בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ללא ניע

מאת Queencie​(שולטת)     7 באוג 06 2721
הסלון היה חשוך כמעט לחלוטין. רק אור נרות ריחניים האיר ברכות, מטיל צללים מרצדים על קירותיו. על הספה מסודרים מחוך לבן, ירכיות לבנות עם גימור תחרה, שמלה צמודה קצרצרה, אף היא לבנבנה, פאה בעלת תלתלים שחורים שפסים אדמוניים שזורים בה. על הרצפה לצידה נעלי סטילטו לבנות.

רוני היה נבוך. יעל שלחה לו SMS שבו הוא נקרא לחזור הביתה ובשל כך אף ביטל ישיבת צוות. הוא ציפה למשהו מסוג זה, אך הופתע מכך שיעל לא ענתה לצלצול בדלת, ואף לא לקריאת השלום שלו כשנכנס הביתה. מעניין היכן היא ומה היא זוממת, חשב בליבו. הוא פסע אל המטבח. נראה שצפוי לו לילה ארוך והוא זקוק לכוס קפה. אל הקומקום היה צמוד פתק בכתב ידה של יעל.

"עזבי את הקפה, יהיה לך מספיק אדרנלין הערב, זונה. לבשי את הבגדים שהכנתי לך במקום בגדי הרחוב העלובים שלך. הישארי גם עם התחתונים והחזייה שלבשת הבוקר לעבודה. החדירי את הפלאג הגדול, שבי במרכז הסלון כשגבך כלפי הדלת בתנוחת הנאדו האהובה עליי, עצמי את עינייך והמתיני ללא כל ניע עד להוראה אחרת. אני מזהירה אותך – ללא כל ניע. אני מצפה לציות מלא ומדויק של הוראותיי, זנזונת. חריגה, ולו הקטנה ביותר, תגרור ענישה קשה".

ליבו של רוני החל להלום בחזו. חשש, ריגוש, ציפייה, מתח, התערבלו בתחתית ביטנו. הוא ניגש אל הספה, פשט את בגדיו הגבריים ולבש פריט אחר פריט את הבגדים שיעל הכינה עבורו. משסיים החדיר את הפלאג והתיישב על עקביו, מתאמץ להחזיק את הפלאג במקומו. בלבושו הנשי הרגיש רוני כפי שיעל אהבה לקרוא לו – "הזונה הפרטית שלי רונית". ברכיה פשוקות, גבה זקוף, ידיה מונחות על ירכיה, כפותיה פונות כלפי מעלה, בתנוחת הכניעה שיעל אהבה לראותה בה. תמיד חשה חשופה כל כך כשישבה כך, אלא שבנוכחות יעל הרגישה בטוחה ונינוחה. כעת היה עליה לעצום עיניה כשיעל אינה שם. היא לא ידעה מה צפוי לה, אך ידעה שיעל שומרת עליה איכשהו גם כעת. מחשבתה זו הרגיעה אותה והיא עצמה עיניה והמתינה.

לא היה לה מושג כמה זמן ישבה כך ללא ניע. ברכיה כאבו וכך גם גבה. אבל היא צוותה שלא לזוז. בדיוק כשחשבה להרפות מעט את שריריה נפתחה הדלת. היא שמעה נקישות עקבים והיה נדמה לה שהיו שני סוגי צליל. כנראה ששתי נשים נכנסו לחדר, חשבה בליבה, יעל ועוד אחת, ניחשה, מובכת מנוכחותה של דמות זרה שאין לה מושג לגבי זהותה. בקושי רב מנעה מעצמה לסובב את ראשה ולהציץ לעברן. נקישות העקבים סבבו אותה. הן בוחנות אותי, הבינה, עוצרת את נשימתה במתיחות, מתאפקת שלא לפקוח את עיניה ולהביט בהן. קולות צחקוק. ואז שקט. היא ניסתה לשמוע את כיוון צלילי עקביהן, לנחש את מיקומן, אך לא שמעה דבר. כאילו שוב הייתה לבדה בחדר.

שוב עברו דקות ארוכות של דממה. המחשבות שמילאו את ראשה כשיעל וחברתה נכנסו לחדר נמוגו כבר מזמן, והיא ריחפה לה בין ציפייה דרוכה לבאות ובין שאריות תחושת האי נוחות מהתנוחה בה ישבה. קול הצלפת שוט הקפיצה ממקומה. היא סובבה את ראשה אל מקור הקול, מעוררת את צחוקה של החברה, ואת זעמה של יעל.

"קיבלת הוראה מפורשת שלא לזוז ולא לפקוח עיניים, זונה רשלנית!" נזפה בה. "אני רואה שאין לך את המשמעת העצמית לעשות זאת, לכן אאלצך לכך באמצעים חיצוניים".
"אני מצטערת גברתי, אנא סלחי לי" מלמלה, מבוישת בכישלונה.
"בהחלט יש לך על מה להצטער, זנזונת, ואת תשלמי על כך" ענתה לה יעל בקרירות. "כעת סתמי פיך עמדי ועצמי עינייך".

רונית צייתה בדממה, נבוכה בקלקלתה. הבנות גררו גליל ניילונית תעשייתית והחלו עוטפות את גופה של רונית מצמידות את קרסוליה זה לזה, מטפסות במעלה ירכיה, מושכות את השמלה הלבנה על מתניה, כורכות את הניילון על מבושיה וישבנה, על בטנה, מכופפות מעט את גופה לפנים, מצמידות את ידיה לגופה ועולות אל חזה, צווארה. הפחד הציפה כשהניילון הוצמד אל פניה מצמיד את שערות הפאה באי נוחות אל עור לחייה. מקור האוויר לנשימתה נחסם. שניות ארוכות עברו בטרם חשה שהיא יכולה לנשום שוב, כשפתח נפער באזור אפה. פיה נותר חסום. חור נוסף נפער באזור ישבנה ומפשעתה חושף אותה לשעשועיהן של הבנות.

כעת קולות השיחה של הבנות נשמעו עמומים ולא ברורים. רונית קיוותה שיעל אינה פונה אליה, שכן גם לו יכולה הייתה לבצע את מבוקשה, לא שמעה את דרישותיה. היא שקעה חזרה אל תוך מחשבותיה כשהבינה שהן אינן מדברות אליה.

לחץ קל על חזה ועל ירכיה רמז לה שהיא לא רק נכרכת בתכריכי הניילון אלא גם נקשרת. מה שרונית לא ידעה הוא שהבנות קשרו את חזה ורגליה ועיגנו אותה בתנוחתה הניצבת אל ווים וגלגלות שנקבעו מראש בקירות החדר. כך יכלו לשלוט בזווית גופה בבטחה מבלי שתיפול כאבן אל הרצפה.

רונית ניסתה להתמקד בקולות הסובבים אותה, להיעזר בהם על מנת להתמצא במרחב שבו היא נמצאת, מרחב שלפתע סגר עליה, לוחץ על חזה. תחושה של קלסטרופוביה עטפה אותה יחד עם הניילון המהודק. נשימתה נעשתה שטוחה ומהירה, וזעה כיסתה את עורה. היא חשה בברור את אי הנוחות שבעמידה על העקבים הדקיקים, של לחץ הניילון, של תחושת המחנק שאפפה אותה.

לפתע חשה סדרת מכות חדות על אברה. וקולות שדמו לצחוקים נשיים. היא נאנקה לתוך הניילון שכיסה את פיה, מודעת לכך שקולה אינו נשמע אל מחוץ לתכריכיו. במקביל לטפיחות המכאיבות באברה, החלה אחת הנשים להצליף בישבנה החשוף. גופה הנוקשה בתוך עטיפתו אינו יכול אפילו לאותת על כאביה, ישבנה מאדים תחת השוט המצליף. ההצלפות רק הלכו וגברו בשעה שאל אברה נקשרו משקולות. אחת ועוד אחת ועוד משקולת נוספת. ועם כל משקולת היא מרגישה את אברה כאילו נתלש מגופה. אולי הן מתכננות להיפטר מאברי, עלתה במוחה המחשבה המאיימת כשהמשקולת הרביעית נתלתה עליו. יעל אמרה לי כבר כמה פעמים שנמאס לה מהדגדגן הסורר שלי, עם כל היציאות והפליטות הלא מתוכננות שלו - נזכרה בשעה שהכאב במבושיה הפך לבלתי נסבל.

השקט שב לשרור בעולמה הצפוף כשההצלפות פסקו. לפתע שוב הייתה מודעת להיותה כלואה ולמידת חסר האונים שלה, כשהיא נתונה לחסדיהן של הנשים. אך היכן הן? - שאלה את עצמה משחלפו דקות ארוכות של דממה. רק האבר המתוח והדואב שלה מזכיר לה את מקומה. ללא יכולת תנועה, דיבור או ראיה.

תחושת הבדידות סגרה עליה בתוך עטיפת הניילון ההדוקה. דמעות חנקו את גרונה. הניילון חיבק אותה בעטיפתו, אך כל כך כמהה הייתה כעת לחיבוקה האוהב של יעל. היא ניסתה לקרוא לה, אך קולה לא נשמע אפילו באוזניה שלה בתוך הניילון. היא ניסתה להיאבק בתכריכיה, אך התוצאה הייתה איבוד שיווי משקלה. בהלה אחזה בה כשחשה איך היא מתמוטטת קדימה, מצפה להיחבט ברצפה באפה ופניה. החבלים המעוגנים אל הקיר מנעו את נפילתה. גופה נותר מוטה בזוית חדה. תלויה כך בין שמיים וארץ, תלותה ביעל ובשליטתה מוחשית כעת יותר מתמיד.

היא לא שמעה את הנשים קרבות אליה. אך לפתע נפער חור נוסף בניילון, באזור פיה, ולפני שהספיקה לקרוא את קריאת אהבתה ליעל על שובה, נתחב לפיה דילדו נוקשה ועבה שהחל לדפוק אותה. בד בבד, נשלף הפלאג מישבנה ובמקומו חדר לתוכה דילדו נוסף, גדול ועבה, חופר בה בתנועות דפיקה חזקות.

הדמעות שוב חנקו את גרונה בהבינה שהיא רק חפץ לשימושן של הנשים, שחיבוקה של יעל אינו בנמצא. היא ניסתה למקד את מחשבותיה בצחוקן של הנשים שזיינו אותה, למצוא בו נחמה. למצוא בו מוקד ריכוז, שישכיח ממנה את עלבונה וחוסר האונים שלה. הרטט בישבנה הדגים לה שהאישה שדופקת אותה אכן מתענגת על החור המורחב שלה. תחושה זו הכהתה מעט את תחושת ההשפלה והבדידות שחשה. כל כך רצתה כעת להושיט ידיה לאחוז בירכי האישה שדפקה את פיה בחוזקה, להביע את מסירותה ואת אהבתה. אך לא רק שלא יכלה להניע את ידיה, אפילו לא יכלה להיות בטוחה שיעל היא זו שדופקת אותה.

האישה שדפקה את ישבנה החזיקה בידה האחת את מתניה בעוד ידה השנייה מצליפה בגבה וישבנה בשוט רכיבה, כמו מעודדת את דהירותיה. הכאב היה עמום על הניילון, עמום אך מורגש בהחלט, ועורה התחמם יותר ויותר עם כל הצלפה. מחשבותיה נעו שוב ושוב מן הכאב, אל החום, אל ההשפלה, אל הרטט ואל הצחוקים המעורפלים. עד שהכול היה לבליל בלתי מזוהה, כמעט בלתי מורגש. כעת לא עקבה עוד אחר פעולותיהן של הנשים שהשתמשו בה ככלי, כחפץ חסר תנועה וחסר אישיות.

היא לא ידעה כמה זמן ריחפה כך בערפול חושיה. אך כשאלה חזרו והתחדדו, שוב היה השקט סביבה ושוב יכלה רק לקוות למגע חיבוקה של יעל אדוניתה ואהובתה. היא חשה את פיה חסום בבד שריחו גירה אותה. 'אלה הם תחתוניה של יעל' ידעה. אך במקום תחושת חום של חיבוק סביב מותניה, חשה לפתע צריבת יד נוחתת על ישבנה החשוף. יד ושוב יד ושוב ושוב. החום התחיל מתפשט מישבנה במעלה גבה, חונק את גרונה בתסכול. היד המפליקה החלה ממועכת את בשר ישבנה, מורחת את חריצו בחומר סיכה ואז החלה נדחקת אל תוך החור הפעור, חופרת ובוטשת בתוכה עמוק יותר ויותר.

מעולם לא חשה רונית כל כך בלתי נחשבת, כל כך חסרת אונים. ומה אם הכאב יהיה בלתי נסבל? - חשבה לעצמה, מה אם לא אוכל להתמודד עם מה שהן עושות לי? הרי אפילו לצעוק איני יכולה. מחשבותיה החלו מתווכחות בינן ובין עצמן ועם מידת האמון והביטחון שהיא חשה כלפי יעל, מנסה להרגיע את חששותיה.

היד הנדחקת לישבנה החלה דופקת אותה בקצב גובר. רונית חשה את היריקות על החור הנטחן. הכאב הפיזי נמהל בכאב המנטאלי של השפלתה. הדמעות זולגות מעיניה מרטיבות את פניה מתחת לניילון ומתערבבות עם זיעתה. צורבות כאש.

כעבור דקות ארוכות שבהן רונית הייתה שקועה במחשבותיה כל כך עמוק עד שלא שמה לב שישבנה נזנח, החל הקור זוחל על רגליה עולה ומטפס במעלה ירכיה, בטנה וחזה. מעטה הניילון נחתך והוסר עד שלבסוף הוסר גם מפניה. החבלים הותרו ורונית קרסה על הרצפה. מתייפחת. רועדת.

יעל עטפה אותה בשמיכה רכה, חיבקה את כתפיה וליטפה את גבה, זרועותיה ולחייה.
"כל כך התגעגעתי אלייך יעל, הרגשתי כל כך לבד, כל כך אבודה" לחשה לה בין ההתייפחויות. "אני הזונה שלך, הכלבה שלך, הצעצוע שלך, יעל, אני אוהבת אותך" אמרה וחיבקה את מתניה של יעל היושבת לצד ראשה.
"אוהבת אותך, רונית. את מדהימה, זונה פרטית אהובה שלי", נישקה אותה יעל.

רצסיבי​(נשלט)
לקווינסי
קראתי, אהבתי, כתוב טוב, כרגיל. (קשה לי רק עם המוטיב הזה של הרצון לקבל חיבוק אוהב מהיד המכה, ועוד בזמן שהיא מכה. אבל זה לא קשור לסיפור הזה דווקא, זה עניין שחוזר אצל הרבה, ואף פעם אני לא מצליח להסתדר איתו)
07/08/06 13:23
איתי33​(נשלט)
תגובה
ככה זה כשהאישה לא עובדת ויש לה זמן למשחקים.
08/08/06 16:07