לא מספיק זנותית?

פגשתי אותה בבואנוס איירס, סניורה מכובדת ממשפחה חשובה בעיר. פגשתי אותה בשבוע מאוד מיוחד בתולדות העיר, בתולדות ארגנטינה, שבוע גדוש בארועים דרמטים, השבוע האחרון של שנת 2001 , כשהנשיא דה לה רואה התפטר ודרדר את ארגנטינה באחת ,למהומות, להפגנות, לעשרות הרוגים ברחובות ולמשבר חברתי וכלכלי חסר תקדים שעד היום, ארגנטינה לא התאוששה ממנו לגמרי. הייתי שם באותו שבוע, ממש בעין הסערה, אפילו שמעתי את קולות היריות. ראיתי אנשים נופלים על המדרכות מדממים. כתבתי לא מעט על השבוע הזה במקומות אחרים, אבל הפעם איני רוצה לספר על אותו שבוע, אני רוצה לספר על האישה הזו, אסטלה היה שמה, אישה שפגשתי באותו שבוע כאילו לא היו הפגנות ברחובות, כאילו לא ראיתי את אותם אלפי צעירים פניהם מכוסות במטפחת, זורקים אבנים על השוטרים הירוקים החמושים באלות, שבקסדותיהם על ראשיהם, נמלטים בפחד מהסוסים שדוהרים לעברם שוב ושוב. גלים גלים של המוני אדם נהדפים לאורך האבנידה דה מאיו, אחורה לעבר השדירה הענקית של ה-9 ליולי, לעבר האובליסק של בואנוס איירס, וחוזרים שוב כחומת אדם, כצונמי כמעט, מנסים עוד פעם לכבוש את בית הנשיאות , את ה-Casa Rosada, ונהדפים שוב אחורה. ריח גאז מדמיע חריף באויר, קולות של פיצוצים, בריקדות בכל קרן רחוב, אבנים גדולות מוטלות בהמוניהן על המדרכות, צמיגים בוערים... וכמה מאות מטרים משם, לא הרחק, ליד בית הקונגרס, אני ואסטלה בתוך הבועה שלנו. מחוץ לזמן מחוץ למקום.

פגשתי אותה בצ'אט כמה ימים קודם לכן, ודיברנו אולי שעה, לא יותר. אחרי שעה, קבענו שנפגשים להזדיין. איך זה קרה כל כך מהר? איני יודע, משונה. אולי זו הייתה היא, אולי זה היה אני. הנואשות הלוהטת בקולה, הרעב שהיא שידרה לי. אישה בת ארבעים. כמה חודשים קודם לכן היא התגרשה, שני ילדים חמודים, מישרה חשובה בעיריית בואנוס איירס. משפחה ידועה בעיר, ממשפחות האוליגרכיה הקריאולית של בעלי האדמות הגדולים. רק שני גברים היא ידעה בחייה, ואז היא פגשה אותי.

נכון, אני אולי כיוונתי , משכתי בחוטים ופילסתי לה את הדרך אל הזיון, אבל היא נענתה כמריונטה, ממש משכה אותי לשם, ללא התנגדות, ללא מחסומים, כאילו אנו מכירים מאז ומעולם. קבענו להיפגש וקבענו להיפגש לזיון, זה היה ברור שנפגשים לזיון. אסטלה הייתה הראשונה שהשתמשה במילה הזו - להזדיין, Coger, כך אומרים בספרדית. דומה שהמילה הילכה עליה קסם, כישפה אותה, חרמנה אותה. תמיד, בכל התקופה הארוכה שנפגשנו, היא הייתה אומרת אותה שוב ושוב , מגלגלת בלשונה Coger , Coger ,Coger...

איפה ניפגש? ב-Hotel Alojamiento. מה זה Hotel Alojamiento? מה, אתה לא יודע? מלון של זיונים. יש מאות כאלה בבואנוס איירס. ומאיפה את יודעת, סניורה שכמותך, על המקומות האלה? יכולתי להרגיש את אסטלה מסמיקה מעבר לקו. אני לא ממש יודעת, אף פעם לא הייתי, אבל יש מלון כזה ממש לייד הבית שלי, תמיד ניסיתי לדמיין מה קורה שם בפנים..

נפגשנו בבית קפה ממש מול המלון של הזיונים. ישבתי ליד החלון וצפיתי ברחוב, גומע לאיטי מספל הקפה השחור שהזמנתי. אסטלה נכנסה מייד אחרי. כשראיתי אותה, נעתקה נשימתי בתדהמה. לא חשבתי שתהיה כל כך יפה. סניורה ארגנטינאית מטופחת, כפי שרק ארגנטינאית מהחברה העליונה יודעת להיות. חליפת מעצבים, איפור עדין, הרבה תכשיטי זהב, עור שחום מעט, לטיני, ושיער צבוע בלונדיני כמו שרק ארגנטינאיות יודעות לצבוע. מחשוף לא יותר מדי נועז, בדיוק הגבול המותר לסניורה מכובדת, ושדיים גדולים מזמינים, כמו שאני אוהב. אסטלה ראתה אותי, חייכה, נופפה לשלום והתקרבה לשולחני. רוצה כוס קפה? שאלתי, והמשכתי לגמוע לאיטי מהספל. לא חבל על הזמן? השיבה אסטלה ונשארה עומדת, מתוחה מעט, חוששת אולי שמישהו יראה אותה. שילמתי במהירות, יצאנו מהקפה ונכנסנו למלון בצדו השני של הרחוב.

בקבלה, מאחורי זכוכית, אישה מזדקנת, מקומטת ולבושה בסינור שאלה: איזה חדר? ספיישל, רגיל? צריך לשלם מראש. רגיל יספיק. נכנסנו לחדר. אסטלה התפשטה מייד, בדרך מגושמת גמלונית, כאלו היא מכירה אותי מאז ומעולם. התפשטה ונכנסה אל מתחת לסדינים. התפשטתי במהירות אחריה ונכנסתי למיטה אסטלה נאנקה קלות. חיבקתי אותה והיא נענתה לחיבוקי בעוצמה, נפתחה כאלו הייתה פרח גדול של לוטוס, הפורש כמניפה למגעי, את עלי הכותרת שלו ומושך אותי אליו כמגנט. נשאבתי אליה, אל החום הלוהט שלה, וניצמדתי לגופה. כמו צפור שיר כמו יונק דבש, ירדתי למעיין הנקטר שלה והתחלתי למצוץ אותה. אסטלה התקשתה מעט לרגע, מתוחה משהו ואחר פתחה את רגליה לרווחה ונצמדה לפי בתשוקה. רגליה רעדו, רטטו קלות. השענתי את רגליה על כתפי ונכנסתי אליה באחת. אסטלה זעקה בהיסטריה והביטה בי בעיניה החומות במבט חם. דחפתי את אברי פנימה בכח, בעוצמה, בתשוקה חייתית נואשת. אסטלה יבבה ועיניה נצצו מדמעות. אחזתי בשתי ידי בשערותיה , איני ידוע מדוע עשיתי זאת, מעולם לא נהגתי כך עם נשים אחרות. משכתי בכל כוחותי בשערותיה הבלונדיות היפות. אתה מכאיב לי! היא זעקה. את רוצה שאפסיק? שאלתי. לא, לא, תמשיך, אני אוהבת את זה. משכתי יותר ויותר בכח בכל העוצמה. הרגשתי שאני תולש כמעט את שערותיה מקרקפתה, אבל אסטלה זעקה - תמשיך, יותר חזק, עוד...

נפלנו מיוזעים למיטה, ליטפתי את שערותיה והבטתי בעיניה. מי את אסטלה? אסטלה התחילה לדבר. על משפחתה, על ילדיה על העבודה שלה בעירייה. דיברנו שעות. אברי התקשה מחדש. אני רוצה לזיין אותך מאחור. ללא מילים, כרעה אסטלה בתנוחת דוגי והפנתה אליי את עגבותיה העגולות השחומות. על העכוז הימני היו שתי נקודות חן. התבוננתי בנקודות החן מיקדתי אליהן את מבטי, ליטפתי אותן, ואחר התחלתי להצליף בה בכפות ידי. תמשיך, זעקה אסטלה, זה כל כך טוב. עגבותיה של אסטלה החלו להאדים. נבהלתי מעט, מאיפה זה בא לי, הרצון להרביץ? מאין כל כך הרבה אכזריות? מה היא עושה לי, האישה הזאת? חדרתי אליה באחת, בכח. אסטלה גמרה מייד והמשיכה לפרפר ולרעוד עוד שעה ארוכה.

מה קורה לך אסטלה? איך זה אישה כמוך נפגשת לזיון עם אלמוני, את ממש זנותית. תשתוק? איך אתה מדבר, תתבייש לך. אני סניורה, אישה מכובדת. מה אתה חושב שאני? איך אתה מדבר איתי? אבל....

אל תשאל שאלות, בבקשה. אני מתחננת לפניך. אני לא כזו, לא הייתי כזו מעולם, רק איתך אני כזו.

ואולי תמיד היית כזו ועכשיו, משהסרתי את המכסה מעל הוולקנו הרותח שלך, תוכלי להתחבר לטבעך האמיתי. אני חושב שעכשיו תתחילי להזדיין יותר. עכשיו יהיו לך הרבה גברים, רבים אפילו....

Dios Mio, תפסיק לדבר כך. אני אישה הגונה, אתה מפחיד אותי. די...

איך יכולת כל השנים האלה בלי להזדיין? לא אוננת אף פעם?

לאונן? אני? בחיים לא.... אסטלה עיקמה את שפתיה בתיעוב. תפסיק להשחית אותי. אני אמא לילדים.

סניורה, יש לך מוח כל כך מעוות...

אני רוצה רק איתך. לא מענינים אותי גברים אחרים.

הטלפון בחדר צלצל. חיפשו אותנו בקבלה. אנו מצטערים להפריע, אנו צריכים לסגור. אבל, מחיתי, אתם לא פתוחים 24 שעות? כן , ענו לי, אבל בחוץ מלחמה. אתה לא יודע מה קורה בחוץ? אנו חייבים לסגור יש יותר מדי בלאגן ברחובות. לא בטוח להסתובב באיזורים האלה עכשיו. אנו צריכים ללכת הביתה. אף אחד לא יגיע כבר היום והמשטרה אמרה לנו שמוטב שנסגור.

יצאנו לרחוב, אסטלה מיהרה לביתה שהיה קרוב. אני המשכתי ללכת, שקוע במחשבות. באויר הייתה תחושה משונה, ריחות של גאז מדמיע. פה ושם שוטטו צעירים עייפים. קולות של סירנה נשמעו ללא הרף. הערב ירד וההפגנות שככו מעט. רחוק במרחק שמעתי את קולות נקישות הסירים בהפגנות האחרות, האלימות פחות של בני המעמד הבינוני. לא היו מכוניות ברחוב. כל הצמתים היו חסומים על ידי ניידות משטרה או בריקדות. היה מאוחר, הייתי צריך לחזור הבייתה, אבל איפוא מוצאים מונית בתוך כל המהומה? צעדתי שעות עד שיצאתי מהדאון טאון של בואנוס איירס. כל אותו הזמן חשבתי שבחוץ היסטוריה ואילו אני נמצא בכלל בסיפור כל כך שונה. בלילה בשידורי הטלויזיה, חזרו שוב ושוב התמונות שראיתי ברחובות כמה שעות קודם לכן, אבל לי היו זכרונות אחרים..

נפגשנו במשך יותר משנה. לפעמים פעם בשבוע לפעמים אפילו פעמיים ביום, לעיתים עברו חודשיים בין מפגש למפגש. אסטלה הייתה מתבוננת בי תמיד במבט לח של כלב כנוע. הרגשתי שהיא מתחילה להתאהב בי. אל תתאהבי בי אסטלה, הייתי אומר לה, זה מסבך את המצב. אסטלה הייתה מתרגזת. למה אתה מדבר ללא צורך? אני לא דורשת ממך כלום, זה בעיה שלי לא בעיה שלך.

אסטלה הייתה מנהלת חשובה בעירייה אבל תמיד כשהייתי מתקשר אליה היא הייתה באה. לא הייתי צריך לומר הרבה. בואי, הייתי לוחש לה בטלפון ויודע שרק למישמע קולי, היא נרטבת באחת. חצי שעה לאחר מכן היינו נפגשים ב-Hotel Aljamiento שלנו, לא רחוק מבית הקונגרס. אסטלה הייתה מחכה לי בחדר, ערומה על ארבע, מפנה אלי את עגבותיה ואת ערוותה הלחה ואני הייתי נכנס אליה מייד.

אסטלה רצתה לנסות הכל. אחרי כמה שבועות שאלתי אותה, את רוצה שאזיין אותך בתחת? כן, אמרה-גמגמה אסטלה, אני רוצה. פחדתי שלא תרצה, התביישתי לבקש. אני רוצה לנסות ומייד התהפכה על גבה והפנתה אלי את עגבותיה, את שתי נקודות החן שלה. התפלאתי כמה שזה היה קל. כאלו עשתה זאת מאז ומעולם. לא כאב לך? שאלתי. כאב, היא ענתה, אבל נהניתי כל כך.

כל כך אהבתי לשכב עם אסטלה (לזיין כמו שהיא אמרה תמיד). אני חושב שמכל הנשים בחיי, מעטות הצליחו להביא אותי לכזו רמה של עונג צרוף. אבל משהו באסטלה עיצבן אותי תמיד. המסיכה החסודה שלה. הדרך שבה הייתה מגיבה בזעם כל פעם שהייתי רומז לה שהיא מתנהגת בפריצות, שאולי אני משחית אותה, שהיא עושה דברים שלא כל כך מתאימים לדימוי שרצתה שיהיו לאחרים עליה. אני דווקא אהבתי את מסלול ההשחתה שבו צעדה, נהניתי מהדרך שבה במהלך הפגישות עימי, נפלו עוד ועוד מחסומים בהתנהגותה, אבל כל פעם שהייתי אומר לה שהזנותיות שלה מגרה אותי ומוצאת חן בעיני, היא הייתה מתעצבנת. אני לא זנותית, אין לי כוונה להיות כזו. זה קורה לי רק איתך, ומה אתה חושב שאני.... אסטלה הייתה כל כך שמרנית, ממשפחה קתולית אדוקה, דיעות פוליטיות ימניות, הרבה עושר במשפחה, מהאצולה הקריאולית של בואנוס איירס, היא אפילו העריצה את חואן פרון ואויטה, למרות שפרון ואויטה לא בדיוק אהבו את השכבה החברתית עליה נמנתה משפחתה. אני גם ממש לא סובל פרוניסטים. תמיד השתדלתי להתרחק מהם. בקצור, מחוץ למיטה הייתה אסטלה ממש מעצבנת, בדיוק הטיפוס הארגנטינאי שאתו אף פעם לא רציתי כל מגע.

אחרי כשנה הפתיעה אותי יום אחד אסטלה – בשבוע הבא אני נוסעת לישראל. לישראל?! מה יש לך לחפש שם. אני רוצה לנסוע לישראל, להכיר אותך טוב יותר, לדעת מאיפה אתה בא. בסוף תתגרש מהאישה האיומה שלך ואנחנו נתחתן ותוכל לזיין אותי כל הזמן. אבל איך את נוסעת לישראל? סידרתי לי מילגה בשגרירות, אני נוסעת לקורס של מינהל עירוני אהיה שם חודש. ולמה לא סיפרת? אני מכיר את האנשים שעובדים שם. כל הישראלים בבואנוס איירס מכירים. יש לי אפילו ידיד טוב שעובד במחלקה שמטפלת במילגות . יכולתי לדבר עלייך לסדר לך פרוטקציה. ולמה אתה חושב שהייתי צריכה את הפרוטקציה שלך? הסתדרתי לבד. אם הייתי מבקשת ממך, בטח לא היית רוצה לעזור לי וחוץ מזה עוד הייתי יכולה לסבך אותך. לא רציתי שיקשרו ביני לבינך.

אסטלה הייתה נלהבת. דיברנו על הנסיעה שלה לישראל על המקומות שכדאי לה לבקר בהם, על ארץ הקודש, על ישו וכנסיית הקבר. נתתי לה כתובות, המלצות, מספרי טלפון. שבוע לאחר מכן היא נסעה לישראל. בשדה התעופה היא צלצלה פעם נוספת כדי לומר שלום. אחרי שהקורס נגמר, היא נשארה עוד חודש בביתה של חברת ילדות שעלתה לישראל. באותו חודש הספיקה לטייל בכל רחבי הארץ.

דיברנו בטלפון אחרי שאסטלה חזרה. אסטלה הייתה מאוהבת בישראל, בישראלים. עכשיו אני מבינה כל הרבה דברים. אני חושבת שאני מכירה אותך טוב יותר. אני ממש מתה להראות לך כבר את כל התמונות שצלמתי.

קבענו להיפגש שוב כמה ימים לאחר מכן, במקום הקבוע. ביום המיועד חיכיתי לה בבית הקפה מול ה-Hotel Alojamiento שלנו, אבל אסטלה לא הגיעה לפגישה. חיכיתי לה שעה ארוכה, שתיתי הרבה ספלים של קפה. אפילו אכלתי שם ארוחת צהריים, אבל לשווא.

בשבועות שלאחר מכן ניסיתי להתקשר אליה פעמים רבות. שוב ושוב קבענו להיפגש מחדש, ושוב ושוב, הפגישה לא הייתה יוצאת לפועל. כל פעם היה קורה משהו. הילדים היו חולים או שהייתה נסיעה לא מתוכננת לאדמות המשפחה בפרובינציה או שבעיריית בואנוס איירס הייתה הרבה עבודה ופתאום צצה לה ישיבה לא מתוכננת. אחרי כמה זמן הפסקתי להתקשר. לא היה ברור לי מה קורה אבל הבנתי שאסטלה אינה מעונינת לפגוש אותי יותר.

כחצי שנה לאחר מכן, ביום שבו הייתי מיוחם במיוחד, ניסיתי להתקשר שוב. כל המספרים שהכרתי, בבית, בעבודה, הנייד, כולם כבר לא היו מחוברים. התקשרתי לעיריית בואנוס איירס וחיפשתי מידע עליה, אך אסטלה כבר לא עבדה בעירייה ואיש לא ידע לומר לי מה קורה איתה. מישהו הזכיר שיש שמועה שהיא גרה בניו יורק.

כשלוש שנים לאחר מכן - עדיין גרתי בבואנוס איירס – מצלצל יום אחד הטלפון במשרד, קולה של אסטלה על הקו. לאן נעלמת? אל תשאל שאלות מיותרות. ומה קרה לך כל השנים? היו לך עוד גברים? עוד פעם אתה מעצבן אותי... לא היו לי. לא מאמין לך. אל תאמין, רק איתך הייתי כזו, איני מבינה מה קרה לי איתך בשנה ההיא. כישפת אותי, הפכת אותי למישהי אחרת. אז למה את מתקשרת? רוצה להיפגש שוב? שתיקה ארוכה... כן אני רוצה להיפגש. ושוב נהיה כמו פעם? מתי שארצה אוכל לזיין אותך? זה מה שאת רוצה? כן זה מה שאני רוצה. את עדיין אותה אסטלה או שהשתנית? השתניתי. ומה את היום? כשניפגש תראה. אני חושבת שלא תתאכזב.

קבענו להיפגש למחרת. גם הפעם אסטלה לא הגיעה כמו אז, אחרי שחזרה מישראל, ושוב ניסיתי במשך כמה שבועות להפגש עימה ושוב, כמו פעם, לא הצלחנו להיפגש. יותר לא ראיתי את אסטלה. כנראה שהיא פחדה ממני יותר מדי. אולי היא פחדה להתאהב או אולי פחדה מכך שאני הופך אותה לזנותית, מדרדר אותה במסלול מסוכן? כנראה שהסניורה החסודה הפעילה שוב את בלמי ההגיון שלה לפני שיהיה מאוחר מדי.

כמה שבועות אחרי שחזרתי לישראל, קיבלתי יום אחד מייל מאסטלה, מייל ללא מילים, רק תמונה שצורפה כקובץ. תמונה פורנוגרפית קשה, חזקה, מבחילה כמעט. אחוריים של אישה ממלאים את המסך. אבר מין גדול בתוכם, עמוק בתוך פי הטבעת. מעליהם גב ובהמשך רעמת שערות בלונדינית בתוך חלציו של גבר אחר. אפשר להבין מהתמונה שהיא מוצצת לו בעוד מישהו מזיין אותה מאחור. בצד התמונה גבר נוסף, לא רואים את ראשו רק את גופו. הוא לבוש בגדי עור שחורים ובידיו שוט. האחוריים שבתמונה חרוצים בפסים אדומים, ועל העכוז הימני אני יכול להבחין בבירור בשתי נקודות חן....