בדרך לשם
מאת whipper(שולט)
1 בספטמבר 2008
הינו שנינו כלואים בתוך המכונית הכסופה, האנונימית, שהייתה זהה לאלפי קופסאות הפח ששרכו דרכן הנחשית, באיטיות בחום המהביל. בדרך אל היעד. הבטתי אל החוץ הרותח – כולם בדרך אל היעד – חשבתי. כל אחד והיעד שלו.
- בטח חושבים שאנחנו בדרך לישיבה גורלית – אמרה שפחתי, שישבה לידי. כאילו קראה את מחשבותי.
רכב עם קעקוע חברה באחוריו. כמו ברנדינג על ישבן מבקש.
היא הייתה מלאת אנרגיה של בוקר, סיפרה בחדווה על המטלות שצופפה לעצמה בכדי לפנות את השעות הצעירות לאותה מטרה נעלה. באותה נשימה דיברה על הספר ההוא שסיימה קריאתו, והתאכזבה. הייתה לה ביקורת על השפה הלא מפותחת, ועל הצפוי, ואני הסברתי לה שאולי זה בכלל התרגום הלקוי. אבל אהבתי את המחשבה החדה, ואת הביקורתיות המקורית שגילתה בכל שיחה, בכל נושא. הבטתי בשפתיה הנעות ויוצרות טבעות של מילים, וידעתי שבקרוב ייחסם הפה הזה, וצלילו יהיה שונה. כל כך שונה.
הפלגתי בעיני לאורך ידיה, חולצת סטן הדוקה גילתה כתף נעימה, כפתוריה לחצו על שדיים גאים במידה מדויקת. החולצה השחורה, הבוהקת עמדה בקושי במשימת הכליאה ואיימה לפקוע את סוגריה.
דמיינתי את החבל נכרך סביב פרקי הידיים, את הנפתן אל על, את המתיחה החושקת של גוף הכינור הזה, היושב לצדי, שיופשט וינוגן את העירום הרעב.
- לפעמים אני מרגישה עייפה מקריאת סיפורי חיים, ואז מרעננת את עצמי באיזו חידה מתמטית טובה. זה נעים לא פחות. היי, אתה מקשיב לי בכלל? - רדתה בי.
- שומע כל מילה – שילחתי שקר לבן. מנסה לשחזר את דבריה מתוך ההזיה אליה שקעתי. אני לא מסוגל להבין איך היא מסוגלת לספר לי בשטף שכזה על דברים שבשגרה, כאשר היא יודעת, לבטח יודעת, שבעוד דקות תהיה עקודה, ומשומשת, ומהותלת בכל גופה. כל מה שמאתגר, עבורה נחשב מרענן, כך גם בנבכי מרתף התשוקה. אני נפעם מהסקרנות הזו שלה לעבור כל התנסות, לחוות קשיים שלא הכירה, לכתת גופה במעלה משימה חדשה, לוחצת, אדישה, לא מוותרת, לחרוק שיניים ולבצע. כמעט. כמעט כל כאב.
- אתה יודע,- אמרה. הפעם הקשבתי רוב קשב. - בכדי לנהוג ברכבת השדים הזאת, אתה חייב לבוא במוכנות, בתכונה גדולה. אחרת איך אתן לך לנהוג בי? אתה נראה לי מפליג בעולמות אחרים, רחוקים. מה?-
היא ממתינה לתגובה? מה אספר לה, שהנוכחות הלבושה שלה לא נותנת לי מנוח? לא. לא אגלה את קלפי השולט.
- מפליג? אני מפליג?-עניתי. - אולי. יותר צולל לחשיכה, מתרגל את שכרון המעמקים הזה שיבוא.
המכונית גלשה לעצירה לצד המדרכה ברחוב עסוק של בעלי מלאכה. היא הביטה בי. מחייכת חיוך רומז בזוית הפה. העיניים האלו, המדברות, שעוד מעט קט תהיינה מכובות לשלוש שעות תמימות.
- אני דרוכה כמו קפיץ. ניסיתי לדחוק את כל התמונות שרצו לי בראש. וסיפרתי. וסיפרתי. והנה. אנחנו כאן. שוב כאן, אמרה. בחוץ כבשן אמתי. מחול של רוח לוהטת קיבל את פנינו. שאון משורים, הלמות פטישים, נביחת כלב תועה, כל אלה ליוו אותנו בדרכנו הקצרה אל היעד. לחיצה קצרה על כפתור שעל הקיר, לאחריו צרצור צורמני. הדלת האטומה, הכבדה, נפתחת ואנו נבלעים בחטף באפלולית. שאון טריקתה של הדלת מהדהד בחלל הקטן. אנו מאמצים עינינו. דלת נוספת נפתחת. ננעלת. מסדרון צר. מספר מדרגות נפתלות. שאון העולם נותר מאחור. גם החום לא יכול לקירות העבים ונשאר, מתדפק על החזית הרותחת.
החיוך הקטן שהיה דייר של קבע על פניה, נעלם. פינה מקומו למבט מתוח, חושק, עורג.
- תתפשטי. אני אומר. כמעט בלחישה.
היא מצייתת מיד. וחושפת את גופה המיוחד.
היא ביקשה שאכתוב. כל כך ביקשה. אז כתבתי. מעט מהחוויה הגדולה.
- בטח חושבים שאנחנו בדרך לישיבה גורלית – אמרה שפחתי, שישבה לידי. כאילו קראה את מחשבותי.
רכב עם קעקוע חברה באחוריו. כמו ברנדינג על ישבן מבקש.
היא הייתה מלאת אנרגיה של בוקר, סיפרה בחדווה על המטלות שצופפה לעצמה בכדי לפנות את השעות הצעירות לאותה מטרה נעלה. באותה נשימה דיברה על הספר ההוא שסיימה קריאתו, והתאכזבה. הייתה לה ביקורת על השפה הלא מפותחת, ועל הצפוי, ואני הסברתי לה שאולי זה בכלל התרגום הלקוי. אבל אהבתי את המחשבה החדה, ואת הביקורתיות המקורית שגילתה בכל שיחה, בכל נושא. הבטתי בשפתיה הנעות ויוצרות טבעות של מילים, וידעתי שבקרוב ייחסם הפה הזה, וצלילו יהיה שונה. כל כך שונה.
הפלגתי בעיני לאורך ידיה, חולצת סטן הדוקה גילתה כתף נעימה, כפתוריה לחצו על שדיים גאים במידה מדויקת. החולצה השחורה, הבוהקת עמדה בקושי במשימת הכליאה ואיימה לפקוע את סוגריה.
דמיינתי את החבל נכרך סביב פרקי הידיים, את הנפתן אל על, את המתיחה החושקת של גוף הכינור הזה, היושב לצדי, שיופשט וינוגן את העירום הרעב.
- לפעמים אני מרגישה עייפה מקריאת סיפורי חיים, ואז מרעננת את עצמי באיזו חידה מתמטית טובה. זה נעים לא פחות. היי, אתה מקשיב לי בכלל? - רדתה בי.
- שומע כל מילה – שילחתי שקר לבן. מנסה לשחזר את דבריה מתוך ההזיה אליה שקעתי. אני לא מסוגל להבין איך היא מסוגלת לספר לי בשטף שכזה על דברים שבשגרה, כאשר היא יודעת, לבטח יודעת, שבעוד דקות תהיה עקודה, ומשומשת, ומהותלת בכל גופה. כל מה שמאתגר, עבורה נחשב מרענן, כך גם בנבכי מרתף התשוקה. אני נפעם מהסקרנות הזו שלה לעבור כל התנסות, לחוות קשיים שלא הכירה, לכתת גופה במעלה משימה חדשה, לוחצת, אדישה, לא מוותרת, לחרוק שיניים ולבצע. כמעט. כמעט כל כאב.
- אתה יודע,- אמרה. הפעם הקשבתי רוב קשב. - בכדי לנהוג ברכבת השדים הזאת, אתה חייב לבוא במוכנות, בתכונה גדולה. אחרת איך אתן לך לנהוג בי? אתה נראה לי מפליג בעולמות אחרים, רחוקים. מה?-
היא ממתינה לתגובה? מה אספר לה, שהנוכחות הלבושה שלה לא נותנת לי מנוח? לא. לא אגלה את קלפי השולט.
- מפליג? אני מפליג?-עניתי. - אולי. יותר צולל לחשיכה, מתרגל את שכרון המעמקים הזה שיבוא.
המכונית גלשה לעצירה לצד המדרכה ברחוב עסוק של בעלי מלאכה. היא הביטה בי. מחייכת חיוך רומז בזוית הפה. העיניים האלו, המדברות, שעוד מעט קט תהיינה מכובות לשלוש שעות תמימות.
- אני דרוכה כמו קפיץ. ניסיתי לדחוק את כל התמונות שרצו לי בראש. וסיפרתי. וסיפרתי. והנה. אנחנו כאן. שוב כאן, אמרה. בחוץ כבשן אמתי. מחול של רוח לוהטת קיבל את פנינו. שאון משורים, הלמות פטישים, נביחת כלב תועה, כל אלה ליוו אותנו בדרכנו הקצרה אל היעד. לחיצה קצרה על כפתור שעל הקיר, לאחריו צרצור צורמני. הדלת האטומה, הכבדה, נפתחת ואנו נבלעים בחטף באפלולית. שאון טריקתה של הדלת מהדהד בחלל הקטן. אנו מאמצים עינינו. דלת נוספת נפתחת. ננעלת. מסדרון צר. מספר מדרגות נפתלות. שאון העולם נותר מאחור. גם החום לא יכול לקירות העבים ונשאר, מתדפק על החזית הרותחת.
החיוך הקטן שהיה דייר של קבע על פניה, נעלם. פינה מקומו למבט מתוח, חושק, עורג.
- תתפשטי. אני אומר. כמעט בלחישה.
היא מצייתת מיד. וחושפת את גופה המיוחד.
היא ביקשה שאכתוב. כל כך ביקשה. אז כתבתי. מעט מהחוויה הגדולה.
