מגע

חצאית ג'ינס ארוכה עד לנעליה. אריג צמוד ארוך שרוולים. שערה פזור על כתפיה, ופניה קורנות תום ואמונה.

הפרי האסור.

אליענה הציתה את תשוקותיי וטרפה את דמיוני. הנשיות המוצנעת, המיניות הנרמזת בדקות, אולי שלא מדעת, חדרה אלי, מדלגת בקלילות מעל הפער שבינינו. היא הייתה פקחית ונלהבת, והשיחות בינינו מילאו אותי חיים.

הנושא עלה בינינו כמה וכמה פעמים. היה ברור שהיא רוצה. גם שאני היה ברור. היה ברור שאסור.

עד שהעליתי את אותה הצעה. מצאתי פרצה. היא דחתה ברתיעה. התעקשתי. הסברתי. התחייבתי. היא אמרה שתחשוב על זה. בפעם הבאה שדיברנו, היא אמרה שהיא מוכנה. בתנאי ש.

נפגשנו. מבטה היה נבוך וחושש, אך כמה. טרפתי אותה בעיני. קרעתי את מעטפות צניעותה מעליה, חמסתי כל חלקה בעורה. שמרתי על המרחק בינינו.

אליענה חייכה חיוך רפה, וסימנה שהיא מוכנה. פתחתי את התיק. שלפתי חבל וקשרתי בו לולאה. קשרתי אותה כך שתתהדק במשיכה. המשכתי וקשרתי בו לולאה נוספת. אליענה הסתכלה בי בשתיקה צמאה. אחזתי בלולאה הראשונה, והצגתי אותה לעיניה כמחווה לה להשחיל את ידה. היא הבינה את בקשתי, והושיטה יד רועדת מבעד ללולאה. הסתכלתי בעיניה. היא הנידה בראשה כמאשרת לי להמשיך. משכתי בעדינות את קצות החבל, והידקתי אותו על פרק ידה, מותיר אותו רפוי מעט רק במידה הנדרשת לזרימת דם סדירה. קשרתי קשר נוסף מעל הראשון, למניעת שחרורו או התהדקותו. רעד עבר בגופה. ידה רפתה ונתלתה על החבל. הרגשתי בכובד זרועה המתמסרת לחבלי, והיטבתי אחיזתי בו. ריכזתי את עיני בשלה. בקול בוטח וסמכותי פניתי אליה:

"אליענה, את רואה את הלולאה השנייה?"
היא הנהנה דרוכה.
"אני רוצה שתשחילי בה את היד השנייה מאחורי הגב."
הרפיתי מהחבל. היא משכה את ידה הכפותה בחבל אל מאחורי גבה. היא הביאה גם את ידה השנייה בהיסוס אל אחוריה, וחפשה במישוש אחר הלולאה. פניה הרכות בערו לנגד עיני בעודה כובלת את עצמה.
"יפה. עכשיו תסתובבי עם הגב אלי."

בצעדים זעירים וזהירים היא פנתה ממני והלאה, מפקירה את גבה העדין ברשותי. ידיה הדקות, הרכות היו לקוחות נרגשות מאחוריה, תלויות זו בזו. ידה השנייה נתלתה בתוך הלולאה הרפויה, ממתינה. לו רצתה, יכולה הייתה עדיין להתחרט ולחלוץ אותה. אך היא המתינה, מצפה לי שאשלים את המלאכה.

קרבתי אליה, נזהר שלא לגעת, ואספתי את קצות החבל. שזרתי אותם זה בזה והידקתי במשיכה על ידיה. צמרמורת עברה בגבה. אבטחתי בקשר נוסף. אנחה דקה נפלטה מפיה, ורוקנה את ריאותיה ברעד. נשמתה כמו ניתקה ופרחה. נדמה כי ניצת בה זיק החירות עם שחרורה מעול השליטה הגופנית.

נסוגותי צעד אחורה. היא ניסתה את ידיה. הן היו מהודקות היטב זו לזו, ואצבעותיה הענוגות, המחפשות, המבקשות, לא מצאו את הקשר. בת המלך מתחה את ידיה וניסתה למשוך אותן לצידה, להעיף בהן מבט. כופפה צווארה הלבן ומתחה ראשה אל הצד. שערה נשמט וגלש סביב כתפה, אך לא הצליחה לראות יותר מאשר את אצבעותיה הנפרשות במאבק. היא הניחה לידיה לשוב למקום היחיד כמעט שהתאפשר במצבן המוגבל – אל אמצע הגב, מצביעות על רוכסן חצאיתה. כפות ידיה נצמדו במעין תפילה הפוכה, מכוונות אל ישבנה האגסי העסיסי, החבוק בחצאית הג'ינס, מסוגר, מבקש להתפרץ. החבל, שהיה כרוך סביב ידיה, ירד בהדר קדושה, נוגע לא נודע באחוריה, ומשתפל עם חצאיתה אל הארץ.

עמדתי מאחוריה מתבונן, משתעה, מתאווה. הנחתי לה לחקור את מצבה החדש. מצב שהיה עד היום כלוא בפנטזיה. הבחורה היפה והטהורה עמדה במלוא הדרה נתונה בחבלי. העליתי תמונה זו בדמיוני פעמים רבות, אך כעת, משעמדה חיה ומתמסרת מולי, הלמות הלב דפקו בי בעוז.

"אליענה?"
היא לא ענתה
"אליענה?" חזרתי וניסיתי ביתר נחישות.
"כן?" ענתה בקול ניחר.
"את מוכנה להמשיך?"
קולה היה צרוד ולא ברור "כ.... ן... כן."
"אז אני רוצה שתרדי לרצפה ותשכבי על הצד."

היא השתהתה בנסותה להפנים את ההוראה החדשה. תהתה כיצד תרד ללא יכולת להישען על ידיה. את רגליה לא יכלה לפשק מעבר למפתח הצר שהתירה החצאית החובקת את ירכיה. לאחר היסוסים החלה לכופף את ברכיה וירדה לאט עד שכרעה עליהן. קצות החבל נערמו לצד כפות רגליה. היא העבירה משקל על ברכיה ופשטה את כפות רגליה אחורה. בזהירות החלה מתכופפת לצידה בגמישות, משתדלת שלא לאבד שיווי משקל ולמעוד, עד שהניחה את כתפה על הרצפה. אז הרפתה והניחה לשאר גופה לשאוף אל הארץ – גבה התיישר, מותניה נשקו ואגנה התלטף אל הבלטות הכמהות. היא פשטה את רגליה, נזהרת שלא תופשלנה מהחצאית המצניעה ותחשופנה חשיפה אסורה. ידיה נשענו מאחורי גבה. ראשה העטור בהילה הגולשת נח על הקרקע הקשוחה.

לקחתי חבל נוסף ונעמדתי ליד רגליה.

"תרימי את הרגליים."

היא הרימה אותן במידה המעטה שתנוחתה אפשרה, וחשפה כפות רגלים ביישניות גרובות בלבן רך.

העברתי את החבל מתחת לקרסוליה וליפפתי אותו כמה פעמים סביבם. הידקתי וקשרתי. חצאיתה נתלתה ברפיון על רגליה. אליענה היפה שכבה חסרת אונים למרגלותיי. הסתכלתי בעיניה, שהביעו תחינה. "אנא", הן אמרו, "שמור עלי. בידיך הנני". ניגשתי אל התיק והוצאתי חבל נוסף. אספתי איתו את שולי חצאיתה והידקתי סביב רגליה, שלא תתגלה.

"תסתובבי על הבטן".

היא נעתרה במסירות, משפילה את עצמה אל הרצפה – את ירכיה הצמאות, את בטנה הרכה, את חזה הנמחץ, את פניה המשוטטות.

תפסתי את קצות החבל הלופת את ידיה ואת קצות החבל החושק את רגליה ומתחתי אותם זה אל זה. קריאת הפתעה נרגשת נפלטה מפיה. שוקיה התקפלו אחורה אל הידיים הנמתחות. קשרתי אותם היטב מעל פלחי אגסה, והיטבתי לסלק את הקצוות הרחק מהישג ידיה.

נעמדתי מעליה, בוחן את מעשה ידי. אליענה שכבה לרגלי כחייה ניצודה, כבולה וחסרת ישע. קומתה הבוטחת והגאה כופפה והושפלה אל הארץ. גופה הנכסף האסור למגע, נאסר למגע החבלים. כל כולה נתונה בשבי בתנוחה כפויה, בלתי מתפשרת וללא מוצא. נתונה בשבי – בשבי שלי. כבולה בחסותי, נסמכת עלי.

היא בחנה את כבליה מתנשפת, מנסה לפתל את ידיה לחופשי. בועטת בכפות רגליה בתנועות מוגבלות. נעה כה וכה אסופה בחבלים. יכולתי לדמות את בשרה הנאבק המיטלטל מבעד לבדים שכיסו אותה. ירכיה פרכסו צמודות עם כל בעיטה. כריות ישבנה נרעדו. שדיה נגללו ונמעכו כנגד הרצפה מצד לצד.

האסירה הנאווה והאומללה שלי הטילה את ראשה מצד לצד, ושיערה התפזר וכיסה את פניה. היא ניסתה לנער אותו מעליהם בתסכול, אך כל תנועה רק פיזרה אותו יותר.
חשתי את פי נמלא ריר, ולבי מרקד. איברי נזדקף כלפיה.

הוצאתי מברשת שיער מתוך התיק. סרקתי את שיערה בעדינות, חושף את פניה המותרים. עיניה המרצדות נגלו. הנחתי כרית מול ראשה, ונשכבתי על הרצפה, בוהה בה.