והציפורים הפסיקו לצייץ
מאת huan
13 בפברואר 2006
זה היה אחר צהריים חמים של תחילת חודש מאי ושקט שרר בגנים של ארמון ורסאי. מרי ופייר ישבו על הספסל מתחת לאחד מעצי הלבנה בגן,קרני השמש העצלות חדרו מבעד לעלים והאירו את ראשה של מרי ובעיני פייר אשר ישב עם הפנים אליה הדבר נראה כמעין הילה של אור מקיפה את ראשה. הם דיברו בשקט כדרכם של אנשים מתורבתים המדברים על נושאים ברומו של עולם. מרי הרימה את ראשה והסתכלה על השמש.
"יש לנו בערך עוד שעה עד שאצטרך ללכת להתכונן לנשף של היום", אמרה. פייר נשא את עיניו. מבטיהם נפגשו והוא שב והשפיל את מבטו. "אני חושבת שיש לנו מספיק זמן למשחק קטן", אמרה מרי וחיוך זדוני עלה על פניה. היא שלחה יד והרימה את ראשו, מבטיהם נפגשו שוב והם התנשקו נשיקה ארוכה. הציפור שישבה על הענף הפסיקה לצייץ והסתכלה מטה על הזוג המתנשק: כמה נחמד לראות אותם שוב, חבל שציפורים לא יכולות לאהוב כך, חשבה, והמשיכה לצייץ בתקווה שאולי יתמזל מזלה והדבר כן אפשרי.
שפתיהם ניתקו."תתפשט" לחשה מרי לפייר באוזן תוך שהיא נושכת אותו בקלילות. הוא ציית, מקפל בזהירות את הבגדים שהוריד ושם אותם על הספסל. היא הושיטה את ידה לסל הפיקניק פשפשה בו מעט והוציאה שני צעיפי משי שחורים וארוכים. "אני הולכת לקשור אותך" אמרה, "תעמוד עם הפנים לעץ ותרים את הידיים". היא עשתה כמה צעדים אחורה והסתכלה על פייר ועל גופו הרזה יתר על המידה ועל עורו הלבן (לובן כמעט חולני, חשבה לעצמה), ועל הצלקות הרבות והלבנות עוד יותר שכיסו את גבו. היא חייכה.
הוא שמע את צעדיה מתקרבים והרגיש את נשימתה החמה על עורפו. ידיה אחזו בישבנו.הוא ציפה למכה וכשהכאב בא הוא בלע אותו בשלמותו. אחרי המכה הראשונה באה גם השנייה והשלישית, והן נחתו עליו בקצב מסחרר. הוא התכנס בעצמו, בולע את הכאב, שוחה בו כמו בתוך בריכה של מים חמימים, המביאים את החום וההרגשה הנעימה לכל חלק בגוף, נותן לו לזרום דרכו.
המכות פסקו, הוא שמע את צעדיה המתרחקים, קול רשרוש ושוב צעדים. הקיין חבט בחוזקה בפנים ירכו. הכאב היה חד, שונה. קול החבטות מילא את אוזניו, בהתחלה - לא סדיר, אך עם הזמן, הוא החל להישמע כמו מקצב שטני. הכאב זרק אותו למחוזות חדשים של הנאה והרמוניה. לנגד עיניו העצומות התחילו להתגלגל מחזות, צבעים וצורות המסתדרים לתוך פאזל אחד גדול. אנקה נפלטה מפיו.
קול החבטות פסק והשתרר שקט, ורק הציפור שהייתה על העץ המשיכה לצייץ את שירי האהבה שלה. הוא הרגיש את נשימתה ליד האוזן. "אתה שלי, מון שרי", היא לחשה לו. "תתכונן, עשר הצלפות היום".
מרי הוציאה מתוך סל הפיקניק את שוט הסוסים שאותו שאלה מהאורוות. הוריה חינכו אותה היטב והיא ידעה לרכב על סוס ולהשתמש בשוט. היא הניפה את השוט מעל ראשה. הצלפה. גבו של פייר סומן בפס אדום,הוא נאנק. הכאב פילח את התודעה שלו כמו ברק המפלח את שמי הלילה. הכאב היה כמעט לא אנושי, ועם כל הצלפה הוא הפך ליותר ויותר בלתי נסבל. הצעקה נבנתה ואחרי ההצלפה העשירית היא פשוט השתחררה.
הוא צעק, צעק כמו שאף פעם לא צעק בחיים, והצעקה הזאת שיחררה אותו ביחד איתה. הוא נפל ורק צעיפי המשי החזיקו אותו באוויר. דמעה של אושר עמדה בזווית עינו. מרי התקרבה. היא העבירה את ידה על גבו אשר היה כעת מכוסה בדם. היא שלחה לשון וליקקה את הדם שהיה על גבו. הם התנשקו, נשיקה ארוכה ומסופקת. "תודה", הוא לחש. היא חייכה וליטפה את ראשו.
היא התירה אותו ועזרה לו לעמוד על הרגליים. לאחר מכן היא הובילה אותו לספסל וחבשה את פצעיו בתחבושות שהוציאה מאותו סל פיקניק. וכשהוא נישען עליה, פנו חזרה לארמון. הנשף הבטיח להיות נפלא.
למחרת כשל פייר מלהגיע לארוחת הבוקר המשותפת שלהם, ומרי הלכה לדרוש בשלומו. כאשר באה לחדרו בארמון, ראתה את רופא החצר יוצא מהחדר וסוגר את הדלת. ליבה נמלא דאגה, היא עצרה את הרופא.
"מה קרה, מסייה?" היא דרשה.
"מישהו הכה את מסייה פייר אתמול, יש לו פצעי הצלפה על הגב והם הזדהמו. מסייה קודח מחום ואין הרבה שאני יכול לעשות."
הרופא הלך ומרי נכנסה לחדר, פייר שכב בהמיטה ומשרתת צעירה סידרה לו את הכריות כך שיהיה לו יותר נוח.
"מון שרי", הוא אמר, "הרופא אמר שאני כנראה לא אשרוד את הימים הבאים. רציתי רק להגיד שאני אוהב אותך, מרי".
"גם אני אוהבת אותך", היא פלטה. זו הייתה תחושה מוזרה, שכן עד עכשיו הדבר היה בגדר מחשבה בלבד והיא מעולם לא הודתה בפני מישהו שהיא אוהבת אותו.
היא התקרבה ונישקה את מצחו, נעמדה על בירכיה, שמה את הראש על חזהו והתחילה לבכות.
"ילדות גדולות לא בוכות בגלל כאלה שטויות" הוא אמר, אסף את ראשה לחיכו ובכה גם.
פייר מת כעבור ארבעה ימים. הוא נקבר בבית העלמין המשפחתי על גדות הלואר, ובכל שנה מרי הייתה מגיעה ומניחה זר פרחים צהובים על קיברו. ציפור אשר ישבה על העץ וצפתה במחזה חשבה לעצמה: טוב שציפורים לא יכולות לאהוב כך, ולא צייצה יותר לעולם. ובאשר למרי? היא התחתנה עם אציל צרפתי וילדה לו שני ילדים, אך היא לא אמרה "אני אוהבת אותך" לגבר עד סוף ימי חייה.
"יש לנו בערך עוד שעה עד שאצטרך ללכת להתכונן לנשף של היום", אמרה. פייר נשא את עיניו. מבטיהם נפגשו והוא שב והשפיל את מבטו. "אני חושבת שיש לנו מספיק זמן למשחק קטן", אמרה מרי וחיוך זדוני עלה על פניה. היא שלחה יד והרימה את ראשו, מבטיהם נפגשו שוב והם התנשקו נשיקה ארוכה. הציפור שישבה על הענף הפסיקה לצייץ והסתכלה מטה על הזוג המתנשק: כמה נחמד לראות אותם שוב, חבל שציפורים לא יכולות לאהוב כך, חשבה, והמשיכה לצייץ בתקווה שאולי יתמזל מזלה והדבר כן אפשרי.
שפתיהם ניתקו."תתפשט" לחשה מרי לפייר באוזן תוך שהיא נושכת אותו בקלילות. הוא ציית, מקפל בזהירות את הבגדים שהוריד ושם אותם על הספסל. היא הושיטה את ידה לסל הפיקניק פשפשה בו מעט והוציאה שני צעיפי משי שחורים וארוכים. "אני הולכת לקשור אותך" אמרה, "תעמוד עם הפנים לעץ ותרים את הידיים". היא עשתה כמה צעדים אחורה והסתכלה על פייר ועל גופו הרזה יתר על המידה ועל עורו הלבן (לובן כמעט חולני, חשבה לעצמה), ועל הצלקות הרבות והלבנות עוד יותר שכיסו את גבו. היא חייכה.
הוא שמע את צעדיה מתקרבים והרגיש את נשימתה החמה על עורפו. ידיה אחזו בישבנו.הוא ציפה למכה וכשהכאב בא הוא בלע אותו בשלמותו. אחרי המכה הראשונה באה גם השנייה והשלישית, והן נחתו עליו בקצב מסחרר. הוא התכנס בעצמו, בולע את הכאב, שוחה בו כמו בתוך בריכה של מים חמימים, המביאים את החום וההרגשה הנעימה לכל חלק בגוף, נותן לו לזרום דרכו.
המכות פסקו, הוא שמע את צעדיה המתרחקים, קול רשרוש ושוב צעדים. הקיין חבט בחוזקה בפנים ירכו. הכאב היה חד, שונה. קול החבטות מילא את אוזניו, בהתחלה - לא סדיר, אך עם הזמן, הוא החל להישמע כמו מקצב שטני. הכאב זרק אותו למחוזות חדשים של הנאה והרמוניה. לנגד עיניו העצומות התחילו להתגלגל מחזות, צבעים וצורות המסתדרים לתוך פאזל אחד גדול. אנקה נפלטה מפיו.
קול החבטות פסק והשתרר שקט, ורק הציפור שהייתה על העץ המשיכה לצייץ את שירי האהבה שלה. הוא הרגיש את נשימתה ליד האוזן. "אתה שלי, מון שרי", היא לחשה לו. "תתכונן, עשר הצלפות היום".
מרי הוציאה מתוך סל הפיקניק את שוט הסוסים שאותו שאלה מהאורוות. הוריה חינכו אותה היטב והיא ידעה לרכב על סוס ולהשתמש בשוט. היא הניפה את השוט מעל ראשה. הצלפה. גבו של פייר סומן בפס אדום,הוא נאנק. הכאב פילח את התודעה שלו כמו ברק המפלח את שמי הלילה. הכאב היה כמעט לא אנושי, ועם כל הצלפה הוא הפך ליותר ויותר בלתי נסבל. הצעקה נבנתה ואחרי ההצלפה העשירית היא פשוט השתחררה.
הוא צעק, צעק כמו שאף פעם לא צעק בחיים, והצעקה הזאת שיחררה אותו ביחד איתה. הוא נפל ורק צעיפי המשי החזיקו אותו באוויר. דמעה של אושר עמדה בזווית עינו. מרי התקרבה. היא העבירה את ידה על גבו אשר היה כעת מכוסה בדם. היא שלחה לשון וליקקה את הדם שהיה על גבו. הם התנשקו, נשיקה ארוכה ומסופקת. "תודה", הוא לחש. היא חייכה וליטפה את ראשו.
היא התירה אותו ועזרה לו לעמוד על הרגליים. לאחר מכן היא הובילה אותו לספסל וחבשה את פצעיו בתחבושות שהוציאה מאותו סל פיקניק. וכשהוא נישען עליה, פנו חזרה לארמון. הנשף הבטיח להיות נפלא.
למחרת כשל פייר מלהגיע לארוחת הבוקר המשותפת שלהם, ומרי הלכה לדרוש בשלומו. כאשר באה לחדרו בארמון, ראתה את רופא החצר יוצא מהחדר וסוגר את הדלת. ליבה נמלא דאגה, היא עצרה את הרופא.
"מה קרה, מסייה?" היא דרשה.
"מישהו הכה את מסייה פייר אתמול, יש לו פצעי הצלפה על הגב והם הזדהמו. מסייה קודח מחום ואין הרבה שאני יכול לעשות."
הרופא הלך ומרי נכנסה לחדר, פייר שכב בהמיטה ומשרתת צעירה סידרה לו את הכריות כך שיהיה לו יותר נוח.
"מון שרי", הוא אמר, "הרופא אמר שאני כנראה לא אשרוד את הימים הבאים. רציתי רק להגיד שאני אוהב אותך, מרי".
"גם אני אוהבת אותך", היא פלטה. זו הייתה תחושה מוזרה, שכן עד עכשיו הדבר היה בגדר מחשבה בלבד והיא מעולם לא הודתה בפני מישהו שהיא אוהבת אותו.
היא התקרבה ונישקה את מצחו, נעמדה על בירכיה, שמה את הראש על חזהו והתחילה לבכות.
"ילדות גדולות לא בוכות בגלל כאלה שטויות" הוא אמר, אסף את ראשה לחיכו ובכה גם.
פייר מת כעבור ארבעה ימים. הוא נקבר בבית העלמין המשפחתי על גדות הלואר, ובכל שנה מרי הייתה מגיעה ומניחה זר פרחים צהובים על קיברו. ציפור אשר ישבה על העץ וצפתה במחזה חשבה לעצמה: טוב שציפורים לא יכולות לאהוב כך, ולא צייצה יותר לעולם. ובאשר למרי? היא התחתנה עם אציל צרפתי וילדה לו שני ילדים, אך היא לא אמרה "אני אוהבת אותך" לגבר עד סוף ימי חייה.
