סוף שבוע בטבע (2)

הרכב עצר בחריקת בלמים. הבנות מאחור קפצו בבהלה. מייק הסיט את הרכב לדרך הצדדית והרכב קיפץ על המהמורות.

"מה עכשיו?" שאלה ורד בחשש גלוי.
"יש לך תלונות על הטיפול, נעשה מקצה שיפורים," עניתי.
"יששש," קיפצה רקפת בעליצות.
"סתם צחקתי, חבר'ה, קבלתי את שלי. לא נהנתם עלי מספיק?" אמרה ורד. לא ענינו לה.
השתרר שקט מביך, הכנה לבלתי ידוע.
"אי אפשר כבר לצחוק איתכם", ניסתה שוב ורד לשבור את הדממה.
סימנתי למייק לעצור.

"ורד החוצה," יריתי. ורד, בבגד הים הזעיר התייצבה מחוץ לרכב. הוצאתי רצועת בד חזקה, כרכתי סביב פרקי ידיה וקשרתי את שתי ידיה בחוזקה. השארתי כעשרה מטרים פנויים מהרצועה וקשרתי לוו באחורי הרכב. עליתי לרכב. מייק החל לנהוג. "יותר מהר," אמרתי.

רקפת הביטה לאחור בעליצות, מנופפת בידה לוורד שהחלה להישרך אחרי הרכב הנוסע. בתחילה בהליכה, לאחר מכן עברה לריצה קלה, לפי קצב התקדמות הג'יפ, ידיה שלוחות קדימה – קשורות לאחורי הג'יפ. הקפדנו על מהירות קבועה של פחות מעשרה קמ"ש.ורד רצה מתנשפת בעקבות הג'יפ. מראה האישה הכמעט עירומה, הקשורה לרכב ומתנשפת מאחוריו, היה מלבב במיוחד. הסטנו את הרכב לשביל צדדי עוד יותר, רצוף אבנים ומהמורות. ורד ניתרה ע"ג השביל הפצוע. לא נראה כי נהנתה במיוחד.

עצרנו בצל מספר עצים. מקום חבוי. נסתר מן העולם. ורד התנשפה, הזיעה, גופה היה מוכתם בבוץ ואבק. הסרתי מעליה את בגד הים. הוריתי לרקפת להשקות אותה. בינתיים כבר הספיקה רקפת להחליף את בגד הים בחוטיני, כיאה למעמד. הובלתי את ורד ברצועה לעבר דופן הרכב. השחלתי את קצה הרצועה במוט גגון הג'יפ ומתחתי את ורד לעמידה זקופה, גבה מופנה אלינו. היא עדיין התנשפה. נתתי לה מעט להירגע. "רקפת, החוטיני," הוריתי. רקפת הסירה מעליה במהירות את החוטיני הזעיר. דחפתי אותו לפיה של ורד וכרכתי את שארית רצועת קשירתה סביב פיה. מייק הסיר ממכנסיו את חגורת העור המפוארת שלו ומסר אותה לי.

התייצבתי מול שפחתי המתוחה. היא ניסתה להסיט ראשה לעברנו, לצפות את העומד להתרחש. כרכתי את החגורה סביב כף ידי והנפתי להצלפה. רקפת אצה לעמוד חוצץ ביני לבין ורד הכפותה. התפלאתי על הצורך הדחוף שלה להגן בגופה על ורד. "Ladies first," אמרה בחגיגיות. מסרתי לה את הרצועה בחיוך. היא שלפה שני כסאות מתקפלים והעמידה אותם מאחור. "בבקשה, בנים, שבו, ההצגה מתחילה".

רקפת התייצבה בעמידת פישוק, הניפה את החגורה וחבטה בגוף החשוף בעוצמה. אנקה חנוקה הסתננה מפיה של ורד. מרכזו של השוט פגע בישבנה וקצהו חבט על דופן הג'יפ. מייק קפץ. "היי, היי, הג'יפ. רחמים. מה הוא אשם? הוא לא בעסק," רקפת פגעה בציפור נפשו של אדונה. מתחנו שמיכה לרוחב חזית הג'יפ, מחלון לחלון ובכך פתרנו את בעיית הג'יפ. "תתחילי עם מאה הצלפות," אמרתי לרקפת. היא החלה להצליף במיומנות רבה ובעוצמה. ורד שלי נאנקה, התפתלה, בכתה וקיבלה את הדין בכאב. רקפת, עירומה, מתנשפת, מיוזעת, החליפה מדי מספר הצלפות את היד האוחזת בחגורה אבל לא הרפתה. ורד התפתלה, נהמה, נאנקה. ספרנו מאה. משכתי בשערותיה של שפחתי.

"מספיק לך?" היא לא ענתה. "מספיק לך?" צעקתי לתוך אוזנה. ורד הנידה בראשה לשלילה. צעדתי לאחור. נתתי את הבמה שוב לרקפת. היא הניפה את הרצועה לאחור והנחיתה אותה על ישבנה המוכה של ורד. ורד נעה ימינה ושמאלה על דופן הרכב, רקפת דייקה בפגיעותיה. הישבן ספג עוד ועוד. אדומים, לוהטים, מוכתמים, מיוזעים, קפצו פלחי התחת בתשוקה מתפרצת.

לפתע רקפת עצרה, ניערה קלות את פרק כף ידה והיטיבה אחיזתה בחגורה בשתי ידיה. התייצבה בפיסוק והחלה להנחית על גופה המיוסר של ורד הצלפות בעוצמה אדירה ובקצב מסחרר. ורד לא הספיקה לנהום בין הצלפה להצלפה. היא כתשה, בעטה לתוך האדמה ללא תוחלת והסיטה ראשה לאחור בכאב. הקפדתי על הספירה. כאשר רקפת הגיעה למאתיים הצלפות, קמתי אליה ובקושי השתלטתי על מכונת ההצלפה שעבדה על אוטומט ומיאנה להפסיק.

שחררנו את ורד, העמסנו אותה, עטופה בשמיכה, על הספסל האחורי והשקינו אותה במים. היא בכתה ובכתה בחיקה של רקפת שליטפה את ראשה כל העת. "אני חייבת להירגע, חייבת," חזרה ורד על המשפט שוב ושוב מתוך בכייה. רקפת ליטפה ותמכה וניגבה את פניה בעדינות. "הייתי מוכנה לסבול אלף הצלפות בשביל ההרגשה של האחרי. זה מדהים. זה.. זה שווה הכול. מתי ממשיכים?" חייכנו.

חזרנו עייפים אך מרוצים...