במעלה המסע הנוקב אל הכאב, אל עינויי הגוף החדים, ניבטה אלי נשמתה. מתוך יסוריה ראיתי אותה מחייכת, משוחחת, מקשיבה, מתנהלת. מתוך ההשפלה ניבטה אלי דמותה המיוחדת, הסקרנית, החכמה, עתירת הקצוות.
לא הייתי יכול לנתק בין השפחה הנתונה למרותי ובין דמותה האחרת. שניבטה אלי תמיד. האצתי את עוצמת יסוריה. שמחתי בקושי הזה שחוותה. אותו הייתה תאבה כל כך לצלוח. למעני. למענה.

מתוך הרכב, בדרך למרתף התשוקה הבוערת בשנינו, נראה העולם חבוט ואפור. ובפנים, ככל שהתקרבנו אל אותה דלת שואבת, ניסינו, כל אחד בדרכו, לקצר את הזמן הנוקף. היא סיפרה לי בשטף על קורותיה בימים האחרונים, אני הבטתי בה, רואה לנגד עיני תמונות בגוונים וריחות השמורים לתשוקות אחרות.

הרכב עצר בחריקת בלמים. הבנות מאחור קפצו בבהלה. מייק הסיט את הרכב לדרך הצדדית והרכב קיפץ על המהמורות.
"מה עכשיו?" שאלה שפחתי בחשש גלוי.
"אם יש לך תלונות על הטיפול, נעשה מקצה שיפורים," עניתי, וסימנתי למייק לעצור.

החלטנו, חברי מייק, ואני, לשבור שגרה ולצאת לסוף שבוע בטבע. העמסנו אוהל שינה לארבעה ומעט ציוד. מייק ואני ישבנו בספסל הקדמי, הבנות פלרטטו בקולות צחוק מאחור. הייתה אוירה של חופש. נכנסנו לפארק הירוק, מצאנו חלקה פנויה ועצרנו לחנייה. "תעזרו למייק בהכנה, אני מיד חוזר," אמרתי לבנות, שלפתי את המקדחה וניגשתי לספסל העץ הסמוך. קדחתי חור רחב במרכזו, והוצאתי מתיקי אביזר שובב במיוחד, רכש חדש – דילדו גומי מתנפח שבבסיסו דיסקית רחבה, ניתנת להברגה.

העמדתי אותה בפישוק רחב למרגלות המיטה. הצמדתי לה ארבעה אזיקי עור. רגליה נקשרו לרגלי המיטה, ופרקי ידיה נקשרו לחבל שהשתלשל מוו תמים שקבעתי בתקרה. "על קצות האצבעות", אמרתי בקוצר רוח, והיא צייתה. מתחתי חזק וקיבעתי את החבל. היא עמדה בפישוק רחב, מתוחה כמו מיתר, וחיכתה. היא לא ראתה את שוט העור הארוך, הרחב, שהכנתי במיוחד בשבילה, וגם לא את קופסת הפלסטיק הקטנה עם החוטים המשתלשלים ממנה.

הפעם היא רוצה משהו מאד מיוחד. אחר. שונה. כך סיכמה את השיחה. מאותגר כרגיל, התקשרתי למ., חבר ותיק ושותף לתחביב. הכרתי את שפחתו. הוא הסכים מיד לבקשתי להשאיל אותה לסשן ייחודי. טוב שיש חברים. המתנתי בבית שפחתי, מעלעל בעיתון היומי. שפחתי עמדה בכניסה, עירומה, ידיה כפותות לאחור ועל עיניה רצועת גומי. מ. הופיע עם רקפת שלו, עירומה, חיוורת, עדינה וגבוהה בנעלי העקב, ידיה מאחורי גבה וקולר לצווארה.

"אפשר לשחק במקום מאוד ציבורי?" שאלה. "להצליף במקום ציבורי? אין לך גבולות?" נדהמתי.
"אז בלי שוטים. משהו אחר. תהיה יצירתי..."

היא עירומה. אני לא. שנינו הבטנו בכלוב שבחוץ. היא צחקה בפה מלא. "כשתפסיק להפתיע אותי, אדע שהריגוש שבי מת." "למה שאפסיק? אני יצירתי, זוכרת?" השבתי. היא זחלה על הספה בחתוליות, התרפקה עלי. "אוקי, כותבים? 'הכה בברזל בעודו חם'", אמרה לי. "כן, כן, סיכמנו – תתחילי. רוצה קפה? אני הולך להכין."

כשנה לא שמעתי ממנה. התקשרה. הופתעתי. ביקשה "משחק". כך קראה לסשן שכל כך אהבה. כן. היא באותו הבית הכפרי. אותה עליית הגג. "לא תצליח להביא אותי אל מילת הקוד" - אמרה. "נראה אותך" – עניתי, מאותגר.