התמסרות, אצלי

מה יש שם בהתמסרות הזו, שעושה לי את זה כל כך ? כשמישהי מתמסרת אלי, בסשן, זה גורם לי לבעור. ממש ממש נורא לבעור לגמרי. אני כל כך מרוגש מזה, כל כך מרגיש.

אני מאד אוהב לעשות סשנים מגוונים, כל פעם משהו אחר. גיליתי שיש לי איזה אקט כזה, בסשנים, שאני כמעט תמיד חוזר אליו. מקום כזה שמרגש אותי נורא. אני מוצא עצמי לאחרונה, כמעט תמיד מגיע לשם, כחלק מהסשן, בדרך כלל בסיומו. כמו בוונילי, שיש איזו תנוחה כזו, לכל אחד, ששם הוא גומר הכי בקלות. שהכי מרגשת אותו.

אני רוצה לספר לכם על האקט הזה, אצלי.

באקט הזה, הסאבית, עומדת, כפופה, ידיה וראשה על המיטה המוצבת לי בסלון. ברכיים נעולות, עומדת ב- 90 מעלות. אני מסתובב סביבה, נעמד מאחוריה, מצליף, על הטוסיק המזדקר לו מולי. הטוסיק נראה הכי מקסים שבעולם ככה, בתנוחה הזו. אויש כמה זה מגרה. ואני מצליף, ספאנקים, מלטף, ואפילו, מקווצ'ץ אותו. זה מגרה אותי נורא, שעומדים ככה.

אני גם נכנס, מתיישב על הרצפה, ברווח שבין הרגליים, למיטה. יושב שם באמצע, ראשי בין שדיה, קרוב לראשה, לליבה, לתחושותיה. והכוס שלה, ניבט מולי, ממרחק קצר מאד, אני רואה אותו מטפטף, מתכווץ. אני רואה את הרעידות הקטנות ברגליים, שומע את נשימותיה. מלטף את הרגליים, את הטוסיק, את פניה, את הגב, את כל כולה.

אנחנו משוחחים שמה. שיחה של גוף אל גוף, נשמה לנשמה. חיבור כזה קרוב קרוב, נשמה מתחככת בנשמה. ואני שם מלמטה, נותן לה ספאנקים, ומלטף, את כל כולה.

מבעיר לה את הכוס, דוחף את אצבעותיי לכוס, מפשק אותו, והוא קרוב אלי. וכל נים של גופה, של נשימותיה, כל רעידה קטנה של רגליה, כל מעידה, אני מרגיש אותן, ממש מולי, ממש קרוב.

תיזכרו שכל זה, אחרי סשן שלם, זה רק אקט הסיום. היא מגיעה לשם, כבר מתמסרת, כבר שלי. היא כבר קרובה שם, עוד בהתחלה. אני לוקח אותה, ומקרב אותה לשם. לאט לאט, למקום הזה, שבו הרגליים כבר קורסות, שאי אפשר יותר לעמוד.

אני דורש לא ליפול שמה, להחזיק עוד, בשבילי. וזה קשה, הרגליים רועדות, הגוף סוער, הנשמה משתוקקת לה להתפרץ. אני מאט, מלטף, מחזיר אותה משם, מרחיק אותה מהמקום הנכסף הזה.

ושם אני מתקרב, ומתרחק, מצליף, ומלטף, נוגע בנשמה. והיא כמהה להניח את ראשה, צמוד לראשי, על כתפי, ואני לא מרשה, ואז כן, ואז לא, ואז כן. מקרב, ומרחיק. אני אוהב למשוך את האקט הזה, המון.

זה כיף לי נורא. זו הכי קירבה שבעולם. זה הכי נעים שבעולם. זה הדבר שהכי מרגש אותי. אני בוער שמה. ככה יושב מול הכוס שלי, מול הרגליים, הטוסיק, על הרצפה. ראשה מוטל על כתפי, צמוד לראשי. הקרבה האולטימטיבית.

אז, אני תוחב אצבעות לכוס שלה, דורש ממנה לשמוע את כל מה שהכוס שלה מרגיש, כאילו היא נמצאת בתוכו עמוק, ומסתכלת החוצה. אני רוצה לשמוע כל נים של תחושה, אני דורש שהכוס שלי יתמסר לי. שאני אפקוד עליו, שאני אשלוט בו.

אני מקרב אותה, ולא מרשה לה לגמור. וגם את הרגע הזה אני אוהב למשוך. אני אוהב לספור שם. ואני אוהב לעצור את הספירה. לשוחח פתאום, ללטף את הטוסיק, את הרגליים. והיא בוערת שם, וקשה לה לדבר, ואני מכריח אותה. מנהל שיחות, על כל מיני.

היא מתמסרת לי שמה, נענית לרצונותיי, שיחות, ליטופים, וכל הזמן הזה, האצבעות שלי בתוך הכוס שלה. לפעמים פועלות, לפעמים לא. לפעמים פועלות כשאני משוחח איתה, לפעמים נחות. ואני נע שם לאט, מושך את התענוג. והרגליים שלה רועדות, והיא מתנשמת לי ליד האוזן. מדברת, לוחשת, כשאני משוחח איתה.

ככה אני מבעיר אותה, עד שהיא כבר לא יכולה יותר, הרגליים שלה רועדות כולן, והיא מצליחה לעמוד רק בגלל ההתמסרות שלה לרצוני זה. או אז, אני סופר, מהר אני סופר, ואז לאט, ובספירה עוצר בתשע. ואומר לה, אסור לך לגמור עד שאגיד את המספר הקסום ההוא את יודעת?

מנהל איתה שוב שיחה. ואז אומר, אני אספור עד שלוש, ואז אגיד את המספר שאת כל כך מחכה לו. היא עושה כן עם הראש, כבר לא מסוגלת לדבר בכלל.

אז אני אומר מהר, אחד, שתיים, שלוש, ו- עשר. והיא מתפוצצת שם, מולי, בוערת, רועדת בכל הגוף, צורחת, בלי שליטה בכלל. ואני רואה הכל ממנה, את הכוס, הרגליים, הטוסיק, החזה, שומע את הלב שלה פועם בקול, שומע את נשימותיה, את היבבות שלה.

אנחנו שם הכי קרובים בעולם. ואז היא מתמוטטת עלי, פשוט קורסת, נופלת עלי, הרגליים שלה חובקות את כל גופי, הכוס שלה מתיישב עלי, על האגן שלי, הראש שלה גולש על כתפי, מתחפר, בשקע בין הכתף לראש. היא בוכה שם בדרך כלל, מיבבת. רועדת ממושכות, והרעידות נרגעות אט אט.

אנחנו שם, הכי הכי קרובים שאפשר בכלל. הכי הכי מרוגשים שאפשר. זה פשוט מדהים. שיא העוצמה. שיא הקרבה. שיא הרגשות. אני מלטף אותה, בכל הגוף, מרגיע, מחבק חזק, מלטף, נושק לראשה, מלטף את שיערה.

נותן לה לנוח, קצת, מכיל אותה, עוטף אותה באהבה. ואז, אומר לה לקום שוב, לאותה תנוחה. היא אומרת לי שהיא לא יכולה לקום. אני אוחז ברגליה, באגנה, ומרים אותה, שם ממקומי מלמטה.

סיבוב שני, ושלישי. של אותו דבר, שוב. וזה עולה כל הזמן, בסיבובים הבאים. והקרבה מתעצמת לה, כל פעם יותר ויותר. נדמה כאילו לא יכולה להיות יותר קירבה, לא יכולה להיות יותר התמסרות מזה. אבל כן.

כל פעם יותר ויותר. היא שם במקום הזה, עושה כל מה שבא לי. היא שם במקום הזה, אין לה גבולות בכלל, היא תעשה כל מה שאני אגיד לה. אוטומטית, בלי לחשוב בכלל. ביצוע שלא עובר בכלל דרך חשיבה. ביצוע אוטומטי.

זה הכי מרגש אותי בעולם. זה בדס"מ זה, במיטבו בעיני. זה מאהבה. אני לא עושה אחרת. זה לא שאני אוהב אותה, במובן המקובל של המילה. אני אוהב אותה שם. אהבה בדס"מית. ואני יכול להגיע לשם, אפילו בפעם הראשונה, עם מישהי שזה עתה הכרתי. בתנאי שיש לנו קליק שמה, בתנאי שיש בינינו חיבור. בתנאי שאכן נוצרת בינינו אינטימיות. בתנאי שהיא באה להתמסר, לי, בסשן הזה.