היקשרות

התגלח מול הראי בבוקר, לקראת ראיון העבודה, שחיכה לו חודשיים. סוף סוף עבודה ראויה. משכורת גבוהה, עניין, מעמד. הרגיש גבר. עד אתמול הוא חשש מהראיון. אבל אתמול היא באה שוב, וחוויית השליטה שהעניקה לו, נסכה בו בטחון. הגבריות שבו ניעורה שוב, והוא הרגיש שהמשרה עומדת ליפול לידיו כפרי בשל. התבונן שוב במראה, חצי עירום. "אתה גבר!" - אמר לדמות שמולו. הם חייכו אחד לשני.

"בוקר טוב" - הוא העיר אותה משנתה. ציפה שתקום מיד, כמצוותו. הוא הרי סיפר לה אתמול על הראיון.
"רררר..." - גרגרה מתוך חלום.
"קומי, כבר בוקר".
היא התהפכה לצד השני.

הוא ליטף אותה, כדי שתקום מתוך נעימות גדולה. אבל היא רק המשיכה לגרגר כחתולה ליד האח. הוא ליטף חזק יותר. לש אותה. "קומי, אני מאחר" - הפליק קלות על ישבנה.
הוא הרגיש איך הזעם גואה בו. כמו אתמול, כשהעזה לנשוך את לשונו. את הסטירה היא חטפה, אבל הכאב נשאר אצלו בתוך הפה, והוא מרגיש אותו עכשיו. הוא מאחר לראיון עבודה, והיא מגרגרת על המיטה.
"קומי מיד!" - הוא ציווה.

היא הסתובבה, והוא ראה את פניה המושלמים. את שפתי התאווה שלה, את הריסים הסגורים, המסוככים על עיניה השחורות הגדולות. הוא רצה לתפוס אותה בכוח, ולהוציא אותה מהמיטה. היא חייכה בעיניים עצומות, והושיטה אליו את ידיה. כמו תינוקת יפה, המחפשת את קרבתו של אביה. הוא קירב את פניו לליטוף, והיא ליטפה אותו בעדינות. פקחה את עיניה, והתבוננה בו. ראתה אותו מתענג. הוא ראה את מבטה השחור, החודר, המנכס.

"אתה שלי" - אמרו לו עיניה בלי קול - "אני יודעת זאת, וגם אתה יודע".
"קומי. יש לי ראיון עבודה, אני מאחר" - הוא אמר בקול נמוך יותר, מופתע מנימת הדיבור הרכה שיצאה מפיו.
היא חייכה אליו.

הוא נשכב לידה, חלץ את נעליו, ונרדם.