העונש

בשלבי התעוררות ראשוניים, הרגשתי את שפתיה של שפחתי הסיסי נושקות לרגליי, שמעתי אותה ממלמלת "בוקר טוב" חטוף, ואת צעדיה טופפים מתרחקים. שקט השתרר. ניסיתי לחשוב מה קרה שברכת הבוקר טוב שלה הייתה חטופה כל כך וקרירה משהו. שחזרתי את מאורעות ליל אמש, אך כל מה שעלה בהכרתי היה חמימות נעימה בדמי, חמימות שפשטה לכל גופי ולחלחה את מפשעתי בציפייה ללשונה. אולי קרה משהו שהסעיר אותה, הרהרתי, ותהיתי מה יכול היה למנוע ממנה להעיר אותי בחום מפנק כפי שעשתה מידי בוקר.

צינת הבוקר חדרה לעצמותיי, ומיהרתי לחמם את האמבט ולהיכנס למים החמימים בניסיון להפשיר. אך הקור היה פנימי, מלווה בדאגה מסוימת.

מיהרתי להתארגן ויצאתי לעבודה. אך במשרדי, משמחשבותיי שבו ונדדו לדקת ההתעוררות הצוננת, החלטתי לצלצל לשפחתי ולברר מה הטריד אותה. "מלכתי היקרה", אמרה בחום כששמעה את קולי. וכששאלתי לפשר התנהגותה בבוקר מיד החלה בסדרת התנצלויות רצופה.

"צר לי מלכתי, מיהרתי. הייתי צריכה להשקיע יותר בנישוק וליקוק רגלייך הבוקר, בפינוק מקדשך והצעת פי לשרותייך בדרכים נוספות ופרקטיות. הייתי איטית בהכנותיי הבוקר ולא הותרתי לכך זמן מספיק. אנא סלחי לי. בבקשה אל תכעסי גברתי האהובה על שהתרשלתי הבוקר, שלא יעיב על יומך תפקודי הלקוי. אני מבטיחה לפצותך הערב ככל שתדרשי."

מבלי לומר מילה ניתקתי את השיחה.

במהלך היום גמלה בליבי החלטה להעניש את הזונה על שהדאיגה אותי שלא לצורך, על שהתרשלה בתשומת לב שהיה עליה להקדיש לי, ועוד מהסיבה האווילית של תכנון זמן לקוי. ודאי עמדה מול המראה ונהנתה לבחון את גופה החטוב בבגדים החדשים שקניתי לה אמש. ועם כל הקרמים שעליה למרוח את עורה בהוראתי בוקר וערב, ודאי השתהתה יתר על המידה ולכן לא הספיק לה זמנה עבורי.

בערב כשחזרתי היא המתינה לי בפתח הדירה על ברכיה, לבושה במיטב בגדיה הסקסיים, מצמידה את פיה לקצה מגפי, ממלמלת "סליחה..." ו"אוהבת..." ו"רוצה לפנק אותך...".
"תודה באמת שנזכרת, זונה", אמרתי בחדות. " את תענשי על זילזולך מהבוקר, ובחומרה. אני הולכת להכין את הציוד, ואת תתכונני נפשית זונה עלובה." הרמתי באצבעי את סנטרה, סטרתי לה על כל לחי, הסתובבתי והלכתי משם.

כעבור כחצי שעה חזרתי לחדר ומצאתי אותה באותה תנוחה ובאותו מקום שבו נותרה כשעזבתי אותה. ממתינה לי כמו כלבה ממושמעת.

כיסיתי את עיניה, חסמתי את פיה בגאג והוריתי לה לקום על רגליה. הפשטתי אותה מבגדיה, קשרתי את ידיה לצידי גופה והוריתי לה לשכב על גבה. קשרתי את רגליה צמודות זו לזו בברכיים ובקרסוליים, הרמתי את רגליה למעלה והחדרתי פלאג לישבנה. בדחיפה בנעלי גלגלתי אותה לשכיבה על בטנה, לקחתי לידי את שוט הזנבות והתחלתי בסדרת הצלפות. תחילה לאט ובעדינות לחימום העור, ולאט לאט הגברתי את העוצמה והקצב, מצליפה על גבה החשוף ועל ישבנה. גלגלתי אותה ברגלי חזרה אל גבה והמשכתי בהצלפות, הפעם על הפטמות, על הצלעות על המפשעה על הירכיים.

כשעורה הפך לאדמדם התחלתי למרוח את גופה בשמן ריחני כאילו מעסה אותה, מרככת את העור החם למגע. הרגשתי את שריריה נרגעים תחת ידיי. התרחקתי ממנה.

שקט מסביב.

לקחתי נר בוער והתחלתי לטפטף טפטוף איטי של שעווה רותחת על חזה ובטנה. גופה התחיל להתפתל והיא נאנחה בתגובה לכל טיפה. הפסקתי את טפטוף השעווה. שפחתי שוכבת דוממת, מתוחה, בציפייה לכאב הטפטוף הבא. ואז נוחתת לה טיפה קפואה. אני מחליפה בין טיפה לוהטת של שעווה לטיפה של קרח קפואה, משחקת בציפייתה. היא נאנקת למגע הקר לא פחות מאשר לחם.

שוב שקט ודממה, אין תזוזה.

התיישבתי עליה כשגבי כלפי פניה, וללא אומר התחלתי להצמיד לעורה אטבים קטנטנים, שורה לאורך תחתית הביציות ושורה נוספת בכל צד לאורך הדגדגן. כל אטב מפיק מפיה אנקת כאב, אך כשהצמתי את האחרון לקצה הדגדגן, נפלטה מפיה אנחה משמעותית. בתגובה לתלונתה, הכיתי על האבר הרגיש. טיפה שקופה נצנצה בתחתית אטב הקצה. אספתי אותה ומרחתי על שפתיה. "קחי זונה, שלא יתבזבז", אמרתי לה בלגלוג.

התרוממתי מחזה והתיישבתי על בטנה, סוחטת מפיה נשיפת מאמץ. פניי אל פניה. הצמדתי מצבטים לפטמותיה ועיטרתי את חזה בשורת אטבים ישרה מבית שחי אחד לשני. נשימתה כעת שטוחה ומהירה. הרגשתי את הספייס שלה משתלט עליה. התרוממתי מעלייה והעברתי את ציפורניי מתחת ומעל לשורת האטבים. קרבתי את מפשעתי אל פניה, יודעת שהיא מרגישה את קרבתי, אך אינה יכולה להגיע ואינה מסוגלת לזוז. חיככתי קלות את מפשעתי באפה, והתרוממתי שוב. "אינך ראויה לענגני עכשיו, זונה. כעת את מוסרת את כאבך לכפרה על התרשלותך הבוקר. את ההנאה אשמור לכשתהיי ראויה, זונה", אמרתי.

שקט ודממה שוב משתררים.

נעמדתי מעליה בפישוק, ללא תנועה, ללא אומר, כשלפתע זרם חמים שטף את גופה הכפות כשאני מסמנת אותה בנוזלי. "עכשיו את מסומנת בתווי שוטי, בטפטופי שעווה שלי, באטביי ובנוזלי. שכבי ככה זונה עלובה, וחשבי על זילזולך הבוקר. גם קוצר זמן אינו סיבה שלא להראות לי את מסירותך ואהבתך. תכנני את זמנך טוב יותר להבא. חשבי על כך. אשחרר אותך מכבלייך כשאתרצה."

הסרתי את האטבים ללא הליטוף המלווה תמיד את הסרתם הכואבת ויצאתי מהחדר, מותירה אותה בבדידותה ומחשבותיה.

הזמן חולף. שפחתי שוכבת על הרצפה הקרה והקשה. איבדה כל תחושה של זמן. כיסוי
העיניים אופף אותה באפלה. כל חושיה מרוכזים בכאב הבוער באזורים בהם הצמדתי לה
אטבים. כל נשימה עולה לה בכאב.

חלק מנוזלי הפכו לשלוליות קטנות על בטנה וחזה. השאר נזל וטפטף לצדי גופה. הצלפות השוט בוערות על עורה, מתערבבות בכוויות הקלות שהותירה השעווה החמה ובכאב האטבים. אם היא היתה בסאב ספייס ברגעים בהם הענשתי אותה, הרי כבר מזמן היא אינה מוגנת על ידו. הוא התפוגג לו, והיא צלולה. כל שנייה מחייבת התמודדות. היא מנסה להחליט מה כואב יותר. הפטמות? הביציות? הדגדגן? הם מנהלים ביניהם תחרות. כל רגע אחר מוביל. היא קיוותה שלאחר זמן מה היא תאבד תחושה. אך התחושה רק מתעצמת. איפשהו היא מקווה שאחזור להצליף בה ולסטור לה עוד.

המחשבות מציפות אותה כעת בבדידותה. היא מבינה שזה מה שאני רוצה שתעשה, שתחשוב שוב על מעשיה ותסיק מסקנות. זו הסיבה שהיא כאן בחושך, מתייסרת. לא על מנת לסבול כאב לשם כאב, אלא כדי ללמוד לקח.

"התירוצים העלובים שלי לא מעניינים.
כל שחשוב הוא שאם אני עושה משהו למען מלכתי, עליי לעשות אותו מכל הלב,
לתת מאתיים אחוז.
לא לחפש קיצורי דרך,
לא לתת לעצמי הנחות.
פחות ממאמץ מקסימאלי הוא מתחת לכבודה."

היא נזכרת איך כשנוכחה בכעסי קפא דמה בעורקיה. גם מפחד, וגם מכאב הכישלון. אכזבתי ממנה.

"שכחתי את מעמדי,
אני רק זונה קטנה,
רק שיפחה עלובה."

דמעות חונקות את גרונה. היא אינה מעיזה לבכות. היא מבינה שאינה ראויה לרחמים עצמיים.

היא משתוקקת לזחול לרגליי, כפותה וחסרת אונים, לנשק את נעליי ורגליי בבקשת סליחה, אך זה קל מדי. כל שהיא יכולה לעשות זה להתחנן למחילה בדמיונה.

"הלוואי וגברתי תחזור", היא מהרהרת והופכת במחשבותיה "וכשתחזור? מה אז? איך היא תדע שלמדתי לקח? מה עוד היא מכינה לי? אולי בכלל תגרש אותי מעל פניה לעד? אולי מאסה בי?"

ייסוריי גופה מתערבבים בייסורי נפשה. הדקות נוקפות. היא מנסה עכשיו לרחף לעולם אחר. לחשוב על משהו נעים, אחר. אך אינה יכולה. הכאב גורר אותה חזרה למצולות נקיפות המצפון.

כפותה על הרצפה, מושפלת, כואבת ומיוסרת, היא ממתינה.

כעבור כשעתיים שבהן אפשרתי לשפחתי להרהר בבדידותה, חזרתי להתיר את כבליה. גופה נוקשה מחוסר התנועה הממושך. מרחתי את גופה בשמן גוף ועיסיתי את שריריה, קילפתי את שאריות השעווה, חיממתי את גופה, מלטפת, מנשקת, מחבקת. דמעות זולגות מעיניה. דמעות של התרגשות, של התמסרות, של שייכות. נישקתי את ריסיה וליקקתי את הדמעות.
כשהיא התאוששה היא החזירה לי בחיבוקים ונשיקות, חוזרת ומתנצלת, מתרפסת. מלקקת את גופי מהצוואר כלפי מטה לרגליי, מתכרבלת עליהן.

"תודה שחזרת להתיר אותי והתרת לי לזחול אלייך ולבקש את סליחתך, אדוניתי. פחדתי שהיחס שלי הרחיק אותך ממני כל כך, עד שלא תרשי לי אף להיות עפר לרגלייך. אני מצטערת מלכתי, טעיתי ופשעתי. תודה על שהענשת אותי, תודה לך על כל צליפת שוט, כל אטב, כל טיפת חלב רותחת, כל דקה של עינוי. תודה על שחינכת אותי".

היא נושקת את עורי, את ידי המושטת אליה, דמעותיה נושרות על אצבעותיי. על ארבע למרגלותיי, מצמידה פניה לנעליי, מנשקת ומלקקת אותן בתודה ומסירות.

הובלתי אותה למיטתי. "שתי את נקטרי, קבלי מכוחי, אהבי אותי", אמרתי לה ברוך, והיא נענתה לדרישה בהתלהבות למרות עייפותה, ולא מפסיקה מליקוקיה עד שגניחותיי מעצימות ומעידות על האורגזמה שהיא הביאה אותי אליה.

"אין מאושרת ממני, גברתי, אם מצאת אותי שוב ראויה לענג אותך, לסגוד למקדשך, להרטיב את שפתיי היבשות והסדוקות בנוזלייך.
אין מאושרת ממני על ששוב אני הזונה הקטנה שלך,
חיית המחמד המושפלת שלך,
ברת מזל להיות בזרועותייך המנחמות,
לשכך את כאב גופי וליבי בשפתייך הנושקות את עיניי וליטופך החם."

עיניה מביטות בעיניי והיא קוראת בהן את אהבתי לה, את אושרי בנוכחותה, את ההקלה שלי עצמי בנחמתה, את סליחתי המלאה, את הנאתי מסגידתה.

חיבקתי אותה לחיקי, ולחשתי לאזנה את אהבתי. היא ליטפה את גבי באהבה, חבקה את מותניי, וכך נרדמנו זו בזרועותיה של זו.