישב מולה, מול המיטה, נינוח בכורסתו, קולו שקט, עיניו חודרות.
היא הניעה ראשה, שערה הסתור שופע סביבה כהילה, גופה העירום, המלא, רועד מול מבטו הקשוח, מול בקשתו הבלתי אפשרית. כל כך רצתה לרצות אותו, אבל הבושה היתה הכאב הכי עמוק שהרגישה עכשיו.
"אמרתי לך לשכב על הגב, לשים כרית מתחת לתחת שלך ולפעור את הכוס שלך מולי. מה לא ברור? עשי זאת!" קולו היה חד, שקט, לא מוותר.
היא רעדה כעלה נידף. לא יכולה היתה לחשוף עצמה כך מול מבטו. מול כל מבט. ידעה גם שלא יוותר.
הבכי שלה התעצם כשגלשה לאיטה אל המיטה, משעינה ישבנה על הכרית הקשה, מגביהה אגנה אל מול מבטו הבוחן.
"יפה. עכשיו פשקי רגלייך" אמר, עוקב אחר האישה הנקרעת מולו בין מחסומיה לבין הצורך לרצות אותו.
"בבקשה אדוני, בפעם אחרת. לא יכולה..." היא שכבה, עפעפיה נעולים על עיניה האדומות הדומעות, מתחננת אליו.
"עכשיו שלחי ידייך ופשקי את הכוס שלך מולי. חזק! אני רוצה לראות כל פיסת בשר שם", התעלם מתחנוניה.
קול בכייה פרץ את הניסיון העקר שלה לבלמו. היא רעדה מבכי, כל מילימטר בגופה נקרע מהעלבון שהרגישה כשפישקה עצמה לאט מולו, שיא נשיותה ופרטיותה נחשף במלואו.
הוא לא אמר מילה. ישב שלוו במקומו, רגלו האחת מונחת ברישול על האחרת, זרועותיו מונחות על ידיות הספה, מבטו נעוץ בין רגליה.
"עכשיו אל תזוזי. הישארי כך."
הבכי וטלטלות הגוף גרמו לכוח רצונה החלש להתמסמס, ושוב נסגרו רגליה, חוסמות את מבטו מלשטוף את אברה הפעור מולו.
"שלא תעזי!" צליפת קולו פישקה רגליה שוב, אצבעותיה מותחות את שפתי ערוותה מולו, מגלות את הבשר הוורדרד הלח.
"ב... ב... בבקשה אדוני..." תחנוניה לא הועילו.
דקות ארוכות נשמע רק קול בכייה קורע הלב. הוא לא זז ממקומו.
ואז דיבר.
"כן. את צודקת. יש לך כוס מכוער. מעוות לגמרי. אני בהחלט מבין למה את לא רוצה להציג אותו." קולו ומילותיו שטפו אותה כמי קרח.
"אני באמת לא מבין איך את מעזה בכלל להוריד תחתונים מול גבר זה או אחר. אני מבין למה את לא מרשה שירדו לך." בכייה צרח מקרבה. מילותיו הקשות צרבו בלבה כאילו הצמיד ברזל מלובן אליו. הדמעות שלה קיבלו קול, קול מייבב וכואב.
"למה אתה אומר לי דברים כאלה, אדוני..." הצליחה למלמל.
"כי זו האמת. את ממש... שלא תעזי לסגור רגליים! פשקי אותן שוב מייד!" היא נאנקה תחת עלבונה ושוב נפערה מולו.
"כן. בהחלט מקור למבוכה עבורך. לא הייתי... אמרתי לפתוח! והישארי כך בלי לזוז!" למרות נימתו המצווה, קולו לא התרומם. הוא דיבר בשקט, מצליף מילותיו הקשות אל האישה המתייפחת.
"בהחלט דוחה", המשיך בשלווה. "אם הייתי במקומך, לא הייתי..." מבעד למסך הדמעות וכאב העלבון מדבריו הזדחל משהו. כעס. כעס עמוק.
"די!" היא זינקה ממשכבה חזרה אל ברכיה "שתוק כבר! איך אתה מעז להגיד לי דברים כאלה! מטומטם! אין לך זכות להגיד לי דברים כאלה! אני לא מכוערת. הכוס שלי לא מכוער. יש מספיק גברים בעולם מלבדך שיאהבו אותו. לא צריכה את האישורים שלך. לא מעניין אותי מה אתה חושב!"
כעסה השתולל. היא ירתה בו חזרה את עלבונה, מגינה בחירוף נפש על פיסת פרטיותה.
מבעד לערפל הכעס מבטה נתקל בדמותו השלווה היושבת מולו. הוא לא נע. רק ישב והסתכל בזעמה המתפרץ. שקט ונינוח הביט באישה הסוערת.
ואז ראתה. ראתה את החיוך הקטן בזווית פיו. ראתה את ההבעה בעיניו. והבינה.
היא השתתקה, נועצת בו מבט קרוע. "בן זונה. חתיכת בן זונה!"
חיוכו פשט לשפתיו. "כן. אני בן זונה. עכשיו חזרי למצבך הקודם. שכבי על גבך ופשקי רגלייך." קולו היה רך ומלא אהבה.
מהססת, מבולבלת, מעט מבינה, חזרה לתנוחתה הקודמת.
בעיניים קרועות לרווחה ראתה אותו קם מכיסאו ומתקרב אליה.
היא עוד פלטה "לא!" מבוהל, אבל גופה נכנע לאיש, שבאיטיות הוריד ראשו אל בין ירכיה, משלים אותה.
"את תעשי מה שאמרתי לך." הוא ישב מולה, מול המיטה, נינוח בכורסתו, קולו שקט, עיניו חודרות.
היא הניעה ראשה, שערה הסתור שופע סביבה כהילה, גופה העירום, המלא, רועד מול מבטו הקשוח, מול בקשתו הבלתי אפשרית. כל כך רצתה לרצות אותו, אבל הבושה היתה הכאב הכי עמוק שהרגישה עכשיו.
"אמרתי לך לשכב על הגב, לשים כרית מתחת לתחת שלך ולפעור את הכוס שלך מולי. מה לא ברור? עשי זאת!" קולו היה חד, שקט, לא מוותר.
היא רעדה כעלה נידף. לא יכולה היתה לחשוף עצמה כך מול מבטו. מול כל מבט. ידעה גם שלא יוותר.
הבכי שלה התעצם כשגלשה לאיטה אל המיטה, משעינה ישבנה על הכרית הקשה, מגביהה אגנה אל מול מבטו הבוחן.
"יפה. עכשיו פשקי רגלייך" אמר, עוקב אחר האישה הנקרעת מולו בין מחסומיה לבין הצורך לרצות אותו.
"בבקשה אדוני, בפעם אחרת. לא יכולה..." היא שכבה, עפעפיה נעולים על עיניה האדומות הדומעות, מתחננת אליו.
"עכשיו שלחי ידייך ופשקי את הכוס שלך מולי. חזק! אני רוצה לראות כל פיסת בשר שם", התעלם מתחנוניה.
קול בכייה פרץ את הניסיון העקר שלה לבלמו. היא רעדה מבכי, כל מילימטר בגופה נקרע מהעלבון שהרגישה כשפישקה עצמה לאט מולו, שיא נשיותה ופרטיותה נחשף במלואו.
הוא לא אמר מילה. ישב שלוו במקומו, רגלו האחת מונחת ברישול על האחרת, זרועותיו מונחות על ידיות הספה, מבטו נעוץ בין רגליה.
"עכשיו אל תזוזי. הישארי כך."
הבכי וטלטלות הגוף גרמו לכוח רצונה החלש להתמסמס, ושוב נסגרו רגליה, חוסמות את מבטו מלשטוף את אברה הפעור מולו.
"שלא תעזי!" צליפת קולו פישקה רגליה שוב, אצבעותיה מותחות את שפתי ערוותה מולו, מגלות את הבשר הוורדרד הלח.
"ב... ב... בבקשה אדוני..." תחנוניה לא הועילו.
דקות ארוכות נשמע רק קול בכייה קורע הלב. הוא לא זז ממקומו.
ואז דיבר.
"כן. את צודקת. יש לך כוס מכוער. מעוות לגמרי. אני בהחלט מבין למה את לא רוצה להציג אותו." קולו ומילותיו שטפו אותה כמי קרח.
"אני באמת לא מבין איך את מעזה בכלל להוריד תחתונים מול גבר זה או אחר. אני מבין למה את לא מרשה שירדו לך." בכייה צרח מקרבה. מילותיו הקשות צרבו בלבה כאילו הצמיד ברזל מלובן אליו. הדמעות שלה קיבלו קול, קול מייבב וכואב.
"למה אתה אומר לי דברים כאלה, אדוני..." הצליחה למלמל.
"כי זו האמת. את ממש... שלא תעזי לסגור רגליים! פשקי אותן שוב מייד!" היא נאנקה תחת עלבונה ושוב נפערה מולו.
"כן. בהחלט מקור למבוכה עבורך. לא הייתי... אמרתי לפתוח! והישארי כך בלי לזוז!" למרות נימתו המצווה, קולו לא התרומם. הוא דיבר בשקט, מצליף מילותיו הקשות אל האישה המתייפחת.
"בהחלט דוחה", המשיך בשלווה. "אם הייתי במקומך, לא הייתי..." מבעד למסך הדמעות וכאב העלבון מדבריו הזדחל משהו. כעס. כעס עמוק.
"די!" היא זינקה ממשכבה חזרה אל ברכיה "שתוק כבר! איך אתה מעז להגיד לי דברים כאלה! מטומטם! אין לך זכות להגיד לי דברים כאלה! אני לא מכוערת. הכוס שלי לא מכוער. יש מספיק גברים בעולם מלבדך שיאהבו אותו. לא צריכה את האישורים שלך. לא מעניין אותי מה אתה חושב!"
כעסה השתולל. היא ירתה בו חזרה את עלבונה, מגינה בחירוף נפש על פיסת פרטיותה.
מבעד לערפל הכעס מבטה נתקל בדמותו השלווה היושבת מולו. הוא לא נע. רק ישב והסתכל בזעמה המתפרץ. שקט ונינוח הביט באישה הסוערת.
ואז ראתה. ראתה את החיוך הקטן בזווית פיו. ראתה את ההבעה בעיניו. והבינה.
היא השתתקה, נועצת בו מבט קרוע. "בן זונה. חתיכת בן זונה!"
חיוכו פשט לשפתיו. "כן. אני בן זונה. עכשיו חזרי למצבך הקודם. שכבי על גבך ופשקי רגלייך." קולו היה רך ומלא אהבה.
מהססת, מבולבלת, מעט מבינה, חזרה לתנוחתה הקודמת.
בעיניים קרועות לרווחה ראתה אותו קם מכיסאו ומתקרב אליה.
היא עוד פלטה "לא!" מבוהל, אבל גופה נכנע לאיש, שבאיטיות הוריד ראשו אל בין ירכיה, משלים אותה.
