הזיו שבעיניו

הוא קרא עליה תיגר במבטו מעברו השני של השולחן, מבעד לאפלוליות הצמיגה של החדר.

לא מיד היא נענתה לו - מבטה חלף בהיסוס על פני המסובים הגוהרים מעל לעצמות העוף שבצלחותיהם, פניהם בעלי הבעה של זכוכית וכלביהם שרועים לרגלי אדוניהם בסבלנות אינסופית - ממתינים.

הוא דיבר אליה במבטו מעברו השני של השולחן כי לא מצא דרך אחרת לתקשר איתה.

מילותיו לא היו נשמעות מבעד לשאון ששרר בחדר על אף שאף אחד מהמסובים לא אמר מילה. ייתכן והיה פשוט בועל אותה בו במקום אילו רצה, אולם זו לא הדרך שבחר לדבר אליה. ומבטו למעשה לא אמר כלום...

הוא הלם בה ויילד אותה בברוטאליות מתוך רחם של סלע וערפל, גורם לה להתעוות מכאב ומלטף אותה בעודה נאנקת. מבטו היה הדבר החי ביותר בחדר ההוא, אלומות של אנרגיה טהורה הבוקעת מתוך בשר ריק. והיא - בובה, בבואה, כמה שלא תסער מבפנים היא אינה אלא הד של המביט בפניה. כך היא תוכנתה - להרגיש ולהיחנק. היא היתה מעדיפה שהוא יקטול אותה מאשר שיענה אותה כך. והוא, כמציב מכשול בפני עיוור מתגרה בה ואומר לה במבטו - האם את מסוגלת לשבור את הכלוב הכולא אותך ולבוא אלי?

*
מוקדש לך - ידיד, אהוב, אינקוויזיטור...