sm
מאת whipper(שולט)
4 בספטמבר 2006
כשנה לא שמעתי ממנה. התקשרה. הופתעתי. ביקשה "משחק". כך קראה לסשן שכל כך אהבה. כן. היא באותו הבית הכפרי. אותה עליית הגג. "ניפגש ונדבר" – אמרתי. "כבר שוחחנו מספיק" – ענתה. בלי שיחות ועוד שיחות ורענון והבהרות לא ניפגש – הייתי נחרץ.
נפגשנו בביתה. לא השתנתה. בת 33. 165 ס"מ ו- 62 ק"ג של אדרנלין. נאה. שיערה שטני, לא ארוך. לבושה המרושל, הגדול מכפי מידתה, לא מסגיר את גופה הקפיצי. עשתה פסק זמן אבל היא שוב חייבת – הסבירה.
ביקשה שעתיים. "אני סומכת עליך" – אמרה. "בלי מילת קוד. נלך על הקצה." "שעה" – אמרתי. ואף הרחבתי את מילת הקוד. "די". "מספיק". "סטופ". "חדל". כל אלה יהוו מילת קוד מורחבת. אהיה נוקשה אבל לא ארחיב גבולות. זה התנאי. "לא תצליח להביא אותי אל מילת הקוד" - אמרה. "נראה אותך" – עניתי, מאותגר.
הצצתי בעליית הגג. ריהוט מינימאלי. הליכון כושר. נתנה לי מפתח לביתה. תתקין הכל בהיעדרי – ביקשה. הסכימה לתנאים. אבל דבר נוסף שיהווה הפתעה – ביקשה. "אז יש משחק?" שאלה. לא עניתי. עזבתי את ביתה.
כעבור שבוע, הגעתי בשעה היעודה. פתחתי את הדלת. כמסוכם, עמדה במבואת הכניסה. עירומה. זקופה. נחשקת. פניה חתומות. הסתובבתי סביבה. שדיה כמעט זקורים. ישבנה מעוגל. מוצק. ידיה נתונות מאחורי גופה בתוך אזיקי מתכת. אחזתי בפרק ידה וללא אומר הובלתי אותה לעבר מדרגות עליית הגג. הדלת נסגרה מאחורינו. "חם כאן" – אמרתי. היא הנהנה.
במרכז החדר ניצב סד העץ שהתקנתי. דמיינתי אותו מכיל את גופה הנאנק. היא הובלה, להפתעתה, אל ההליכון שבפינה. "תעלי" – פקדתי. "מה זה, שיעור כושר?" – שאלה בתמיהה. סטרתי ללחייה בחוזקה. "כל מילה – סטירה" – הזכרתי לה את תנאינו. "ביקשת הפתעה". היא הרכינה את ראשה בפה קפוץ והתייצבה על ההליכון. כוונתי את המהירות ל- 8 קמ"ש והתיישבתי במרחק מה.
היא החלה בצעדי ריצה קלה. ידיה כפותות. שדיה מקפצים. ישבנה מרקד. התענגתי על המראה המלבב. גופה החל להבריק. אגלי זיעה בצבצו על מצחה. היא התנשפה בעודה רצה. הצצתי בשעוני. חמש דקות חלפו. הביטה בי. מבקשת הקלה? "עצרי" – פקדתי. היא הרכינה ראשה לעבר מפסק החירום ועצרה את המכשיר, מתנשפת. הורדתי אותה ולקחתי אותה להתקנה בסד. "את מזיעה" – אמרתי. נעלתי את רגליה בפישוק רחב בלוחות העץ. הסרתי את אזיקיה והרכנתי אותה לעבר קורת הראש. צווארה ופרקי ידיה ננעלו. ישבנה בולט, חצוף, מאחוריה. גופה אדום ממאמץ.
"אני יודע כמה את שונאת מחסומי פה. לא אשתמש בכך אם לא תוציאי הגה. זוכרת?" היא הנהנה בראשה המורכן הנתון בסד. לקחתי את שוט העור בעל הזנב היחיד, ברוחב כארבעה ס"מ. החלתי בהצלפות מדודות על ישבנה. הגברתי את העוצמה. היא נעה מצד לצד ככל שלפיתתו של הסד אפשרה לה. הגא לא נשמע. הבטתי בפניה. היא הייתה מיוסרת. הגברתי את העוצמה והקצב. כוונתי לישבנה שהחל להיצבע בפסים צבעוניים. השוט החטיא לעתים ופגע בירכיה, בגבה. צרחה חדה נמלטה מפיה. עלצתי. כמה חיכיתי לאותה צרחה. תפסתי בשערותיה. עיניה היו אדומות, לחות. "אכביד עליך יותר – ובסוף המחסום. זוכרת?" היא הנהנה לחיוב ללא אומר. קמטים נקווים במצחה. "רוצה להפסיק?" – שאלתי. היא הנידה בראשה נחרצות לשלילה. פניתי לעבר שולחן המכשירים.
בחרתי שני מצבטי מתכת והידקתי באמצעות הברגה לפטמותיה. היא נעה באי נוחות. מתנשפת. המצבטים משכו את שדיה בכובדם. התייצבתי מאחוריה. ישבנה מולי בדיוק בגובה המתאים. חדרתי אליה, אחזתי במותניה ובמשך כדקה הכיתי שוב ושוב. יצאתי לפני שגמרה. פניתי לעבר פניה. פיה החם נפער וקיבל אותי בתשוקה. היא מצצה את מיצי תאוותה עד שיצאתי, משאיר אותה כפופה, אזוקה, בפה פעור, מופתע, נוזל. חזרתי להצליף בה בתשוקה בוערת. השוט הכה ללא רחם. ספרתי עשר הצלפות. ועוד עשר. הגברתי את הקצב. ושוב – צרחה בלתי נשלטת מילט פיה. הבטחתי להכביד. הצמדתי שני מצבטים לשפתי ערוותה הבוערות. הידקתי.
הבטתי בשעוני – עברה כמעט חצי שעה. "ממשיכים לטייל לתחנה הבאה" – אמרתי. ידעתי שזו התחנה האחרונה. היא ניסתה להביט בי מתוך תנוחתה בתוך הסד. פתחתי את נועל קורת הראש והוצאתי את ראשה וידיה מהסד. מיהרתי לכפות ידיה מאחורי גופה באזיקים. שחררתי רגליה מהסד. עזרתי לה להתייצב. התקנתי אזיקי עור לפרקי ידיה ורגליה. רגליה חוברו בפיסוק לווים שהותקנו ברצפה. שחררתי את אזיקי המתכת. חיברתי חבלים לאזיקי העור בקדמת גופה. משכתי. ושוב משכתי. ידיה הורמו אל מעל לגופה. "על קצות האצבעות" – פקדתי. גופה היה מתוח בפישוק רחב, בעמידה מתוחה, גאה. שרטוטים נאים, ברורים, של הצלפות על אחורי גופה.
ארבעה מצבטים צורבים בעורה. "ממשיכים להצליף" – אמרתי. "רוצה להפסיק?". הנידה ראשה לשלילה. התייצבתי מאחורי גופה וחזרתי להצליף. מימין ומשמאל לסירוגין. שריקת השוט קדמה לחבטה. גופה היטלטל בריקוד פראי. היא התנשפה בכבדות אך לא הניבה אנחה. זיעה ניגרה ממנה. חדלתי. שחררתי את קצהו של חבל ידיה רק על מנת למשוך עוד מעט. קצות אצבעות רגליה הונפו מעט באוויר. קיבעתי את החבל. חזרתי להצליף. גופה התלוי היטלטל. היא החלה להיאנח והמשיכה ביבבות קולניות. קיבעתי את המחסום הכדורי המובטח בפיה והידקתי לעורפה. הבטתי בשעון. עשר דקות נותרו לנו והיא לא מבקשת די. "להפסיק?" – שאלתי. היא הנידה בראשה לשלילה. חזרתי להצליף בעוצמה. כעת, עם מחסום הפה התחוב בפיה, וגופה המתנודד, שחררה את מעצוריה. היא יבבה ככל שהמחסום אפשר לה. רוק סמיך נוזל ללא שליטה. דמעות וזיעה ניגרים. על כל הצלפה הגיבה ביבבה חנוקה.
פניתי לשחרר את ידיה, היא הורדה לעמידה ונתמכה על ידי. שחררתי אותה מכל קשירותיה, למעט אזיקי המתכת ששוב הותקנו מאחורי גופה. היא נפלה על ברכיה. שחררתי את מחסום הפה ובלא שהות הצמדתי אותה לחלצי. יריתי בתוך שניות את מטעני לתוך פיה ומיהרתי לחסום אותו שוב. פיה החסום היה כעת מלא בכל טוב, חם ודביק. השעון צלצל. חלפה שעה.
הרפיתי ממנה. היא נפלה למרגלותיי. הרמתי אותה וגררתי אותה במהירות במורד המדרגות לחדר הרחצה. שחררתי את המצבטים. היא גמרה בפראות. מחסום הפה שוחרר. מטען אדיר של נוזלים גלש מפיה. המים החמים שטפו את גופה. המלים הראשונות שמילטה מפיה, לתדהמתי, היו – "אמרתי לך – לא השתמשתי במילת הקוד". "זה לא היה רציני". אמרה וצחקה. צחקה ובכתה חליפות. קמטי הבעה חינניים נקווים בצד עיניה.
לא יכולתי לה. עובדה. הערצתי אותה על כך. למחרת המתין לי מסר במשיבון.
"זה היה קשה אבל אדיר. התחלתי את השבוע רגועה. תודה."
נפגשנו בביתה. לא השתנתה. בת 33. 165 ס"מ ו- 62 ק"ג של אדרנלין. נאה. שיערה שטני, לא ארוך. לבושה המרושל, הגדול מכפי מידתה, לא מסגיר את גופה הקפיצי. עשתה פסק זמן אבל היא שוב חייבת – הסבירה.
ביקשה שעתיים. "אני סומכת עליך" – אמרה. "בלי מילת קוד. נלך על הקצה." "שעה" – אמרתי. ואף הרחבתי את מילת הקוד. "די". "מספיק". "סטופ". "חדל". כל אלה יהוו מילת קוד מורחבת. אהיה נוקשה אבל לא ארחיב גבולות. זה התנאי. "לא תצליח להביא אותי אל מילת הקוד" - אמרה. "נראה אותך" – עניתי, מאותגר.
הצצתי בעליית הגג. ריהוט מינימאלי. הליכון כושר. נתנה לי מפתח לביתה. תתקין הכל בהיעדרי – ביקשה. הסכימה לתנאים. אבל דבר נוסף שיהווה הפתעה – ביקשה. "אז יש משחק?" שאלה. לא עניתי. עזבתי את ביתה.
כעבור שבוע, הגעתי בשעה היעודה. פתחתי את הדלת. כמסוכם, עמדה במבואת הכניסה. עירומה. זקופה. נחשקת. פניה חתומות. הסתובבתי סביבה. שדיה כמעט זקורים. ישבנה מעוגל. מוצק. ידיה נתונות מאחורי גופה בתוך אזיקי מתכת. אחזתי בפרק ידה וללא אומר הובלתי אותה לעבר מדרגות עליית הגג. הדלת נסגרה מאחורינו. "חם כאן" – אמרתי. היא הנהנה.
במרכז החדר ניצב סד העץ שהתקנתי. דמיינתי אותו מכיל את גופה הנאנק. היא הובלה, להפתעתה, אל ההליכון שבפינה. "תעלי" – פקדתי. "מה זה, שיעור כושר?" – שאלה בתמיהה. סטרתי ללחייה בחוזקה. "כל מילה – סטירה" – הזכרתי לה את תנאינו. "ביקשת הפתעה". היא הרכינה את ראשה בפה קפוץ והתייצבה על ההליכון. כוונתי את המהירות ל- 8 קמ"ש והתיישבתי במרחק מה.
היא החלה בצעדי ריצה קלה. ידיה כפותות. שדיה מקפצים. ישבנה מרקד. התענגתי על המראה המלבב. גופה החל להבריק. אגלי זיעה בצבצו על מצחה. היא התנשפה בעודה רצה. הצצתי בשעוני. חמש דקות חלפו. הביטה בי. מבקשת הקלה? "עצרי" – פקדתי. היא הרכינה ראשה לעבר מפסק החירום ועצרה את המכשיר, מתנשפת. הורדתי אותה ולקחתי אותה להתקנה בסד. "את מזיעה" – אמרתי. נעלתי את רגליה בפישוק רחב בלוחות העץ. הסרתי את אזיקיה והרכנתי אותה לעבר קורת הראש. צווארה ופרקי ידיה ננעלו. ישבנה בולט, חצוף, מאחוריה. גופה אדום ממאמץ.
"אני יודע כמה את שונאת מחסומי פה. לא אשתמש בכך אם לא תוציאי הגה. זוכרת?" היא הנהנה בראשה המורכן הנתון בסד. לקחתי את שוט העור בעל הזנב היחיד, ברוחב כארבעה ס"מ. החלתי בהצלפות מדודות על ישבנה. הגברתי את העוצמה. היא נעה מצד לצד ככל שלפיתתו של הסד אפשרה לה. הגא לא נשמע. הבטתי בפניה. היא הייתה מיוסרת. הגברתי את העוצמה והקצב. כוונתי לישבנה שהחל להיצבע בפסים צבעוניים. השוט החטיא לעתים ופגע בירכיה, בגבה. צרחה חדה נמלטה מפיה. עלצתי. כמה חיכיתי לאותה צרחה. תפסתי בשערותיה. עיניה היו אדומות, לחות. "אכביד עליך יותר – ובסוף המחסום. זוכרת?" היא הנהנה לחיוב ללא אומר. קמטים נקווים במצחה. "רוצה להפסיק?" – שאלתי. היא הנידה בראשה נחרצות לשלילה. פניתי לעבר שולחן המכשירים.
בחרתי שני מצבטי מתכת והידקתי באמצעות הברגה לפטמותיה. היא נעה באי נוחות. מתנשפת. המצבטים משכו את שדיה בכובדם. התייצבתי מאחוריה. ישבנה מולי בדיוק בגובה המתאים. חדרתי אליה, אחזתי במותניה ובמשך כדקה הכיתי שוב ושוב. יצאתי לפני שגמרה. פניתי לעבר פניה. פיה החם נפער וקיבל אותי בתשוקה. היא מצצה את מיצי תאוותה עד שיצאתי, משאיר אותה כפופה, אזוקה, בפה פעור, מופתע, נוזל. חזרתי להצליף בה בתשוקה בוערת. השוט הכה ללא רחם. ספרתי עשר הצלפות. ועוד עשר. הגברתי את הקצב. ושוב – צרחה בלתי נשלטת מילט פיה. הבטחתי להכביד. הצמדתי שני מצבטים לשפתי ערוותה הבוערות. הידקתי.
הבטתי בשעוני – עברה כמעט חצי שעה. "ממשיכים לטייל לתחנה הבאה" – אמרתי. ידעתי שזו התחנה האחרונה. היא ניסתה להביט בי מתוך תנוחתה בתוך הסד. פתחתי את נועל קורת הראש והוצאתי את ראשה וידיה מהסד. מיהרתי לכפות ידיה מאחורי גופה באזיקים. שחררתי רגליה מהסד. עזרתי לה להתייצב. התקנתי אזיקי עור לפרקי ידיה ורגליה. רגליה חוברו בפיסוק לווים שהותקנו ברצפה. שחררתי את אזיקי המתכת. חיברתי חבלים לאזיקי העור בקדמת גופה. משכתי. ושוב משכתי. ידיה הורמו אל מעל לגופה. "על קצות האצבעות" – פקדתי. גופה היה מתוח בפישוק רחב, בעמידה מתוחה, גאה. שרטוטים נאים, ברורים, של הצלפות על אחורי גופה.
ארבעה מצבטים צורבים בעורה. "ממשיכים להצליף" – אמרתי. "רוצה להפסיק?". הנידה ראשה לשלילה. התייצבתי מאחורי גופה וחזרתי להצליף. מימין ומשמאל לסירוגין. שריקת השוט קדמה לחבטה. גופה היטלטל בריקוד פראי. היא התנשפה בכבדות אך לא הניבה אנחה. זיעה ניגרה ממנה. חדלתי. שחררתי את קצהו של חבל ידיה רק על מנת למשוך עוד מעט. קצות אצבעות רגליה הונפו מעט באוויר. קיבעתי את החבל. חזרתי להצליף. גופה התלוי היטלטל. היא החלה להיאנח והמשיכה ביבבות קולניות. קיבעתי את המחסום הכדורי המובטח בפיה והידקתי לעורפה. הבטתי בשעון. עשר דקות נותרו לנו והיא לא מבקשת די. "להפסיק?" – שאלתי. היא הנידה בראשה לשלילה. חזרתי להצליף בעוצמה. כעת, עם מחסום הפה התחוב בפיה, וגופה המתנודד, שחררה את מעצוריה. היא יבבה ככל שהמחסום אפשר לה. רוק סמיך נוזל ללא שליטה. דמעות וזיעה ניגרים. על כל הצלפה הגיבה ביבבה חנוקה.
פניתי לשחרר את ידיה, היא הורדה לעמידה ונתמכה על ידי. שחררתי אותה מכל קשירותיה, למעט אזיקי המתכת ששוב הותקנו מאחורי גופה. היא נפלה על ברכיה. שחררתי את מחסום הפה ובלא שהות הצמדתי אותה לחלצי. יריתי בתוך שניות את מטעני לתוך פיה ומיהרתי לחסום אותו שוב. פיה החסום היה כעת מלא בכל טוב, חם ודביק. השעון צלצל. חלפה שעה.
הרפיתי ממנה. היא נפלה למרגלותיי. הרמתי אותה וגררתי אותה במהירות במורד המדרגות לחדר הרחצה. שחררתי את המצבטים. היא גמרה בפראות. מחסום הפה שוחרר. מטען אדיר של נוזלים גלש מפיה. המים החמים שטפו את גופה. המלים הראשונות שמילטה מפיה, לתדהמתי, היו – "אמרתי לך – לא השתמשתי במילת הקוד". "זה לא היה רציני". אמרה וצחקה. צחקה ובכתה חליפות. קמטי הבעה חינניים נקווים בצד עיניה.
לא יכולתי לה. עובדה. הערצתי אותה על כך. למחרת המתין לי מסר במשיבון.
"זה היה קשה אבל אדיר. התחלתי את השבוע רגועה. תודה."
