ליל שימורים

נסעתי אליה בשעת ערב מאוחרת. היה אור בבית. ואם היא לא לבד? ואם יש לה תכניות, או סתם מצב רוח? - חשבתי לעצמי. זה חלק מהמשחק, ננסה. אני כרגע לבד. אקח אותה אלי. היא תארח לי לחברה.

נקשתי על הדלת. היא קיבלה את פני בהפתעה.

"נצא?" שאלתי.
"מה? אני... אני צריכה... יש לי..." גמגמה.
"סובל דיחוי ה-'יש לי' הזה שלך?" שאלתי.
"כן, אני חושבת. טוב, אז מה... להתכונן?"
"חמש דקות. אני מחכה ברכב", עניתי.
"ח... חוקן והכל?"

לא עניתי. יצאתי להמתין. כעבור חמש דקות בדיוק כבה האור בבית והיא יצאה לעברי בשמלה קלילה. כיסיתי את עיניה.
"האמת," אמרה בצחוק, "בא לי שוב לכאוב. משהו מקורי הפעם?"
הובלתי אותה לדירתי. עלינו לקומה השלישית. "תתפשטי," פקדתי.

***
"איפה אנחנו?" שאלתי. זכות בסיסית לדעת, לא? הוא לא ענה. מיהרתי להתפשט. נשארתי בחוטיני. ומה עכשיו? כמובן, האזיקים, הוא לא יכול בלי. הוא עוד לא קלט שאני לא אברח! הידיים מאחורי הגב ו... קליק. אני אזוקה. משך, דחף, נפלתי על מיטה. סובב אותי על הגב. הרגשתי אותו רוכן מעלי. כל כך מהר? אין איזה סמול טוק? הכניס לי את הזין לפה וגהר. וגהר. נאנח, התעוות וירה את מטענו. הקשיתי עליו. נשכתי, ליפפתי, שאבתי, מצצתי. הרגשתי את הנוזל הסמיך בחלל הפה. בפתאומיות קרע מעלי את החוטיני ודחף לי לפה. הצמיד עליו סרט דביק, רחב. ליתר בטחון כרך אותו פעמיים מאחורי העורף. נהמתי. ניסיתי למחות. אבל הפה היה מלא בנוזלים שלו ובחוטיני שלי ולא היה לי סיכוי.

***
משכתי אותה. העמדתי אותה בפישוק רחב למרגלות המיטה. הצמדתי לה ארבעה אזיקי עור. רגליה נקשרו לרגלי המיטה. שחררתי אותה מאזיקי המתכת. שני פרקי ידיה נקשרו לחבל שהשתלשל מוו תמים שקבעתי בתקרה. "על קצות האצבעות", אמרתי בקוצר רוח. היא צייתה. מתחתי חזק וקבעתי את החבל. היא עמדה בפישוק רחב, מתוחה כמו מיתר, וחיכתה. היא לא ראתה את שוט העור הארוך, הרחב, שהכנתי במיוחד בשבילה. היא גם לא ראתה את קופסת הפלסטיק הקטנה עם החוטים המשתלשלים ממנה. היא חיכתה. ולא ידעה מה בתכנית להמשך הלילה.

***
הרגשתי כמו במיתקן מתיחה. שמעתי תכונה. ניסיתי שוב לנהום, להוציא מילה, אבל הפה שלי היה אטום. גלגלתי את החוטיני בתוך הפה המלא בטעם הצמיג, המחוספס. אם הוא אטם לי כך את הפה, כנראה שיש לו סיבה, חשבתי. התחלתי לרעוד. ניסיתי לבלום את עצמי, ללא הצלחה. ידעתי שהוא מביט בגוף החשוף שלי. כל נקודה הייתה גלויה בפניו. "חמישים, ועוד חמישים, ולישון," הוא לחש באוזני. כבר עברתי דברים קשים יותר. לפחות ייתן לי לישון. רקדתי על קצות האצבעות, ניסיתי להתייצב, ופתאום שמעתי את השריקה המוכרת. והצריבה על התחת. נהמתי מכאב. עפתי קדימה פשוקת איברים עד שהחבל בלם. ועוד הצלפה, ועוד אחת. הקצב היה אחיד. טלטלתי את ראשי לצדדים. צעקתי בתוך חלל הפה הנעול. בכיתי. הרגשתי שהאף מתחיל לטפטף.

***
היא נהמה כמו חיה מיוחמת, אבל קולה נבלע בפה האטום. ספרתי חמישים הצלפות מדודות, עקביות. לא ויתרתי לה. הגוף היטלטל בגבולות קשירתה כמו סירה חבוטה בים גועש. חדלתי. היא נאנחה וגופה מעט נרגע. התקנתי עליה את החוטים עם המצבטים הזעירים. שניים לפטמותיה, שניים לשפתי הכוס ושניים לתנוכי אוזניה. הצביטה הייתה קלה ולא נוגסת, אך זאת רק הייתה ההתחלה. גופה היה פרוש לנגד עיני, בשל ועסיסי ומזיע. פניה מיוסרות. דמעות זולגות מתחת למעטה עיניה, אפה נוטף וסרט ההדבקה מתוח על קדמת הפה. העברתי עליה את ידי, עיסיתי את הישבן המוצק, לשתי את בטנה ושדיה, מיששתי את פנים ירכיה. טיפסתי אל מפגש רגליה. היא הייתה רטובה כמו נחל איתן. דרוכה כמו קפיץ. כמעט וריחמתי עליה בסבלה. "לשחרר אותך, להפסיק?" לחשתי באוזנה. היא נהמה בתוך כלוב פיה והנידה לשלילה. "ממשיכים," אמרתי.

***
אהבתי את עיסוי-ההקלה שקיבלתי ממנו. הצלחתי אפילו ליהנות מהצביטות הקלות שהצמיד לי. לא הייתי מורגלת למצבטים מתחשבים שכאלה. נחמד מצידו. אבל ה-כמעט תלייה הזאת שיגעה אותי. אצבעות רגלי כאבו מהמאמץ. אם היה משחרר אותי הייתה לי הקלה. אבל לא רציתי לוותר לו. עוד חמישים ודי. עצמתי את עיני המכוסות. התרכזתי ברחש מסביבי. שמעתי את השריקה המקפיאה. ושוב, הישבן בער. והגב. הוא הצליף כמו מכונה משומנת. הכאב היה חד וחודר ומפתיע כל פעם מחדש. טולטלתי בחוסר אונים בתוך הקשירה. ניסיתי לפתוח את הפה, למלט צעקה. שיידע. אבל החוטיני הזה, הרווי נוזלים וזרעים, מילא את החלל והציק. והציק. והגוף נזרק קדימה, אחורה, נגד רצוני ובלי שליטתי. ידעתי שהאף נוזל. הרגשתי נוזלים זוחלים על חזי. בטח נראיתי זוועה. זה ייגמר פעם?

***
עירומה. עבורי. פשוקת איברים. ישבן מחוטב, אומלל, רווי סימנים, מיטלטל, שדיים זקופים, בטן מתוחה ומוכנסת, צלעות מתפרצות. גופה המעונה נתון למרותי, לחסדי. הבטתי בפליאה בגוף המושלם, החשוף, המסומן. הידקתי את ששת המצבטים שהשתחררו לאחר ההצלפות וייצבתי את אחיזתם באמצעות סרט דביק. החוטים שהשתלשלו מהמצבטים העדינים היו ארוכים דיים. את קצותיהם חיברתי לקופסת הפלסטיק שהייתה מונחת על המיטה. כוונתי את הכפתור לעוצמה המרבית. (אני יודע, בהנחיות מומלץ להתחיל בדרגה נמוכה.) בדקתי את הסוללות וכל חיבורי החשמל. כל מה שנותר לי היה ללחוץ קלות על כפתור ההפעלה. "אני הולך לישון, יקירתי, ואת הולכת להתחשמל מעט, לילה טוב", לחשתי באוזנה. היא נהמה כממאנת להאמין, מטלטלת גופה הכפות. התפשטתי, זחלתי על גבי לעבר רגליה. ידי טיפסו על ירכיה. לפתו את ישבנה. העמקתי ראשי בתוך חריציה. לשוני חפרה וחפרה ושתתה את מיצי תאוותה. היא נאנקה מעלי. רגע לפני שגמרה, כמעיין המתגבר, יצאתי. לחצתי על מתג ההפעלה.

***
הסשן הזה היה די מפרך עבורי. העמידה המתוחה, ההצלפות (נדמה לי שהיו חזקות במיוחד), והפה, הפה. הייתי מתה לצעוק. לקלל. לשתות. לירוק. שנאתי את הבלילה הסמיכה הזאת של רוק ושפיך וחוטיני משומש. הליקוק המדהים הזה שהעניק לי בהפתעה היה פיצוי על הכול. חשבתי שאני מתעלפת. רציתי לגמור, נדחפתי לתוך פניו, השתוללתי, אבל הוא נסוג רגע לפני, ואז... ואז... איך אתאר דבר כזה? החשמל שהבטיח. הרגשתי טלטלה אדירה, כאילו אלף שוטים מכים בי ביחד. מאיפה זה בא? בערתי, טולטלתי, בכיתי, צרחתי בשקט נורא. ושוב הוא ליקק ועינג והטריף, ושוב החשמל הבלתי אפשרי. הרגשתי כמו בסחרחרת אדירה, הושלכתי מגבהים לתהומות בשברירי שנייה. לא ידעתי את נפשי מיסורי תענוג. סליחה על המליצה, אבל משפט כזה יכול להסביר את התחושה?

***
לחצתי על המתג בפעם החמישית. הבטתי בגוף המתפתל בתוך כבליו. השדיים רוטטים. הראש נאנק. התחת רועד. נתתי מנוחה. זחלתי לבין הסדינים וניסיתי, קודח מתאווה, להירדם. הרגשתי את המיטה נעה מעט עם תזוזות גופה המתייסר. שמחתי שהיא איתי, מכונת תאווה שכמוה. כי לא טוב היות האדם לבדו... נרדמתי, התעוררתי, ומדי פעם לחצתי על הכפתור. היא קיפצה ורטטה בתוך אסוריה, נוהמת בצלילים מופלאים. שכבתי על הבטן, ליטפתי את עצמי. הייתי נסער. שנאתי את עצמי על כך. ניסיתי לא לאונן. קמתי שטוף זיעה. היא, נאמנה שכמוה, נשארה באותה התנוחה, ממתינה לכל אשר אחפוץ. התייצבתי מאחוריה, לפתי את מותניה וננעצתי אליה בסערה. כמו פטיש הלמתי בה עוד ועוד. יצאתי ושפכתי את תשוקתי הבוערת על גבה המקושט. לקחתי מעט מהנוזל הסמיך וצבעתי את מבואות נחיריה המטפטפים, שתריח, שתתבשם בניחוח עד סופו של הלילה. נרגעתי מעט. נראה לי שנרדמתי כמו תינוק.

***
היה שקט טוטלי כזה. ועדיין לא ידעתי איפה אני. כבר לא היה לי אכפת התנוחה הזאת. ייצבתי את עצמי על אצבעות רגלי ואחזתי בידי את החבל המתוח מעלי. אני בטוחה שהוא מת שאתן לו סימן של ייאוש. אני אשאר להתנדנד כאן עד שיוריד אותי. לא אבקש. בתנאי. בתנאי שההצלפות, והחשמל, שלא ימשיך. אשאר כך לנצח, רק שייתן לפתוח את הפה. הייתי בריחוף כזה. לא כאבתי. לא סבלתי. ואז שמעתי, כמו מתוך חלום, רחש ותכונה. הוא קילף את המצבטים מעלי. הוא שחרר את קרסולי. יכולתי להצמיד רגלים. הוא שחרר את ידי מהחבל. נפלתי כמו שק מלט. הוא תפס אותי והושיב אותי על המיטה. הייתי משוחררת. משוחררת. כבר לא מתוחה ומושפלת לשימוש העולם. הוא התחיל מקלף את סרט ההדבקה מעל פי. פלטתי את פיסת הבד הרוויה מתוכו. נוזלים ניגרו כמו מתוך מעיין מבעבע. ניגבתי את הפה הדולף בגב ידי. עיסיתי את הלסת. בכיתי. שאבתי אויר. צחקתי. הרגשתי את ידו מלטפת. ניסיתי את מיתרי הקול. רציתי לצעוק. להסביר. הוא לא הכניע אותי. אבל רק בכיתי וייבבתי כמו ילדה שאיבדה את אמה בקניון. הוא עזר לי לקום, הוביל אותי. פתח דלת. דחף אותי בעדינות ונעל את הדלת מאחורי. הסרתי באיטיות את מחסום העיניים, ממצמצת מהאור שנחסך ממני. מי יודע כמה זמן.

***
מיהרתי להכין ארוחת בוקר לשניים. מיץ תפוזים, סלט ירקות, קפה ריחני של בוקר, פתחתי חלונות. נתתי לבוקר החדש לחדור ולנקות את אירועי הלילה החשוך. נקישה קלה בדלת. פתחתי את נעילת חדר האמבטיה. היא יצאה רחוצה, עירומה לתפארת, חיוך מבויש על פניה. הצמידה ידיה מאחורי גופה, מבקשת. לא עלה על דעתי לאזוק אותה. הוריתי לה להצמיד אותן בקדמת הגוף ואזקתי בשני קליקים מהירים. שיהיה. היא התיישבה מולי לארוחה המזמינה. דאגתי שתשב על כרית מרופדת. ישבנה היה מסומן בשתי וערב של קישוטי הצלפות הלילה. היא תמרנה מצוין בין מזיגת הקפה ואכילה, נינוחה בשתי ידיים אזוקות, מוצמדות.

"אז מה, לילה שלם התעללת בי. זה שוב היה סיוט", היא אמרה בחיוך, לועסת בעדינות. "אתה מתמיד לחדש ולהפתיע. אבל אני אישה, חזקה ממך. אני עוד מחכה לרגע שאתחנן לדי." היא צדקה. נפעמתי מהנחישות והאומץ. "אתה יודע מה אני הכי אוהבת? את האחרי. את ההרגשה שעשיתי את זה. שגברתי עליך. שניקיתי את עצמי. זה היה כיף. מדהים. מטריף חושים. רק הגשת הדו"ח השנתי אצל רואה החשבון יכולה להשתוות לסשן הזה", הסיטה ראשה לאחור וצחקה. היא קמה מכיסאה וניגשה בטבעיות לחלון הגדול. הביטה בעיר הערה, העיר שלא ידעה מה קרה לגופה בלילה. קמתי אחריה. פיניתי את שאריות הארוחה והבטתי בה בהערצה.