שפחה למכירה

"בואי, כלבה קטנה שלי", אמר לי אדוני ומשך בשרשרת המתכת, שהייתה קשורה לקולר העור על צווארי.

הלכתי אחריו, חוששת מהאירוע הגדול, שאליו התכוננו כבר שבועיים טרם לכן. נכנסנו לתוך הטירה המוארת בלפידים, שהשרו אווירה קסומה ואפלה. האש הטילה צללים על הלבנים, שהרכיבו את הקירות החזקים ועל האנשים שהלכו שם. ראיתי שם עשרות אדונים, שאחריהם נכרכות שפחות כנועות. הגענו לשולחן עץ רחב ידיים וישב שם אדון משופם בעל מגבעת.

"הגענו להירשם", אמר אדוני.
"מלא את הטופס הזה", אמר המשופם ואדוני שילם לו על השתתפותנו באירוע הגדול. הוא שלח אותנו לחדר המדידות הצדדי. חיכינו בסבלנות עד שהגיע תורי.
"התפשטי והניחי את הבגדים על הכיסא", אמרה לי גברת לבושה בשמלת וויניל כחולה.

הבטתי באדוני והוא הניע את ראשו לאשר לי את ביצוע הפקודה. הסרתי את בגדיי בזה אחר זה, קיפלתי אותם יפה והנחתי על כסא העץ שעמד יתום בפינה. אדוני הוריד לי את הקולר והשרשרת, לצערי. הוא אמר לי שמעתה איני שייכת לו עוד כי הוא משאיל אותי. כשנחזור הביתה, כך הבטיח, הוא יחזיר לי את אות השייכות שלי.

"תמדדי אותה, שפחה", אמרה המלכה בוויניל הכחול ושפחה קטנת קומה לקחה אותי למדידות של גובה, משקל והיקפים.

היא מילאה את כל הפרטים בטופס שלי ורשמה למעלה את הכינוי שלי. נתתי את הטופס לאדוני והוא השלים את שאר הפרטים: מידת הצייתנות שלי, כוח הסבל שלי, האם נפתחתי אנאלית, מה הגבולות שלי ומה אני אוהבת. כמו כן ניסיון ומספר האדונים שעמדתי לשירותם. אני שפחה שהיא די חסרת ניסיון. לפני אדוני הנוכחי, היה לי רק אדון אחד אבל לא הייתי איתו זמן רב כי הוא היה מרושע ולא העריך את כל מה שעשיתי למענו. גם אדוני הנוכחי לא תמיד מתייחס אליי כראוי, אבל הוא טוב יותר מהקודם.

"הבגדים נשארים כאן. תוכלי לקחת אותם בצאתך", אנפפה בקולה המלכה. "את תלבשי תחתיהם גלימה אדומה ונעלי עקב אדומות. השפחה שלי תיתן לך את המתאימים למידתך".

אדוני הלך לעשן ולשתות בירה בבר ואני הלכתי לחדר ההלבשה. השפחה הקטנה הלבישה אותי בגלימה אדומה בעלת קפלים רבים שפתוחה בחזית. למרבה חרדתי ראיתי שבכל פסיעה שלי הגלימה נפתחת וגופי העירום נגלה.

"אסור ללבוש בגדים תחתונים", הסבירה השפחה, "צריך שהאדונים המכובדים יראו את כל יתרונותייך וחסרונותייך".

היא נתנה לי נעליים אדומות בעלות עקב סיכה שנעלתי. הן היו מאוד לא נוחות, אבל כמובן שהייתי צריכה להיראות במיטבי. לא רציתי לאכזב את האדון שלי. היא פיזרה את שיערי ואיפרה את פניי קלות, תוך שהיא צובעת באדום את שפתיי המלאות ואת פטמותיי. לאחר מכן היא לקחה זוג אזיקים וקשרה את ידיי מאחורי הגב.

"את יכולה ללכת. המפתחות יהיו אצל אדונך ואצל מפקד האגודה שימסור אותם לאדון החדש שלך", היא אמרה ואז חזרה לחדר המדידות לקחת את השפחה הבאה.

הלכתי לבר, עקביי טופפים על רצפת האבן בקול רעש גדול. היה זה בלתי נמנע שכולם ייסובו עיניהם לעברי.

"את נראית טוב, כלבה קטנה שלי", אמר אדוני וטפח על שיערות ראשי.
חייכתי, מרוצה.
"בואי, המכירה מתחילה בעוד מספר דקות. תהיי כלבה טובה ותעשי כל מה שאומרים לך. אני יודע שתגרמי לי גאווה, נכון קטנה שלי?"
"כן, אדוני", אמרתי בהשפלת עיניים ונשקתי לכף ידו הגדולה.

עמדתי ליד במת האבן רחבת הידיים שהייתה מוארת בלפידים גדולים ומעוטרת בגולגולות מאיימות. על הקירות נתלו חרבות ושוטים. אדוני עמד בקהל יחד עם שאר האדונים. אני ושאר השפחות עמדנו בצד. כל פעם עלה סט של חמש בנות שגבר אימתני במסכה ובפלג גוף עליון חשוף ובנוי היטב הציג אותו. בידו הימנית היה שוט אימתני. חלקן היו לבושות בגלימות אדומות כמוני וחלקן היו לבושות בחזיות שחורות ובחצאיות קטנות שכיסו אך בקושי את נקודת המפגש בין רגליהן. אחת השפחות אמרה לי שזה מציין את מעמדן - בעלות הגלימות האדומות הן חסרות הניסיון ואלו בשחור הן השפחות המנוסות.

"את חושבת שהאדונים מעדיפים את המנוסות?", שאלתי.
"זה תלוי", היא אמרה. "יש כאלה שאין להם כוח לחנך את השפחה והם מעדיפים אחת מנוסה וצייתנית ויש כאלה שרוצים דווקא את הדף החלק".
"תעלה ותבוא סדרת הבנות השלישית לבמה", אמר הגבר על הבמה.
"זה אנחנו", לחשה לי השפחה ועלינו בטור עורפי למעלה.

עמדנו כולנו אחת בסמוך לשנייה, רגליי רעדו. זאת הפעם הראשונה שלי שאני מועמדת למכירה. היטב ידעתי שאין זאת מכירה לנצח, אבל בכל זאת לא הרגשתי טוב עם כל הסיטואציה. אדוני אמר לי שזאת אחת הבחינות שלו כדי לקבל אותי סופית וכמובן שלא רציתי לאכזב אותו. אני הייתי השלישית. הגבר העירום למחצה הציג אחת אחת והקריא מהטופס את פרטיהן. לא הקשבתי ופשוט בהיתי ברצפה. לפתע הגיע תורי. צעדתי ברגליים רועדות לקדמת הבמה.

"על הברכיים, שפחה", אמר הגבר במסכה ואני כרעתי.

שנייה לפני כן הוא פשוט הפשיל במשיכה אחת את גלימתי שעצרה בין פרקי ידיי הקשורות ונותרתי עירומה כביום היוולדי. רציתי למחות, אך ידעתי שאם אעשה כן, אני עלולה להיפסל. השפלתי עיניי וראיתי מזוויתן איך כל האדונים הרבים סוקרים אותי בקהל כאילו הייתי חתיכת בשר.

"הביטו בה. גיל: 21, גובה: 1.65, משקל: 64 קילו. מידת חזייה: 75 C, מותניים: 69, ירכיים: 98. שיער שחור ועיניים חומות. עור שחום. עברה שני אדונים כולל הנוכחי".

הוא אחז בחוזקה בשיערי והרים את ראשי למעלה. עיניי הסתמאו מאור האש שזרחה מולי. הוא המשיך לפרט את ניסיוני וגבולותיי.

"שאלות לפני שאני מתחיל במכירה?", שאל בתקיפות.
הקהל שתק. "אם כן, מחיר התחלתי 50 שקלים".
הייתי המומה. אני שווה 50 שקל?!
"60 שקל!", צעק בחור צעיר.
"70 שקל!", קראו מהעבר השני.
"האם היא מקבלת ביזאר קל וקשה?" צעק גבר כבן 40.
בעל המסכה הביט בי בשאלה.
"אה... לא ממש", אמרתי בגועל ואז ראיתי את פניו המאוכזבות של אדוני. "ובכן, כן".
"אולי תחליטי, טיפשה?", הוא גער בי.
"כן, אדוני", אמרתי בקול רועד.
"אני אומר שהיא תוכיח!", צעק בן ה- 40.
בעל המסכה שאג מצחוק. "תצטרך לשלם עבור הניסיון".
"אעלה את המחיר למאתיים שקלים אם אוכל להוכיח בה ביזאר קל".
"עלה לבמה", אמר האדון במסכה ואני התחלחלתי.

האדון המבוגר עלה לבמה. הוא נעל מגפיי בוקרים גבוהים ומעיל שחור ארוך. הוא פתח את המעיל ולהפתעתי ראיתי שאין תחתיו כלום. הוא ליטף את ראשי בחיבה, הרים את ראשי בכוח לאחור עד שכמעט נתלשו מהקרקפת שיערותיי, הרים את איברו ופשוט... השתין עליי.
נגעלתי ועצמתי עיניים כדי לדמיין שזהו אדוני שעבורו אעשה הכל. נוזל חם ניתז על גופי וזלג בין שדיי. הוא צחק ואני קיוויתי שלא הוא זה שייקח אותי.

הוא ירד למטה ושילם על הניסיון לאדוני 200 שקלים במזומן. הוא חייך אליי בשביעות רצון. הרמתי את ראשי בגאווה. אני לא אתן להם ליהנות מהשפלתי הפומבית.

"ובכן רבותיי, המחיר קפץ בזאת ל- 200 שקלים!", צעק בעל המסכה.
רחש עבר בקהל.
ג'ינג'י אחד צעק: "210!"
"250!", מישהו אחר השיב לו.

המחיר קפץ והאמיר ולא האמנתי לסכומים שגבהו. חשתי גאווה עצומה. פתאום הכריז בעל המסכה: "420 פעם ראשונה, 420 פעם שנייה...", הוא השתהה קצת, חיכה לתגובה.

כולם שתקו. עדיין קיוויתי שהאדון שלי יקנה אותי בחזרה אבל ידעתי שהסיכוי קלוש. הוא רצה שאחווה את נחת זרועם ושוטם של אדונים אחרים וכמובן שהוא רצה לנסות בעצמו שפחות אחרות לפני שייקח אותי תחת חסותו.

"פעם שלישית- נמכר!", צעק האדון במסכה. הוא הרים את שוטו, הורה לי לזקור את ישבני אל על ושלאח! הצליף בישבני הענוג בשוטו.

צעקתי מהכאב וההפתעה וכל הקהל הריע כמו חיות פרא.

"לכי לאדונך החדש", אמר לי בסבר פנים רציניות בעל המסכה, "מהר! לפני שאבעט בך החוצה!"

הקהל צחק וכאילו כדי לאשר את רצינות כוונותיו, הוא החדיר את חרטום מגפו תחת בטני ובעט בי קלות. לא חיכיתי רגע אחד נוסף. עטיתי על גופי את הגלימה בעוויות מוזרות וירדתי במדרגות. השפחה שדיברתי איתה קודם לכן הביטה בי בקנאה. עליה שילמו רק 270 שקלים.

מלכה בשמלת בורדו חצי שקופה הורתה לי להשפיל את מבטי ולכרוע ברך לקראת אדוני החדש. הוא הגיע ואז שילם לה כסף עבורי שחלקו, כך הבנתי, יעבור גם לידי אדוני והיא הציגה בינינו. עדיין לא הורשתי להרים מבטי וראיתי רק את מגפיו. קיוויתי בכל מאודי שאין זה אותו אדון שהשתין עליי. על פי קולו הצעיר הבנתי שזה לא הוא, למרות שהמוזיקה החזקה בעטה באוזניי ובקושי אך שמעתי משהו כראוי.

"את רשאית להביט בי", אמר ברוך האדון החדש שלי.

הרמתי את ראשי והבטתי בו בהלם. לא לאדון זה פיללתי. הייתה לו תספורת קצוצה, לסת מרובעת מעט וסנטרו חתום בזקנקן תיש קטן. על עיניו נחו זוג משקפיים ענקיים כשל טייסים. על גופו הולבשה חולצה צמודה, צבעונית וצעקנית וג'ינס צמודים בעלי גזרה נמוכה כל כך עד שיכולתי להישבע שסנטימטר פחות, אוכל לראות את ברית המילה שערך לו המוהל בינקותו. לא האמנתי שבמקום כזה בו יש דרס קוד, בא בחור צעיר שכזה לבוש בצורה שכזאת.
המלכה הלכה בינתיים.

"התרוממי", פקד עליי.
"קשה לי, אדוני", אמרתי. "האזיקים...".
הוא חייך, החדיר ידיו בין בתי השחי שלי והרים אותי בתנופה אחת. עמדתי מולו, ביישנית. "אל תדאגי. אני לא אוכל שפחות. רק מרביץ להן...".

צחקקתי. הוא אחז בחוזקה בדש גלימתי ומשך אותי אחריו בכוח. בזווית עיניי ראיתי את אדוני מול הבמה, משולהב מקניית אחת השפחות שעמדה שם. התאכזבתי קשות שהוא אפילו לא העיף מבט לראות עם מי אני הולכת. הגענו לחדר פרטי. לא ידעתי כלל שישנו דבר שכזה בטירה הזאת ושהיא לשימוש המבלים. הוא נעל את הדלת אחריי.

הוא התיישב על מיטה רחבת ידיים. עמדתי מולו בציפייה שיגיד משהו, אולם הוא רק בהה בי וסקר אותי לאורך ולרוחב. הוא נעמד ואז הסיר ממני את הגלימה שנפלה ברכות ושוב עצרה על האזיקים. הוא הסתובב סביבי, בוחן את ישבני העגול בליטוף ומבט, את השריטות הישנות על הגב משוט אדוני הקודם. הוא עמד מולי והרים את סנטרי כך שאביט בו. הוא הסיר את משקפיו וראיתי את עיניו התכולות הבהירות כאגם צלול, מביטות בי. הוא ליטף את פניי ואני עצמתי עיניי, מתמכרת לאצבעותיו הארוכות והדקות. פתאום חשתי סטירה צורבת נוחתת על לחיי. פקחתי עיניי במהירות.

"למה עשית את זה?", שאלתי בתמיהה.
"כי אני רוצה ויכול ומותר לי", השיב בשעשוע גמור. "ופעם הבאה פני אליי כ'אדוני' אם אינך מעוניינת בסטירה נוספת".
"כן, אדוני", השבתי.
הוא ליטף את צווארי ומלמל: "איזו רכות..."

ידיו עברו לשדיי והוא חפן אותם וצבט ומשך בפטמות ובדק אותם כאילו הוא בודק סוס למכירה. ידיו עברו לבטני המעוגלת, לאגן ירכיי הרחב ואז אצבעותיו חדרו אל בין רגליי. פלטתי זעקה חנוקה ומופתעת. הוא לא שעה לכך.

"פשקי רגליים", אמר לי ואני צייתי.
"אממ... הכלבה הקטנה רטובה", הוא אמר ולא הייתי בטוחה אם לי או לעצמו.

הופתעתי כי לא ממש חשתי ברטיבותי. הוא סיקרן אותי מאוד ולמרות הופעתו המוזרה, מצאתי עצמי נמשכת מאוד לביטחונו העצמי הגבוה, למראהו, לקולו, לריחו...

"על הברכיים", אמר לי והוריד את ראשי במהירות מטה כך שאכרע ברך.
הבטתי בו מלמטה, תוהה מה הוא עומד לעשות.
"הבה נבדוק את כישורייך", אמר ואז הוסיף: "הסירי את מכנסיי".
הוא חיכה לי. "מדוע אינך עושה כלום?"
"ידיי קשורות עדיין, אדוני...", הוספתי בביישנות.

"נכון, טיפש שכמותי", הכה במצחו ואז פתח את אזיקיי בצרור המפתחות שבכיס מכנסיו. שמתי לב בגאווה מהולה בתמיהה שהמפתח שלי מחובר לצרור מפתחות המכונית והבית ועוד כמה נוספים. אני באמת הרכוש שלו... לא ידעתי אם לשמוח או להתעצב על לבי.
שחררתי את ידיי ועיסיתי קלות את פרקי ידיי הכואבים. הוא עצם עיניים ואני פתחתי את כפתור המכנסיים ואז את הרוכסן באיטיות. הפשלתי אותם מטה עד שנפלו לרצפה. מולי ראיתי את תחתוניו האפורים ואת הבליטה הגדולה במרכזם. ידיי רעדו. היה בי צורך לא מובן לרצות אותו ולהוכיח לו שעשה בחירה נכונה. התחתונים נשרו גם הם. הושטתי את לשוני אל כיפתו וליקקתי את קצה באיטיות. הוא התנשף. הוספתי יד שהרטבתי אותה ברוקי לבסיסו והכנסתי את איברו אט אט לפי. הוא נאנח ואני מצצתי, מוסיפה עוד רוק ככל שיכולתי לעבודת היד והפה שלי. פתאום הוא הניח כפת ידו הגדולה על ראשי מאחור ודחף אותו בעוצמה לאיברו, מדביק אותי לאגנו ומחדיר את עצמו ללועי. חשתי כאילו אני נחנקת וניסיתי למחות על כך בעדינות אולם הוא היה משולהב כהוגן ושכח כנראה שמאחורי הפה ישנה אישה...

הוא החל להתנשם ואני השתוקקתי להניח לו להגיע במהירות לסוף המיוחל. לפתע פתאום ידו התהדקה על שיערותיי והוא משך את פניי לאחור בתנופה אחת. מופתעת ראיתי אותו מרים את איברו הלח בידו השנייה ומתיז עליי את נוזל זרעו החם והדביק על פניי. רסיסים חדרו לפי. הוא רעד מעט ואז הטיל ראשו לאחור בתענוג.

"יופי, כלבה שלי", ואני הרגשתי אושר בל יתואר למשמע המילה: "שלי".
"עשית עבודה טובה. עכשיו נקי את איברו של אדונך".

הרגשתי את לבי רועד מאושר ושכחתי להפתעתי בדיעבד באותם רגעים את אדוני המקורי. הושטתי לשון וליקקתי אותו היטב, גומעת בשקיקה את נוזליו המלכותיים.

כשסיימתי, הדף אותי מעליו והתיישב על המיטה. הוא הסיר את נעליו ומכנסיו ופשוט השתרע על המיטה. לא ידעתי מה לעשות, אז פשוט המשכתי לכרוע על הרצפה הקרה. ברכי החלו לכאוב. כרעתי כך כחצי שעה ארוכה מבלי לזוז. שמעתי את נשימתו הכבדה. הייתכן ונרדם?

זחלתי בשקט מהוסס למיטה והתיישבתי מעברה השני, מביטה בפניו השלוות ובעיניו העצומות. נשכבתי על המיטה מולו והבטתי בפניו היפות. לאחר דקות ארוכות, לא יכולתי להתאפק עוד והושטתי אצבע אל לחיו, מלטפת אותה ואת סנטרו, את הזיפים הקטנים והזקנקן.

לפתע צנחה על ישבני מכה חזקה. צעקתי וראיתי אותו מחייך. ידו הייתה מונחת על ישבני ואז הוא משך אותי אליו. יכולתי להריח את ריח האפטר שייב שנדף מצווארו, להביט בברק שבעיניו ולחוש בנשמת פיו על פניי.

"אמרתי לך לקום ממקומך?"
"לא, אדוני", השפלתי עיניי והבטתי בחזהו הלבוש.
"תמיד את כה בלתי צייתנית?"
"מובן שלא", אמרתי, ואז הוספתי במהירות: "אדוני".
"אז למה רק איתי? האם את רוצה שאשיב אותך בבושת פנים לאדונך ואדרוש את כספי בחזרה?"
"לא, אדוני!", זעקתי. "אל תעזוב אותי... אני מתחננת".
הוא הרים את סנטרי אל פניו והביט בי במבט חודרני. "למה? אין אדונך אדון טוב?"
"הוא טוב, אדוני", מלמלתי, "אבל... לא כמוך".
הוא צחק. "את רוצה להיות שפחתי?"
"אם אפשר אדוני, תעשני השפחה המאושרת בעולם."
"אני אחשוב על כך", אמר ושנינו שתקנו.

"אדוני?", שאלתי לאחר שתיקה ארוכה.
"כן, שפחתי."
"מדוע אתה לבוש ככה?", שאלתי במבוכה. "כל האדונים לבושים מכובד ובשחורים. לא שאינך מכובד פשוט...", לא יכולתי להמשיך את המשפט. חשתי את לחיי מאדימות.

"אם יש דבר אחד שרצוי שתדעי הוא, שאינני כשאר האדונים. אני אדון לעצמי ואולי גם לך. אינני צריך ללכת בתלם ולעשות את מה שכולם עושים. אני לבוש ככה בגלל שרציתי לשנות תדמית ושאלתי את עצמי את מי אני מעריץ. הגעתי למסקנה שזהו בראד פיט בסרט 'מועדון קרב', כשהוא שיחק שם את דירדן. אז קניתי בגדים ומשקפיים כמו שלו, עיצבתי זקנקן כשלו וכשאני עושה סשנים, אני משחק אותו ומרגיש כמוהו וזה מעניק לי ביטחון. בדיוק כמו שאת משחקת אותה שפחה בסשנים לפי מודל השפחה המושלמת בדמיונך אבל לא בחייך האמיתיים. את יכולה להיות איזו שפחה שאת רוצה, את לא חייבת להיות כמו האחרות. או נכון יותר, איזו שפחה שאני רוצה..."

הבטתי בו וקינאתי בו על האמיתיות שבו, על היותו אדם ללא מניירות.
"בואי, נתלבש", קרא לי והתרומם.

התלבשנו בשקט ויצאנו את החדר. ראיתי את אדוני מדבר עם שפחה אחת שמביטה בו בהערצה גלויה. הוא חייך אליי ואני השבתי לו חיוך קלוש ומנומס. על פניו היה מבע שואל. נזכרתי בריב שהיה לנו טרם הגענו לפה. הוא רצה להכריח אותי לבוא למכירה, למרות שידע שאחד הגבולות העיקריים שלי הוא פומביות. הוא יצא המפסיד ואני המרוויחה. שיישאר הוא והשפחה המגעילה שלו.

יש לי כעת אדון חדש ואני מרוצה ממנו לאין שיעור. לפעמים אין לדעת את תוצאותיהם של מעשינו, אני רק יודעת שהאדון הקודם שלי יצא לבסוף קירח מכאן ומכאן...