סשן שליטה עדין

מבוא (1)

היא חדשה בעולם השליטה, מאד מבולבלת, מאד חוששת, ולא התנסתה מעולם. אינה יודעת להגדיר את עצמה, שולטת, או אולי נשלטת. הצעתי לה, לבחור צד. היא בחרה, נשלטת. בקושי רב בחרה, לא לגמרי שלמה עם הבחירה, חוששת מאד. כבר נפגשנו, אפילו הייתה אצלי בבית. לא עשינו כלום מעשי כמובן. הזהירה אותי, שלא מוכנה שיצליפו בה, אמרתי לה שזה לגיטימי מאד, להציב במסגרת חוזה הגבולות, את ההצלפות בתור גבול. אמרתי לה שהיא עוד תבין את הפונקציה שבכאב, שאני אלמד אותה.

המשחק המקדים של הקשר הזה, היה ארוך מאד, יותר מחודשיים. במהלך התקופה הזו, היו לנו הרבה שיחות, ואני מכיר לא רע, את המקום שממנו באה לסצינה הבדסמית. היא כמובן, באה מהכיוון הקינקי, אבל גם, היו לה פנטזיות, בעיקר בתור שולטת, למרות שלא ידעה להגדיר זאת כך, שהן בגדר בדסם, לעילה ולעילה. למדתי אותה היטב, למדתי את הפנטזיות הכמוסות שלה, את אלה שהתקשתה לספר לאף נפש חיה, כל שכן, להרשות לעצמה, להתמסר לנשוא הפנטזיות שלה. המעבר למעשה, היה כרוך אצלה, בכל כך הרבה מעצורים. מעולם לא הכרתי אדם כלשהו, עם מעצורים כה רבים. היא הופכת בדברים כה הרבה, לפני שמרגישה שלמה עם מה שרוצה לעשות. אני נתתי לה את הזמן, לא האצתי בה, הייתי שם. אני בגישה, שאין טעם להאיץ, החוזה מתחיל לטעמי, בבקשה מפורשת של הסאבית, ליחסים אלו. אני חיכיתי לחוזה, בסבלנות. ידעתי שיגיע, אך זה לקח ים של זמן.

זהו, הגיע רגע האמת. ביקשתי ממנה, שלושה דברים: 1. לכתוב פנטזיה של הסשן הראשון, כשהיא רואה אותי מול עיניה שם. 2. לשחק את המשחק הבטוח בשליטה שלי. 3. להכין רשימת גבולות שלה. היא ביצעה בנאמנות את המטלות, למרות שהבינה לחלוטין, שהיא מתחילה את נסיעתה במסלול הזה. מרגישה קושי, בוויתור על הצד השולט הקיים בה. מרגישה קושי, בהתמסרות שלה, בכניעה לרצונותיי. היא הבינה מצוין את שקורה, מודעת לתהליך שהיא עוברת, תוך התנגדויות רבות מאד, תחושות לא קלות, ולבטים מאד קשים.

דיברתי על הסשן שיהיה, הסברתי לה, שהיא באה עם הרצון לסשן, הגדרת הגבולות שלה, ומילת הביטחון, וזהו. כל השאר בידי, כלום לא נותר בידיה. היא צריכה לעשות כל מה שאבקש ממנה, או להפסיק. הבהרתי לה, שאני אשאל אותה כל הזמן: ירוק, צהוב, אדום ? ושכך, אקבל ממנה משוב, על תחושותיה. אמרתי שאשאל זאת, בכל פעם, שלא אהיה משוכנע, שאני יודע בוודאות את המקום שהיא נמצאת. הסברתי לה, שהיא צריכה להגיע סומכת עלי, שאדע, עד כמה ללחוץ עליה, לדחוק את ההתמסרות שלה. הסברתי לה, שאני אדע מתי להפסיק, בדיוק לפני הרגע שלא יכולה יותר. הסברתי על החשיבות שבדחיקה הזו של הגבולות. הסברתי שיכולה תמיד לעצור, אם מרגישה שעברתי, בעזרת שימוש במילת הביטחון שלה. רק אדום מותר לה לומר, צהוב, זה רק כתגובה לשאלה מפורשת ממני. הסברתי לה, שבמהלך הסשן, היא לא מבקשת כלום, רק מתמסרת לרצונותיי.

הגבולות שלה היו רכים מאד. בלי הצלפות, אך עם מצבטי פטמות, כן שעוות נרות, אך בלי כוחנות מוגזמת, בלי השפלות. כמובן בלי פיפי וצואה. מוצצת, אך לא בולעת. כן בטוסיק. קשירות כן, כיסוי עיניים כן. כמובן בלי כל הדברים היותר קיצוניים מזה. זהו זה בערך.

אני לקחתי משם. היא הגיעה ברכבת, לתחנה לידי. אני באתי לאסוף אותה. הגעתי לפני הזמן, היא ירדה, יצאתי לקראתה, סימנתי לה בעיני לבוא. עיניה, הביעו, מבט של איילה, שנלכדה מול פנסים של מכונית. חיבקתי אותה בחום, ונישקתי אותה על הלחי. החזקתי אותה כמה דקות, ככה עומדים ליד האוטו. היא רעדה, רעידות קלות כאלה, שמרטיטות את כל גופה, אזור אחרי אזור. החזקתי אותה ככה, חבוקים, עד שהרעידות נפסקו. אמרתי לה שהכל בסדר, שאני לא אעשה לה שום דבר שיעשה לה רע. שאהיה רך ועדין אתה. ליטפתי את שיערה. אחרי כמה דקות כאלה, שנדמו כנצח, היא נרגעה. טוב נו לא ממש לגמרי, אבל הפסיקה לרעוד. נרגעה טיפה.

כ- 10 דקות נסיעה עד לביתי. מוסיקה מתנגנת באוטו, האוטו משייט לו כמו מעצמו, בנהמה חרישית. בתחילה ישבה מתוחה בכסא, אך לאט לאט נשענה, שמה ראשה על משענת המושב, מתמסרת למוסיקה המרגיעה. נכנסנו לביתי, גופה התקשח, בשביל הכניסה, ובפסיעה המשותפת שלנו עד לסלון, עיניה מתחילות להתרוצץ בארובות עיניה, ונדמה לי אפילו, שגם הרעידות חזרו. היא חששה נורא, לא ידעה איך זה יתחיל, ומתי.

הנרות דולקים בכל הבית, ריח מגוון של קטורות ממלא את האוויר, שעת ערב מוקדמת. היו כ- 30 נרות גדולים כאלה, בשלל צבעים, היו גם פמוטים, נרות שבת, ערב רב וצבעוני. התאורה שיצרו הנרות הייתה רכה, מלטפת. ריח הקטורות נישא באוויר, משכר. שמתי מוסיקה, שקטה. שאלתי אותה אם רוצה קפה, ענתה בחיוב. סימנתי לה לבוא איתי, היא פסעה איתי למטבח. נרגעת אט אט. מבינה שיש עדיין פאוזה, לפני שנתחיל. שיש לה זמן להסתגל. נתתי לה את הזמן. עיניה, סוקרות את חלל הבית, מנסה לשער לעצמה, מה הולך לקרות, ואיפה זה יקרה. נכונה להתמסר, אבל רועדת כולה. אט אט נרגעת, מתמסרת לתאורת הנרות, לריחות, למוסיקה, לטעמו של הקפה, נוגסת בעוגה.

פתאום, אחרי כמה דקות, אמרתי, טוב די, מוכנה? הרעידות החלו שוב, עיניים מתרוצצות, ואז, אחרי מספר שניות, ענתה כן, כשגרונה ניחר. שאלתי: כן מה? היא נרתעה, ראיתי את הגלגלים מסתובבים במהירות שיא בראשה, את הרעידות ההולכות ומתגברות. אמרה: כן אדוני, ברכות, בכניעה. משלימה עם גורלה. ביקשתי ממנה ללכת לחדר השני, שמונחת שם, חולצת התעמלות פשוטה כזו, ביקשתי שתוריד את החולצה, שתישאר עם החזייה, ותשים את החולצה שהכנתי לה. היא אמרה, כן אדוני והלכה לבצע את המוטל עליה בצייתנות. שמחה שיש לה עוד טיפה זמן, לפני הלא נודע. ידעתי, שהיא לא תעמוד, בעמידה עירומה לפני, היא לא בשלה לכך. היא תתפרק לי בידיים.

חזרה. סימנתי לה להתיישב, על כורסת קריאה/טלוויזיה גדולה כזו, מעור לבן, היא התיישבה בחשש. ניגשתי להביא את שקית החבלים שלי, ניגשתי אחריה, לקחתי בעדינות יד אחת, ועוד אחת, וקשרתי אותן יחדיו לאחור, לאחרי המשענת. היא רעדה, רואה את שריריה רוטטים בעצבנות. ליטפתי את שערה, את ידיה, את כתפיה, הרגעתי אותה. הרעידות לא הפסיקו, אך נחלשו. עברתי לחזית הכורסא, לקחתי רגל אחת, בעדינות, בנגיעות עדינות, מפסק רגל אחת, לגמרי. קשרתי את כף הרגל, עם המגף השחור, ועיגנתי אותה היטב. הרגל השנייה, משוחררת. בכל העת הזו, היא מתבוננת בי, פיה יבש, מנסה ללקק את שפתיה, לבלוע רוק, אך אין, פה יבש לגמרי. הרטיבות של נשיותה, מתחילה לדלוף, להרטיב עד כדי כך, שמתחילים להרגיש רטיבות בתחתוניה. ממש רואים אותה. לקחתי בעדינות את כף רגלה השנייה, מחזיק בעקב המגף, ועיגנתי גם אותה לצד השני, לאחר שפישקתי את ירכיה, בעדינות. היא עדיין עם חצאית, גרביונים, מגפי עקב בדסמיות, ועם חולצת ההתעמלות שלי, כשמתחתיה חזייה שחורה, בולטת על הרקע של החולצה הלבנה, החצי שקופה. היא מתנשמת בכבדות, חזה המפואר, נלחץ לחולצה הגברית, דרך החזייה. עיניה עדיין לא מכוסות. מתבוננת בי בחשש. מנסה לצפות מה עומד לקרות, מה בכוונתי לעשות. ליטפתי את ראשה, הרגעתי אותה. זה היה קרב אבוד, ירכיה רעדו, עיניה התרוצצו בארובותיהן, נשימתה סערה, היא הייתה נסערת ביותר, בלשון המעטה. הבטתי לה בעיניים, בשאלה, היא רצתה להמשיך.

פסעתי משם, לחדר אחר, היא עוקבת אחרי בעיניה, מנסה לנחש מה אני הולך לעשות. חזרתי עם מספריים גדולות. עיניה נפתחו בתימהון, ומייד פחד תפס את מקומו של התימהון. לא הבינה, לא מצליחה לנחש, מה אני הולך לעשות איתן. נשימותיה התחזקו. חזה עולה ויורד בפראות.

סיום ההכנות (2)

הפה שלה היה ממש יבש. הרגשתי שזה מתחיל להציק לה. נתתי לה לשתות, מים. היא לגמה בשקיקה, ועוד, ועוד. די.שאלתי ברכות: "ירוק, צהוב, אדום?"; היא כחכחה בגרונה, ובקול צרוד, אמרה: "ירוק". אמרתי: "סליחה". הביטה בי בשאלה, עיני רושפות, ואז הבינה ואמרה: "ירוק, אדוני". מבע עיניי התרכך והיא נרגעה. שאלתי אותה: "ירוק בהיר או כהה?"; חייכה, ואמרה: "בהיר, אדוני". אמרתי לה: "סאבית טובה", וחייכתי. היא חייכה חיוך רחב.

כעת ניגשתי, לשלב השני, להפשיט אותה. היא הייתה כבר בשלה, כבר מתמסרת לגורלה, אם כי החשש ניכר בעיניה. מדי פעם, הגניבה מבט למספריים, מבט של פחד מתפשט בעיניה. אחזתי בברכיה בחוזקה, סגרתי את רגליה, התרתי רגל אחת, תר אחרי האופן לחלוץ את המגף, והורדתי מגף אחד. היו לה גרביונים, שטיפסו במעלה רגלה הסקסית ביותר. כפות הרגליים שלה יפיפיות, והלק האדום כדם, ניראה דרך הגרביונים. העברתי את ידי בעדינות, מטפס במעלי שוקיה המקסימות, מסיט בדרך את החצאית, עד לקצה הגרביון. עיניה עוקבות אחרי, רגליה נרעדות ממגע ידיי. הגעתי למעלה הגרביון, שנגמר, אי שם קרוב לנשיותה הגועשת והקוצפת. לא נגעתי שם, אבל הרבה ליד, מסביב. היו לה תחתונים אדומות, מתחת לחצאית שחורה צמודה, מעור. התחלתי לקלף את הגרביונים, לאט לאט, מותיר צמרמורות, עור ברווז, ורעידות. עיניה פילבלו בארובותיהן. הגרביון על הירך של הרגל השנייה, הקשורה, ואז למשוחררת, לקשורה, ולמשוחררת. מוריד את הגרביון וחושף זוג רגליים, חלקות ומושלמות, שהסעירו אצלי את אזור חלצי, ועוד חלקים בתוך ראשי. חפנתי בשתי כפות ידי, את האיזורים החשופים, וליטפתי אותם בעדינות וברכות. סוער עליהם. והיא, ישובה לה, כפותה חלקית עכשיו, עיניה עוקבות אחרי, תרות אחרי מעשי, רועדת ומתמסרת למגע ידי העושות בה כבשלי.

הגעתי לקו הברכיים. חשפתי את ברכיה. תשמעו. ברכיים יפות ממש, זה מצרך נדיר ביותר. היו לה ברכיים פשוט מושלמות. ליטפתי אותן, מתעכב על השקע, בדיוק מתחת לברך, גורם לרעידות להתחזק בעוצמה. היא מנסה למשוך את הרגל, אך אחת קשורה, ובשנייה אני אוחז בחוזקה. לא יכולה להתנגד. הרעידות התפשטו, לאגן, לבטן, לידיים, ווריד סורר, התבלט במצחה. היא הייתה מאד סוערת ומרוגשת. בלחץ מהעובדה שלא יכולה להתנגד, בחשש מזה שוויתרה על השליטה, בחרדה לקראת הבאות.

הורדתי את הגרביון, ברגל המשוחררת כולו, ברגל הקשורה, מלופף על המגף. התגלתה כף רגלה במלוא מערומיה, אויש..... מה אני אגיד לכם. ליטפתי את כף הרגל, שוכח לרגע, לשם מה בכלל התכנסנו פה בכלל. התעשתתי. קשרתי את כף הרגל המשוחררת, פתחתי את הקשירה בשנייה, ופניתי להסיר את המגף, ואת שאריות הגרביון. לא מצליח שוב, להימנע, מללטף ולהתעכב לא מעט, על כף הרגל השנייה. או אז, קשרתי את כף רגלה השנייה ועיגנתי אותה במקומה. אויש ..... שתי הרגליים האלה, ניבטות מולי כך במערומיהן, ביופיין המסחרר. ממקום מושבי, שם ליד כפות הרגליים, מביט לכל אורכן, היישר אל מרכז התאווה הנשי שלה, המטפטף נואשות, וגורם לכל תחתוניה האדומות, לשנות צבען, עקב הרטיבות הרבה, לאדום נוטה לבורדו. כעת, ניגשתי לחצאית, והסרתי אותה, עד שנתקעה בפיסוק הרגליים, שלא אפשר להמשיך. שחררתי שוב, רגל אחת, הורדתי את החצאית, קשרתי שוב, שחררתי רגל שנייה, וחילצתי את החצאית מאסורייה. היא נשארה, עם תחתוני טנגה כאלה, רטובות לגמרי, חושפת ירכיים עד למקום מוצאן, באגן היפיפה הזה שלה. אויש... תשמעו, אני ממש התחלתי להזיע שם.

כעת נטלתי את המספריים, עיניה התרחבו בפחד. וגזרתי לאט לאט, את החולצה. משפשף בכוונה קצת את עורה, מבלי להותיר סימן. היא נרעדה כולה. עיניה מפוחדות, ואז הבינה, שאין לי כוונה לחתוך אותה, כנראה, ונרגעה טיפה. אבל בכל פעם, שקצה המספריים נגע יותר בעורה, היא שוב קפצה. מנסה למשוך את הידיים האסורות למאחור, אך ללא הועיל. אמרתי לה ששש... והיא לאחר כמה פעמים כאלה, שמטה את כתפיה וויתרה על המאבק. נזהרתי לא לחתוך את חזיית התחרה השחורה והמקסימה שעטפה זוג שדיים מפורים, הנלחצים אל החזייה במלכותיות. אויש... ככל שהתקדמתי במעלה החולצה, התגלו עוד ועוד חלקים, במלאכת המחשבת הזו שאלוהים יצר, במיוחד עבורי. ואני כפי שאתם שמים לב, לא ממהר בכלל בכלל. או אז, לפתע, בתנועה פתאומית, נעמדתי, ובמשיכה עזה אחת, עד למכפלת ליד הצוואר, משכתי את המספריים בלי תנועת גזירה, עד ס"מ אחד לפני הצוואר. עיניה נפקחו בתימהון וחרדה גלויה. עיני הרושפות, אש עזה, הפכו הבעתן, למבט רך, עם חיוך מתפשט, עד לקצות עיני. ליטפתי את שערה בעדינות, העברתי ידי על כל גופה, מלמעלה, עד למטה, בעדינות רבה. היא נרגעה, נו טוב, קצת.

כעת ניגשתי, להסיר את החזייה. לשם כך שחררתי יד אחת, והותרתי את החזייה תלויה על השנייה, מאחור. או אז, קשרתי את היד חזרה, וניגשתי להוסיף קשרים, כדי שידיה, יהיו רתוקות לגמרי, מבלי יכולת תזוזה בכלל בכלל.
במהירות המשכתי לתחתוניה הרטובות, הסרתי אותן, תוך שחרור, אחת מהרגליים, ואז את השנייה. חיזקתי את הרגליים, והוספתי חבלים, מותיר אותה פעורת כוס, מטפטף כמו מעיין נובע, פעורת רגליים, מותירה את פותה, גלוי לעיני כל, לעיני. התבוננתי בפותה באריכות, נוגע עם אצבעותיי, ומפסק אותו, בוחן. עיניה התגלגלו, והיא ניסתה להתנגד. אך בשלב זה היא הייתה עקודה כשה לטבח. לא יכלה לזוז בכלל. לקחתי שוב כוס מים, נתתי לה לשתות. היא שתתה בצימאון ובשקיקה מידי, כמו ילדה קטנה, תינוקת, שלא יכולה לשתות לבד, מתמסרת לי, שמשקה אותה.

לקחתי חגורת ג`ודו רחבה, עטפתי את עיניה מספר כריכות, סוגר גם את אוזניה, תחת החגורה ההדוקה, וקשרתי הצידה. לקחתי צעיף, וליפפתי על החגורה בכדי שלא יחדור שום שבב של אור אליה. חושך מוחלט. שאלתי אותה: "ירוק, צהוב, אדום?"; היא אמרה "ירוק בהיר, אדוני". החלפתי את המוסיקה, והגברתי לקול מחריש אוזניים. הלכתי לעשות לי תה.

המסע לספייס (3)

היא נשארה ישובה, עקודה לה, בלי יכולת לזוז, בלי יכולת לראות, בלי יכולת לחוש כלום. כל עולמה החל לסעור בתוכה, מחשבות, תחושות, מוסיקה, חוסר אונים, חוסר ידע לגבי מה הולך לקרות, חששות. התחושות החלו לבעור בה, לגעוש, ולסעור. תחושת חוסר האדנות לגורלה, התחושה שאני עושה בה כרצוני, ואין לה יכולת להתנגד, אין לה רצון כזה.

אני, ישוב לי בסלון, מתבונן בה, רעידות שהולכות ומתגברות, גוף שאלוהים עשה במיוחד עבורי. הוא שלי כל זה, היום. לשימושי, לכל גחמותיי. היא שם בשבילי, מתמסרת לרצונותיי. מגישה את גופה ונשמתה, על מזבח ההתמסרות, על מזבח נשוא ליבה, אני. וזה מרגש אותי כל כך, לראות אותה שם, מתנדנדת בין תחושות חוסר הישע והתסכול, ולבין ההתמסרות שלה אלי. ואני מביט בה, מתבונן בקפידה, ברעידות, בעוויות גופה, בתנועות ראשה, בניסיונות ההיחלצות שלה, מהכפיתה המדוקדקת שלי. מדי פעם ניגש, בודק שהקשרים לא מכאיבים לה, משפר קשירות פה ושם. והיא, בכל פעם שחשה בי נוגע בה, נרעדת, קופצת, ונרגעת. מדי פעם משקה אותה מים.
כך כחצי שעה השארתי אותה, בעודי לוגם מכוס התה שלי בהנאה מרובה. והיא, אני רואה, בסרט, מתרוממת במעופה עוד ועוד. עוד ועוד, עוד ועוד. היא כזו יפיפייה, הגוף שלה, אויש.... אני כל כך חושק בו. אבל שליטה עצמית, אסור לעסוק בזין שלי פה. צריך להיות שם, בספייס שלי, בספייס שלה.

זו תחושה כזו ממלאת, לראות אותה ככה מתמסרת אלי, מגישה לי את נשמתה, את הבפנים בפנים שלה. את המקום החרד הזה שלה. בלי הגנות, מתמסרת, אלי. אויש. זה ממש מקסים אותי. ואני מתחיל לבעור שם, התשוקה בוערת בי, תחושת האדנות ממלאת אותי. אני גם עולה ועולה, ועוד עולה. וזה כל כך נעים, וזה כל כך מסעיר אותי. אני מרגיש שאני יכול הכל, כל יכול עכשיו. איזו עוצמה.

ואני, קם מהכורסא שלי, וניגש אליה. מתחיל ללטף את גופה בהערצה, את הגוף הזה שאלוהים עשה במיוחד בשבילי. מעריץ אותו, סוגד לו. עובר על קימוריו הנאים. מלטף את כפות רגליה בעדינות, מעביר ידי, לאורך רגליה, חופן את הטוסיק שלה בידי, אוחז בו בחוזקה, נסער. מטפס למעלה, מלטף את גבעות התאווה שנקרות בדרכי. עומדות להן זקופות מולי, ההתנשמויות המהירות, גורמות להן לעלות ולרדת במקצב מסעיר. אני אוחז את הפטמות בין אצבעותיי, מלטף מסביבן, חוזר לפטמות. לוחץ בחוזקה, ויותר בחוזקה, ועוד יותר. שואל אותה: "ירוק, צהוב, אדום?" גרונה ניחר לגמרי, יוצא מגרונה קול עמום וצרוד, "ירוק אדוני". "סאבית טובה" אני אומר לה, מלטף את שערה.ותוך כדי שאני ממשיך ללטף אותה, אני אומר לה: "את יודעת שאת פה לגמרי בשבילי היום?" היא עונה: "כן אדוני". אני אומר: "ואני יכול להתענג עלייך כמה שארצה, ואת לא יכולה להתנגד בכלל?" היא עונה "כן אדוני". אני אומר: "את יודעת שאני לא אעשה לך משהו רע, שלא אזיק לך. את סומכת עלי?" היא עונה: "כן אדוני".

הכוס שלה מטפטף נואשות, רעידות חזקות ברגליים. מנסה כל הזמן לבלוע רוק שאין בפיה. אני שואל: "מה את מוכנה לעשות עבורי?" היא עונה: "מה שתרצה אדוני". אני שואל: "את מוכנה לספוג כאב עבורי, להראות לי כמה את מוכנה להתמסר עבורי?" היא עונה: "כן אדוני, לא יודעת אדוני, אף פעם לא הרגשתי את זה אדוני. אבל אני מוכנה לנסות אדוני, להתאמץ בשבילך אדוני". אומר לה: "רשמת בגבולות שלך, שאת לא מוכנה, נכון?" היא עונה: "כן אדוני". אומר: "אז אסור. את מרגישה שהיית יכולה לעשות הרבה בשבילי עכשיו?" "כן אדוני" היא אומרת. שואל: "כמה?" עונה: "הרבה אדוני". שואל שוב "כמה?" היא חושבת קצת, ואומרת "המון נורא, ממש מלא אדוני".

יורד לכפות רגליה. אויש ..... איזה יופי נשגב. אוחז בכף רגל אחת בחוזקה, ומתחיל ללקק את הזרת. היא קופצת, אך לא יכולה לזוז בכלל. אחיזתי בכף רגלה חזקה מאד. היא מנסה להשתחרר, ולא יכולה. מתחילה לטלטל את ראשה, לנוע לפה ולשם בכיסא, אבל אני ממשיך בשלי. עובר אצבע אצבע, מלקק בהנאה. פתאום, היא נכנעת, כתפיה שחות, מוותרת לגמרי על האדנות לגורלה. היא לגמרי שלי עכשיו. אני עושה כרצוני.

ואו אז, אני קם, מלטף בכוח את רגליה, אוחז בחוזקה בשדיה, תופס בזרועותיה. מכניס אצבעותיי לשיערה, מסיט את ראשה, ימינה שמאלה, קדימה אחורה, בכוח. מתענג על תחושת האדנות שמציפה אותי. היא אינה מתנגדת יותר בכלל, היא כבר מרחפת אי שם.

פותח את מכנסיי, תוחב את גבריותי לפיה, ידיי אוחזות בשיערה בחוזקה. היא מרגישה את גבריותי מתקרבת לפיה. מגששת בראשה, תרה אחרי ראש גבריותי. אני נסוג לאחור. שואל אותה: "את רוצה את הזין שלי? את רוצה לענג אותי?" היא עונה: "כן אדוני." אני שואל "כמה?" היא עונה "ממש נורא מאד אדוני, ממש רוצה אדוני". אני אומר: "תתחנני". היא עונה: "בבקשה אדוני, אני נורא רוצה לענג אותך אדוני, אתה עושה לי טוב אדוני. אני רוצה לעשות לך הכי טוב שבעולם אדוני. אני רוצה להיות בשבילך אדוני. להיות זונה שלך אדוני".

אני תוחב את גבריותי אט אט לתוך פיה. היא מתחילה ללקק ולמצוץ בהנאה גלויה. אני מכניס אותי יותר עמוק, לאט לאט. היא מתענגת. אני מגיע למעמקי גרונה, היא משתנקת מעט אך לא אומרת מילה. ואז, אני מוציא אותו. היא עושה תנועות עם ראשה, תרה אחרי אברי הפועם. כמו גוזל בן יומו, שתר אחרי מזון מפי אמו. ראשה מתנדנד בחוסר שליטה, אנה ואנה. ואז, אני מחזק את האחיזה בשערה, ומתחיל לפעום פנימה והחוצה, מזיין לה את הפה. והיא, מתמסרת עם פיה, עם לשונה, עם ראשה, לגבריותי המתפעמת. ואז בבת אחת אני מוציא את אברי הגואה.
לוקח את כף ידי, מקרב את כל האצבעות, ומתחיל לחדור לפותה. והיא גונחת, מנסה להתקרב אלי עם אגנה המקסים. אך החבלים מונעים ממנה לזוז. היא מתחילה לנדנד בראשה בטירוף. אני מתקדם אט אט, עד שכל ידי תחובה לה לכוס. כל האצבעות בפנים. פרק היד מתקשה להיכנס. היא גונחת, פניה מתעווים.

אני שואל:" ירוק, צהוב, אדום?" היא עונה. מהר עונה, "ירוק אדוני. ירוק אדוני. ירוק אדוני". אני לוחץ חזק את היד פנימה, עובר את גבולות פרק היד. היא גונחת. מתחיל לסובב את היד בתוך הכוס, קצת ימינה, קצת שמאלה. ויותר, ויותר. ואז, לוקח את ידי השנייה, מפשק את מבוא הדגדגן הוורוד והמקסים שלה. אוחז בדגדגן בין שתי אצבעות שלי, ומתחיל לנוע בקצב אחיד, מפעיל לחץ על הדגדגן, ידי השנייה חופרת במבושיה. אומר לה: "אני רוצה לשמוע את הכוס שלך מדבר אלי, אני רוצה לשמוע אותך. תני לכוס שלך לדבר". היא מתחילה לגנוח ולצעוק, ולומר דברים, לספר על איך הכוס שלה מרגיש, על הכאב, על ההנאה, על כך שהיא מרגישה שהיא מתפוצצת מהנאה, שהכוס שלה בוער, שהכוס הזה שלך אדוני, בשבילך, רק בשבילך. אתה יכול לעשות בו מה שאתה רוצה אדוני. ואז פתאום, היא מתפוצצת. כל גופה רועד, בטלטלות עזות, שנמשכות, ונמשכות, ונמשכות.

אני מנקה ידי במגבת. ומלטף אותה. מלטף בשיער, בפנים. היא עדיין רועדת, ראשה זז בקפיצות עצבניות, ואט אט, ראשה מתמסר לידי האמונות. נותן לה ככה להירגע, קצת, ועוד טיפה. היא עדיין רועדת, לא מהאורגזמה, מהספייס שלה, רגליה רועדות, ברעידות עדינות כאלה, ראשה מוטל לאחור. זהו היא שם. כל כולה שלי, בלי הגנות בכלל. וואי איזו עוצמה אני מרגיש. וואו. אני מרגיש שבא לי לתפוס אותה ולזיין לה את הצורה, למלאך הזה שמתמסר לי ככה.
או אז מפשיל את מכנסי, מתיישב עם רגליים פשוקות, ובועל אותה עם אברי הרוטט, שכמה לבוא על סיפוקו. אוחז בשיערה בכוח ביד אחת, מלטף את חזה הגואה, המכתר את בית החזה שלה, שנושם נשימות חזקות. פועם בתוכה, פותה רטוב, נענה לי, ואז במהירות, אני עולה ועולה, ומתפוצץ לתוכה.

אפטר קייר (4)

כולה רועדת, ישובה על הכיסא, כפותה כולה. ראשה מרקד, חיוך משוח על פניה, מאוזן אל אוזן. נתתי לה לשתות, משקה אותה, היא מתמסרת עם ראשה ושפתיה אלי. חסרת אונים. ישובה שם יפיפייה, רגליה פרושות באפיסת כוחות, ראשה מוטל לאחור. היא שלי. ואני, כל תחושותיי עוצמה. אני בוער. גמרתי, אבל אני בוער. אני מרגיש יותר גבוה מהאוורסט, מרגיש שהעולם עומד מולי שפוף, מרגיש שאני יכול לקחת כל מה שאני רוצה. אני עומד שואג, בלבי, אל העולם, והעולם נחרד. נחרד משאגתי, נחרד מהעוצמה שמוכלת בי.

אבל היא שם, עדיין ישובה על הכיסא, עקודה, המקסימה הזו. זו שהביאה אותי למקום הזה, המפתח לכל העוצמה שאני חש. וליבי כל כך גואה אליה, כל כך רך, כל כך רוצה בה, כל כך רוצה שיהיה לה טוב. ואני מחבק אותה, במלוא הרוך שאני יכול. נוגע בה בחזה, בים השדיים המקסימות הללו, וטוען אותה, באנרגיות, אילו אנרגיות... וואי וואי וואי. והיא רועדת מולי, מול עוצמתי, מול הגבריות הזו, שמוחצת כל מה שנקרה בדרכה. אש סוערת ומכלה. אך היא לא מכלה אותה, היא מכילה אותה, בשבילי. וואי איזו עוצמה.

ואני... מתיר אותה, חבל אחר חבל, קשר אחר קשר. מלטף אותה, מחבק אותה. היא כל כך נגעה בי הזונה הזו. כל כך נגעה לי בתוך הנשמה, בהתמסרות שלה, בכניעה, באופן בו עמדה מולי, כל החומות הפילה, הייתה שם בשבילי, בלי בכלל לחשוב על עצמה. רועדת כמו עלה נידף, אבל לא עוצרת. וואי איזו עוצמה זו. איזה ריגוש.

ואני לוקח אותה, סופן אותה בכפיי. נושא אותה על ידיי, למיטה. שם מחבק אותה בחום עצום ורב. מלטף אותה. כל כך אסיר תודה לה. כל כך עוצמה יש בה. וואי. אני מעולם לא הצלחתי להגיע למקום הזה בתור נשלט. להרגיש ככה, מתמסר, נותן את כל כולי. היא, נתנה, ממש נתנה. ואני עכשיו, נותן, רק נותן, ממעמקי לבי העמוקים ביותר.

למקסימה הזו שנתנה לי את הדבר הכי גדול שאפשר בכלל. את עצמה, בלי הגנות. ואני שם בשבילה עכשיו, מרגיש כל כך הרבה, וואי כמה הרבה. אין לי מילים. ומחבק אותה בחום כל כך טהור, שאין כמוהו בעולם, ומלטף כל כך כל כך.

והיא, מבט משוח לה על פניה. מבט של הנאה צרופה, חיוך של אושר עילאי. אין יותר מזה. החום הנקי בהתגלמותו.
ואני שם, מרגיש, מוצף, כל כך מוצף, שאין לי מילים. ונותן את כל שאני יכול, את כל מה שלא האמנתי לעולם שיש בי.
זמן רב עבר. כולו, הנאה צרופה, הצפה של רגשות. ואני לא שבע, רוצה עוד. והיא מקיצה, חוזרת לאט לאט, לעולם הזה. עוטה לה ריאליות, מפתחת מחדש תפיסת מציאות. מתבוננת סביב, אומרת לי, איך נעים לי, חבק נא אותי עוד. ואני, מרוגש כל כך, מחבק אותה, עד קץ הדורות.מנסה לקום, לא יכולה, מנסה לזוז, לא יכולה. מגיש לה מים, מנסה לקום לשתות, אך לא יכולה לזוז. אני משקה אותה. וכך עובר לו הזמן, עוד ועוד. מה כבר יכול הבנאדם לבקש יותר מזה.

פתאום, היא מתרוממת, אוחזת אותי בפרקי ידיי בחוזקה, הופכת אותי על הגב, מבט מזרה אימה בעיניה, ושואלת: "ירוק צהוב אדום?"

טוב, נו. מספיק עכשיו....