בתוככי המסע
מאת whipper(שולט)
21 בפברואר 2009
הידוק נוסף של מפרק אל קורה אדישה. שגרה שנחוותה שוב ושוב במשך חודשים, ומוסיפה להפנט.
ניחוח הגוף שונה לפני ענישה. חד ומתוק ומהביל. תמירה היא ניצבת קפואה. מפושקת היטב. נמתחת אל על על פי גחמת החבל המושך. אני מביט ביצירה הנוצרת. מלטף לאורך שקע הגב המפוסל. מרבה להכין. נוגע.
לפני ימים ישבנו בצוותא לשיחה של חולין. היא עצרה לרגע ממרוץ החיים. מהרצאה אחת לאחרת. תדלקתי אותה בקפה מהביל. התיישבתי מולה בכיסא בית קפה מעוצב, להיטיב להביט בעיניה שכבר למדתי את מנעדי הברק שבהן.
"לא מולי, לידי", ביקשה. ושיניתי מיקום. לידה. נוגע. זר לא יבחין בתכונה.
עקביה מתרוממים להיטיב את יציבתה. להקל על העומס שנכפה. אני שב ומלטף אותה בעדינות. כי אני יודע לאן היא מובלת. לוחש לאוזנה בקול כמעט לא נשמע. היא מתאמצת לגמוע. מסביר לה שלא אוותר. לא הפעם.
אהיה שם כל העת. להשגיח עליה. לוודא עוצמה. להביט בעינויה המטפס. היא נושמת בכבדות, כאילו מתוך המילים יחל עינויה. אני מנהיג אותה בבטחה אל תוך כאבה הממתין.
לפני שעה נהגה. היא אוהבת את שדה הקרב על הכביש. אינה מסירה עיניה מן האספלט המפתיע. גם שם לחשתי לה. הקשבתה נתונה לקלוט כל שביב מידע. כי הלחש חשוב לריכוז. להיותה שבויה בתוך משפטים.
שוחחנו על כוחן של מילים. להרוס ולסחוף אל הרוע. אבל גם להבטיח. לזרוע. לפסל כל תחושה. לגשר. להדליק את מנועי התשוקה. ועיניה היו על הכביש אבל צדו היטב, בצמא, את שובל המילים.
בפיה תמיד ציטוט מדויק ומושחז לאותו מעמד, אותו היא שולפת משלל מגירותיה. ועם זאת טוענת, בדבקות, שזיכרונה בוגד בה. ביקשה לדקלם עבורי שורה מתאימה שלא עלתה על לשונה. חשה תסכול על שנכשלה.
תורו של ברדס הגומי בלתי נמנע. המעטה השחור נמתח תחת ידי כמו הזמן המהתל בה. היטבתי את היריעה הלוחצת על ראשה החושש, המתרגש לקראת מסעה. היא נבלעה בתוך המעטפת, מנוטרלת חושים, יודעת – הנה זה בא.
"נזכרתי", היא לחשה לפתע מתוך חריץ פיה. "נזכרתי ...עתה הם עולים וצומחים. עתה הם שולחים פארות בדמי".
היא ציטטה את המשוררת המוכרת. דווקא כעת, בהמתנה מתוחה לעינויה שיגיע, נזכרה. שפתיה נעות בתוך מסיכת פניה. כמו תפילה הנשזרת שבריר לפני ביצוע. הקשבתי, נפעם, למילים החדות. ליטפתי את מעטפת ראשה הבוהקת בשחור האפל. היסיתי אותה. תחבתי, הידקתי בעוצמה מחסום כדורי אל פיה שנפער באחת.
כי כעת כבר אסור לדבר. כי עת הגניחות הגיעה. היא הייתה מוכנה. שפחתי. גוף ונפש. לתחילת מסעה.
עקודה, חסומה, מתוחה ורועדת מעוצמת הציפייה הדרוכה. הנפתי עליה במלוא תשוקתי את כובדו של השוט.
"אני אנדרומדה שלך", אמרה בחיוך נעים, כאשר שחזרנו ברוגע את חוויית העינוי האחרונה. מובלת, נכבלת, מצפה.
ואני. מבחינתי. האורקל שלה. האורקל הטוב, הרעב להפקירה על הסלע אבל לא לטרף חיות השמים. רק לגחמותי, תאוותי הגואה.
השוט נחת בעוצמה. השפחה קפצה בתוך אסוריה. כמו תמיד. ידעתי שאסור להרפות. הצלפתי בה בקצב קבוע.
אדיש לגניחותיה שבקעו מתוך הפה האסור. ישבנה ספג את כל תשוקתי ונצבע וסומן ונצרב. היא גנחה, השפחה, וביקשה למלט צעקה. להקל. אבל שסתום פיה היה אטום ואת כל ייסוריה מילטה מבעד לגופה המוצלף, העקוד, הנלחם בכבליו. טיפסתי איתה לשיאי כאביה ושם בפסגה, הדלילה, המושלת, הרפיתי.
תלויה אדישה בתוך כבלי ענישתה, שחררתי. נתתי מזור.
ליטפתי את פצעיה הטריים, נכנסתי בשעריה, לגעת בעומק גופה, להגיש לו מזור.
גופה הכיר לי תודה.
ושוב שיננתי לעצמי – היא שפחה מדהימה. השפחה שאתי.
ניחוח הגוף שונה לפני ענישה. חד ומתוק ומהביל. תמירה היא ניצבת קפואה. מפושקת היטב. נמתחת אל על על פי גחמת החבל המושך. אני מביט ביצירה הנוצרת. מלטף לאורך שקע הגב המפוסל. מרבה להכין. נוגע.
לפני ימים ישבנו בצוותא לשיחה של חולין. היא עצרה לרגע ממרוץ החיים. מהרצאה אחת לאחרת. תדלקתי אותה בקפה מהביל. התיישבתי מולה בכיסא בית קפה מעוצב, להיטיב להביט בעיניה שכבר למדתי את מנעדי הברק שבהן.
"לא מולי, לידי", ביקשה. ושיניתי מיקום. לידה. נוגע. זר לא יבחין בתכונה.
עקביה מתרוממים להיטיב את יציבתה. להקל על העומס שנכפה. אני שב ומלטף אותה בעדינות. כי אני יודע לאן היא מובלת. לוחש לאוזנה בקול כמעט לא נשמע. היא מתאמצת לגמוע. מסביר לה שלא אוותר. לא הפעם.
אהיה שם כל העת. להשגיח עליה. לוודא עוצמה. להביט בעינויה המטפס. היא נושמת בכבדות, כאילו מתוך המילים יחל עינויה. אני מנהיג אותה בבטחה אל תוך כאבה הממתין.
לפני שעה נהגה. היא אוהבת את שדה הקרב על הכביש. אינה מסירה עיניה מן האספלט המפתיע. גם שם לחשתי לה. הקשבתה נתונה לקלוט כל שביב מידע. כי הלחש חשוב לריכוז. להיותה שבויה בתוך משפטים.
שוחחנו על כוחן של מילים. להרוס ולסחוף אל הרוע. אבל גם להבטיח. לזרוע. לפסל כל תחושה. לגשר. להדליק את מנועי התשוקה. ועיניה היו על הכביש אבל צדו היטב, בצמא, את שובל המילים.
בפיה תמיד ציטוט מדויק ומושחז לאותו מעמד, אותו היא שולפת משלל מגירותיה. ועם זאת טוענת, בדבקות, שזיכרונה בוגד בה. ביקשה לדקלם עבורי שורה מתאימה שלא עלתה על לשונה. חשה תסכול על שנכשלה.
תורו של ברדס הגומי בלתי נמנע. המעטה השחור נמתח תחת ידי כמו הזמן המהתל בה. היטבתי את היריעה הלוחצת על ראשה החושש, המתרגש לקראת מסעה. היא נבלעה בתוך המעטפת, מנוטרלת חושים, יודעת – הנה זה בא.
"נזכרתי", היא לחשה לפתע מתוך חריץ פיה. "נזכרתי ...עתה הם עולים וצומחים. עתה הם שולחים פארות בדמי".
היא ציטטה את המשוררת המוכרת. דווקא כעת, בהמתנה מתוחה לעינויה שיגיע, נזכרה. שפתיה נעות בתוך מסיכת פניה. כמו תפילה הנשזרת שבריר לפני ביצוע. הקשבתי, נפעם, למילים החדות. ליטפתי את מעטפת ראשה הבוהקת בשחור האפל. היסיתי אותה. תחבתי, הידקתי בעוצמה מחסום כדורי אל פיה שנפער באחת.
כי כעת כבר אסור לדבר. כי עת הגניחות הגיעה. היא הייתה מוכנה. שפחתי. גוף ונפש. לתחילת מסעה.
עקודה, חסומה, מתוחה ורועדת מעוצמת הציפייה הדרוכה. הנפתי עליה במלוא תשוקתי את כובדו של השוט.
"אני אנדרומדה שלך", אמרה בחיוך נעים, כאשר שחזרנו ברוגע את חוויית העינוי האחרונה. מובלת, נכבלת, מצפה.
ואני. מבחינתי. האורקל שלה. האורקל הטוב, הרעב להפקירה על הסלע אבל לא לטרף חיות השמים. רק לגחמותי, תאוותי הגואה.
השוט נחת בעוצמה. השפחה קפצה בתוך אסוריה. כמו תמיד. ידעתי שאסור להרפות. הצלפתי בה בקצב קבוע.
אדיש לגניחותיה שבקעו מתוך הפה האסור. ישבנה ספג את כל תשוקתי ונצבע וסומן ונצרב. היא גנחה, השפחה, וביקשה למלט צעקה. להקל. אבל שסתום פיה היה אטום ואת כל ייסוריה מילטה מבעד לגופה המוצלף, העקוד, הנלחם בכבליו. טיפסתי איתה לשיאי כאביה ושם בפסגה, הדלילה, המושלת, הרפיתי.
תלויה אדישה בתוך כבלי ענישתה, שחררתי. נתתי מזור.
ליטפתי את פצעיה הטריים, נכנסתי בשעריה, לגעת בעומק גופה, להגיש לו מזור.
גופה הכיר לי תודה.
ושוב שיננתי לעצמי – היא שפחה מדהימה. השפחה שאתי.
