Memento
מאת Whip(שולט)
18 באוגוסט 2006
התרתי את הכבלים ועזרתי לה לקום. היא לבשה את בגדיה ומבלי לומר מילה יצאה מהדלת. התבוננתי אחריה, מחכה לראות האם תסתובב.
אך לא. היא הלכה וידעתי שלעולם לא אראה אותה יותר. תחושת ההחמצה איימה להכריע אותי.
***
היא התקרבה לשיא, מזילה ריר לא מחמיא ומדליק כאחד. ידיי ניגנו על גופה את המנגינה המוכרת והיא הגיבה אליה בעוצמה, מתפתלת מול הקשרים שהחזיקו אותה במקומה, מנסה שאגע יותר ופחות וחזק וחלש, נדלקת מחוסר האונים ומהכבילה ומכל המצב המוזר והחדש הזה, השיא הלך וקרב, והיא איבדה שליטה, עד ש....
***
ידיי החלו לנגן על גופה, והיא נענתה לניגון העתיק, כמו נחש העוקב אחר מסלול החליל כך גם היא עקבה אחר ידיי, מנסה להיצמד ליד המרפרפת. נגעתי לה בשד הגלוי שהציץ לו מבעד לחולצה הקרועה, ואז חפנתי אותו בידי ונשקתי לו. חייכתי למשמע הגניחה מלאת התשוקה, ואז מצצתי את הפטמה הקטנה, גורם לה לבלוט, כמו מתעוררת למגע הקל.
מצצתי אותה קלות, ואז נשכתי, נהנה למשמע ההשתנקות, בעוד ידי בשנייה נוגעת - לא נוגעת בערווה הפעורה למטה, נותן יחס שווה גם לפרח הלוטוס שלה. ידיי החלו לגלוש, לחפון שדיים וישבנים, לחדור ולחפור בנקבים אשר בגופה, משחק בה כרצוני, מלהיטה ומרגיעה לפי גחמותיי. לפעמים עוצר ליהנות מבקשה חנוקה להמשיך, לפעמים מסתער בכל כוח ונהנה מגניחת כאב מייבבת.
***
ידי הורמה באחת וקול הצלפה נשמע. ואז עוד אחת. ועוד אחת.
ראשה נזרק הצידה ומבע פניה הפך למהופנט, אקסטאטי. הרמתי את ידי ודחפתי אותה לאחור, מצמיד אותה לקיר. היא לא זזה כשהרמתי את ידיה וקשרתי אותן עם חוט רשת לסטנד החזק של המקרן.
סטירה נוספת, ועוד אחת, ואז שלחתי יד וקרעתי אל חולצתה, כפתורים עפים לכל פינה.
"את שלי, זנזונת, גם אם רק להלילה. זה ברור לך?"
היא הנהנה, וידעתי כי זאת מתנת הפרידה שלנו.
***
"תשמע, אני מאד לא מרוצה ממה שקורה במחלקה שלך", היא אמרה בכעס, ואני הרגשתי איך לחץ הדם שלי עולה. כלבה, אחרי כל מה השמיניות שעשיתי בשביל שהכול יהיה מושלם במהלך השנה הזאת. "יש לך מזל שזה היום האחרון שלי פה", היא הוסיפה בארסיות.
זהו, הפיוז קפץ. העפתי את הכסא לאחור וראיתי את מבט התדהמה על פניה. שני צעדים מהירים ואני מולה, רואה את אישוניה מתרחבים בתדהמה.
"מה אמרת?"
"שיש לך מזל ש..." ואז קולה דעך ועיניה הושפלו. היא הבינה שהגזימה.
"עם כל העצבים שלך - את לא תדברי אליי ככה, זה ב ר ו ר לך?"
זהו, הלך עליי ועד הסוף. לא רק היא הולכת היום הביתה.
אך היא שתקה.
הרמתי את ידי ובעדינות הרמתי את סנטרה, גורם לה להביט לתוך עיניי.
"זה ברור לך?" אמרתי ברוך.
ראיתי דמעה זולגת על לחיה.
"כן", היא לחשה.
החלטתי להמר על כל הקופה. נימת הקבלה שבקולה, הכניעות המוכרת. התחושה תמיד הייתה שם. זה עכשיו או לעולם לא.
"כן, מה?" שאלתי.
"כן... מאסטר", שמעתי אותה אומרת.
"את יודעת שתענשי על מה שאמרת, נכון? גם אם זה יהיה הדבר האחרון שנעשה ביחד?"
היא הנהנה ללא מילים.
"תורידי את המכנסיים ואת התחתונים," אמרתי לה והלכתי לנעול את חדר הישיבות מבפנים.
חזרתי אליה. היא עמדה שם, עירומה בפלג הגוף התחתון של גופה, דמעות זולגות, מחכה לי.
***
היא נכנסה לחדר הישיבות בסערה, כהרגלה.
מזל שאף אחד לא נמצא בשעה המאוחרת הזאת לשמוע את הכאסח שהולך להיות פה. אז מה אם היא עוזבת מחר את החברה ומהגרת לאוסטרליה? עד לשנייה האחרונה היא תמצוץ את דמי ואת נשמתי, הבוסית הכלבתא שלי?!
מחר אני אחגוג שחבל על הזמן, היא סוף כל סוף נעלמת לי מהחיים!
אך לא. היא הלכה וידעתי שלעולם לא אראה אותה יותר. תחושת ההחמצה איימה להכריע אותי.
***
היא התקרבה לשיא, מזילה ריר לא מחמיא ומדליק כאחד. ידיי ניגנו על גופה את המנגינה המוכרת והיא הגיבה אליה בעוצמה, מתפתלת מול הקשרים שהחזיקו אותה במקומה, מנסה שאגע יותר ופחות וחזק וחלש, נדלקת מחוסר האונים ומהכבילה ומכל המצב המוזר והחדש הזה, השיא הלך וקרב, והיא איבדה שליטה, עד ש....
***
ידיי החלו לנגן על גופה, והיא נענתה לניגון העתיק, כמו נחש העוקב אחר מסלול החליל כך גם היא עקבה אחר ידיי, מנסה להיצמד ליד המרפרפת. נגעתי לה בשד הגלוי שהציץ לו מבעד לחולצה הקרועה, ואז חפנתי אותו בידי ונשקתי לו. חייכתי למשמע הגניחה מלאת התשוקה, ואז מצצתי את הפטמה הקטנה, גורם לה לבלוט, כמו מתעוררת למגע הקל.
מצצתי אותה קלות, ואז נשכתי, נהנה למשמע ההשתנקות, בעוד ידי בשנייה נוגעת - לא נוגעת בערווה הפעורה למטה, נותן יחס שווה גם לפרח הלוטוס שלה. ידיי החלו לגלוש, לחפון שדיים וישבנים, לחדור ולחפור בנקבים אשר בגופה, משחק בה כרצוני, מלהיטה ומרגיעה לפי גחמותיי. לפעמים עוצר ליהנות מבקשה חנוקה להמשיך, לפעמים מסתער בכל כוח ונהנה מגניחת כאב מייבבת.
***
ידי הורמה באחת וקול הצלפה נשמע. ואז עוד אחת. ועוד אחת.
ראשה נזרק הצידה ומבע פניה הפך למהופנט, אקסטאטי. הרמתי את ידי ודחפתי אותה לאחור, מצמיד אותה לקיר. היא לא זזה כשהרמתי את ידיה וקשרתי אותן עם חוט רשת לסטנד החזק של המקרן.
סטירה נוספת, ועוד אחת, ואז שלחתי יד וקרעתי אל חולצתה, כפתורים עפים לכל פינה.
"את שלי, זנזונת, גם אם רק להלילה. זה ברור לך?"
היא הנהנה, וידעתי כי זאת מתנת הפרידה שלנו.
***
"תשמע, אני מאד לא מרוצה ממה שקורה במחלקה שלך", היא אמרה בכעס, ואני הרגשתי איך לחץ הדם שלי עולה. כלבה, אחרי כל מה השמיניות שעשיתי בשביל שהכול יהיה מושלם במהלך השנה הזאת. "יש לך מזל שזה היום האחרון שלי פה", היא הוסיפה בארסיות.
זהו, הפיוז קפץ. העפתי את הכסא לאחור וראיתי את מבט התדהמה על פניה. שני צעדים מהירים ואני מולה, רואה את אישוניה מתרחבים בתדהמה.
"מה אמרת?"
"שיש לך מזל ש..." ואז קולה דעך ועיניה הושפלו. היא הבינה שהגזימה.
"עם כל העצבים שלך - את לא תדברי אליי ככה, זה ב ר ו ר לך?"
זהו, הלך עליי ועד הסוף. לא רק היא הולכת היום הביתה.
אך היא שתקה.
הרמתי את ידי ובעדינות הרמתי את סנטרה, גורם לה להביט לתוך עיניי.
"זה ברור לך?" אמרתי ברוך.
ראיתי דמעה זולגת על לחיה.
"כן", היא לחשה.
החלטתי להמר על כל הקופה. נימת הקבלה שבקולה, הכניעות המוכרת. התחושה תמיד הייתה שם. זה עכשיו או לעולם לא.
"כן, מה?" שאלתי.
"כן... מאסטר", שמעתי אותה אומרת.
"את יודעת שתענשי על מה שאמרת, נכון? גם אם זה יהיה הדבר האחרון שנעשה ביחד?"
היא הנהנה ללא מילים.
"תורידי את המכנסיים ואת התחתונים," אמרתי לה והלכתי לנעול את חדר הישיבות מבפנים.
חזרתי אליה. היא עמדה שם, עירומה בפלג הגוף התחתון של גופה, דמעות זולגות, מחכה לי.
***
היא נכנסה לחדר הישיבות בסערה, כהרגלה.
מזל שאף אחד לא נמצא בשעה המאוחרת הזאת לשמוע את הכאסח שהולך להיות פה. אז מה אם היא עוזבת מחר את החברה ומהגרת לאוסטרליה? עד לשנייה האחרונה היא תמצוץ את דמי ואת נשמתי, הבוסית הכלבתא שלי?!
מחר אני אחגוג שחבל על הזמן, היא סוף כל סוף נעלמת לי מהחיים!
