דבר אלי בידיים
מאת סוד לוחש(נשלטת)
20 בספטמבר 2006
הבוקר, כשצלצל בדלת, הוא היה גבוה יותר, התרגשתי יותר, התבלבלתי יותר.
תמיד אני מגיעה למיקומים שהוא מארגן. הפעם - הוא לטריטוריה שלי.
ההתארגנות, ההכנה, מעוררים כמו משחק מקדים.
זה הרגיש כל כך אחרת. ולא רק בגלל זה.
אחרי שאכל את ארוחת הבוקר שהגשתי לו, כשאני מתחת לשולחן, מעסה את רגליו, מנסה לנחש אם הוא נהנה, הוא לקח אותי לכרוע לרגליו על יד שולחן הביליארד.
המבטים, הגינונים, הטית הראש שלי באמצעות משיכת השערות, מכניסים אותי לאווירה השיפחתית הזאת. למטה, למטה, לתוך השלווה, לתוך כניעה דוממת.
הליטוף החטוף. רפרוף השפתיים על שפתי, ההתרפקות של גוף על גוף, יוצרים עבורי את הסביבה הבטוחה, הנינוחה, העוטפת.
הדיבור שלו, הטון, המילים הקצרות, הפבלוביות בהתגלמותה, מזמנים את זיכרון כל המפגשים הכואבים, המענגים, מהעבר.
ושם, בביטחון, בכניעה, ברגיעה, שם הכל אפשרי.
כשאני על ארבע, כשהפטמות מתנדנדות מתחתי, כשהוא נשען עלי, הוא אזק את הפטמות במצבטים היפניים, אלה שככל שמושכים בחוט יותר, הם מתהדקים יותר. הוא שם את החוטים שיוצאים בין שיני, והטה את ראשי לאחור, עוד ועוד ועוד. עד שאפגוש את עיניו.
והכאב, גלים-גלים, כמו גלים המתנפצים ואז מתמזגים בים. כך הכאב. מנפץ אותי בעוצמתו. ואז נשימה ועוד נשימה עמוקה והוא מתמוסס בתוכי כמו שתה חם מחמם את הביפנוכו.
וכל פעם שאני ממלמלת – לא יכולה יותר, נושמת והעונג מציף. והוא מגביר – ושוב חוזר חלילה.
ואז הפרס. הסוכרייה. שוב מוצצת אותו, מלקקת אותו.
ואז, על שולחן הביליארד, הכיבוש האנאלי, האגרוף שנלחץ אלי. הכאב והתאווה לעוד שמתנפצים בי. המחשבות שמציפות אותי. המקומות שזה זורק אותי אליהם. והתאווה, ואובדן הרסן, והבקשה – עוד, עוד, אל תפסיק...
וכשאני נזכרת בי, על השולחן הירוק הגבוה, מאבדת את השליטה, התאווה בוערת בעוצמה, הזעקה, האוננות, הגמירה, והגמירה, וחוסר הרצון לעצור את התאווה. והמבוכה. הפנימית. המודעות לנימפומניות החשקנית שבי. והחשיפה הבוטה שלה. ככה. במקום הזה. בעיתוי הזה. בהקשר הזה.
ואז...
הוא מנגב אותי. ואוזק אותי עם אזיקי העור לשולחן.
ככה כשאני עליו. פרושה כ-X אנושי.
ככה כשאני עדיין מרגישה בתוכי את מיצי תאוותי.
קושר ונוגע בי ביד חמה ותובענית.
מניח את הגאג לידי. ואומר בשקט, לאוזן שלי, "קחי, שיהיה לך מה לנשוך במקום לצעוק".
ושואל – "את יודעת מה יבוא עכשיו". אני מחייכת חיוך ענק. "הצלפה" אני עונה.
"ההצלפה הכי חזקה שחוות אי פעם". אני רועדת. אני מצפה. אני דרוכה. אני מרפה.
ואז הוא מוציא את השוט שלי, והוא מצליף.
והקצב שלו מהיר היום. והמכות חזקות. ואני מרגיעה את הגוף ומקשיבה למנגינה. לצליל המורכב הזה, הצלפה, תיקתק, הצלפה , תיקתק. נכנסת לקצב. הגוף רוקד איתו. הגוף מגיב איתו. הגוף קופץ למגע – ונרגע. קופץ ונרגע.
אני מרגישה את החום שמציף את הישבן. מבפנים (מחייכת לעצמי. טוב שאצלי יש הרבה ישבן...). מרגישה את הכאב מגיע בכל פעם כמו גל אל החוף ומציף אותי, ונסוג, מתמזג, ומותיר דממה.
אני אומרת שאני על הקצה, שאני חושבת שאני בקצה היכולת שלי לספוג את הכאב, והוא מדבר על זה שאני עוד לא רואה את הקצה.
הוא אומר שהוא מומחה לקצוות. אני יודעת שזה נכון. הוא תמיד על המקום שאני חושבת שהוא קצה, והוא תמיד מראה לי את העונג שמעבר לקצה. תמיד במידה שנספגת בי. תמיד בהסכמתי או באי-התנגדותי. תמיד במתיחת הגבול. ללא הרף.
הוא יודע מתי זה באמת קצה, ומתי זה קצה רגעי, מתי נדמה לי שדי. מתי אני נבהלת. אני יודעת שהוא יודע לפזר את הפחד. לאתגר אותי בדיוק במידה שגורמת לי את שיא הריגוש אך לא גורמת לי להישבר.
אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו. בעצם אני סומכת עליו ממש.
אני אומרת שאני בקצה והוא אומר – "עוד לא התחלנו".
אני מרפה את הגוף, מקשיבה.
הוא עובר לחגורה. והקצה מתרחק עוד יותר. ועוד יותר.
הוא שואל: "את רוצה לפגוש את הקצה?"
"כן", אני עונה, נרגשת.
ועוד סיבוב. והוא חזק יותר. והגוף סופג יותר. ואני... קופצת... נזעקת... ואז מרחפת.
ואני כבר לא מתנגדת למה שבא, מקבלת. מפנימה.
וכשהוא עוצר,
כאשר אני קמה, אני מגלה שכבר מאמצע ההצלפה לא הייתי קשורה
ואפילו לא הבחנתי בזה. ברגעים אלו לא ניסיתי להשתחרר מהקשירה או להסתתר מההצלפה.
ואז הוא נוגע בי. ואז הוא אומר: "הסוד של הקצה זה שאין קצה".
הוא אומר, ואני מרגישה את זה.
ורק כשהוא נוסע, אני קולטת את הטרנספורמציה שחלה בי בחודשים האחרונים.
פעם חיפשתי את העונג במין מתובל בכאב או כניעה, היום הסיפוק שלי נובע מהכניעה, מעוצמת התחושה והכאב, והעונג המיני בתוך זה מתערבב.
בחיוך שמשום מה גם הפעם לא נמחה,
שיפחה שטופה בהנאה.
מרץ 2006.
תמיד אני מגיעה למיקומים שהוא מארגן. הפעם - הוא לטריטוריה שלי.
ההתארגנות, ההכנה, מעוררים כמו משחק מקדים.
זה הרגיש כל כך אחרת. ולא רק בגלל זה.
אחרי שאכל את ארוחת הבוקר שהגשתי לו, כשאני מתחת לשולחן, מעסה את רגליו, מנסה לנחש אם הוא נהנה, הוא לקח אותי לכרוע לרגליו על יד שולחן הביליארד.
המבטים, הגינונים, הטית הראש שלי באמצעות משיכת השערות, מכניסים אותי לאווירה השיפחתית הזאת. למטה, למטה, לתוך השלווה, לתוך כניעה דוממת.
הליטוף החטוף. רפרוף השפתיים על שפתי, ההתרפקות של גוף על גוף, יוצרים עבורי את הסביבה הבטוחה, הנינוחה, העוטפת.
הדיבור שלו, הטון, המילים הקצרות, הפבלוביות בהתגלמותה, מזמנים את זיכרון כל המפגשים הכואבים, המענגים, מהעבר.
ושם, בביטחון, בכניעה, ברגיעה, שם הכל אפשרי.
כשאני על ארבע, כשהפטמות מתנדנדות מתחתי, כשהוא נשען עלי, הוא אזק את הפטמות במצבטים היפניים, אלה שככל שמושכים בחוט יותר, הם מתהדקים יותר. הוא שם את החוטים שיוצאים בין שיני, והטה את ראשי לאחור, עוד ועוד ועוד. עד שאפגוש את עיניו.
והכאב, גלים-גלים, כמו גלים המתנפצים ואז מתמזגים בים. כך הכאב. מנפץ אותי בעוצמתו. ואז נשימה ועוד נשימה עמוקה והוא מתמוסס בתוכי כמו שתה חם מחמם את הביפנוכו.
וכל פעם שאני ממלמלת – לא יכולה יותר, נושמת והעונג מציף. והוא מגביר – ושוב חוזר חלילה.
ואז הפרס. הסוכרייה. שוב מוצצת אותו, מלקקת אותו.
ואז, על שולחן הביליארד, הכיבוש האנאלי, האגרוף שנלחץ אלי. הכאב והתאווה לעוד שמתנפצים בי. המחשבות שמציפות אותי. המקומות שזה זורק אותי אליהם. והתאווה, ואובדן הרסן, והבקשה – עוד, עוד, אל תפסיק...
וכשאני נזכרת בי, על השולחן הירוק הגבוה, מאבדת את השליטה, התאווה בוערת בעוצמה, הזעקה, האוננות, הגמירה, והגמירה, וחוסר הרצון לעצור את התאווה. והמבוכה. הפנימית. המודעות לנימפומניות החשקנית שבי. והחשיפה הבוטה שלה. ככה. במקום הזה. בעיתוי הזה. בהקשר הזה.
ואז...
הוא מנגב אותי. ואוזק אותי עם אזיקי העור לשולחן.
ככה כשאני עליו. פרושה כ-X אנושי.
ככה כשאני עדיין מרגישה בתוכי את מיצי תאוותי.
קושר ונוגע בי ביד חמה ותובענית.
מניח את הגאג לידי. ואומר בשקט, לאוזן שלי, "קחי, שיהיה לך מה לנשוך במקום לצעוק".
ושואל – "את יודעת מה יבוא עכשיו". אני מחייכת חיוך ענק. "הצלפה" אני עונה.
"ההצלפה הכי חזקה שחוות אי פעם". אני רועדת. אני מצפה. אני דרוכה. אני מרפה.
ואז הוא מוציא את השוט שלי, והוא מצליף.
והקצב שלו מהיר היום. והמכות חזקות. ואני מרגיעה את הגוף ומקשיבה למנגינה. לצליל המורכב הזה, הצלפה, תיקתק, הצלפה , תיקתק. נכנסת לקצב. הגוף רוקד איתו. הגוף מגיב איתו. הגוף קופץ למגע – ונרגע. קופץ ונרגע.
אני מרגישה את החום שמציף את הישבן. מבפנים (מחייכת לעצמי. טוב שאצלי יש הרבה ישבן...). מרגישה את הכאב מגיע בכל פעם כמו גל אל החוף ומציף אותי, ונסוג, מתמזג, ומותיר דממה.
אני אומרת שאני על הקצה, שאני חושבת שאני בקצה היכולת שלי לספוג את הכאב, והוא מדבר על זה שאני עוד לא רואה את הקצה.
הוא אומר שהוא מומחה לקצוות. אני יודעת שזה נכון. הוא תמיד על המקום שאני חושבת שהוא קצה, והוא תמיד מראה לי את העונג שמעבר לקצה. תמיד במידה שנספגת בי. תמיד בהסכמתי או באי-התנגדותי. תמיד במתיחת הגבול. ללא הרף.
הוא יודע מתי זה באמת קצה, ומתי זה קצה רגעי, מתי נדמה לי שדי. מתי אני נבהלת. אני יודעת שהוא יודע לפזר את הפחד. לאתגר אותי בדיוק במידה שגורמת לי את שיא הריגוש אך לא גורמת לי להישבר.
אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו. בעצם אני סומכת עליו ממש.
אני אומרת שאני בקצה והוא אומר – "עוד לא התחלנו".
אני מרפה את הגוף, מקשיבה.
הוא עובר לחגורה. והקצה מתרחק עוד יותר. ועוד יותר.
הוא שואל: "את רוצה לפגוש את הקצה?"
"כן", אני עונה, נרגשת.
ועוד סיבוב. והוא חזק יותר. והגוף סופג יותר. ואני... קופצת... נזעקת... ואז מרחפת.
ואני כבר לא מתנגדת למה שבא, מקבלת. מפנימה.
וכשהוא עוצר,
כאשר אני קמה, אני מגלה שכבר מאמצע ההצלפה לא הייתי קשורה
ואפילו לא הבחנתי בזה. ברגעים אלו לא ניסיתי להשתחרר מהקשירה או להסתתר מההצלפה.
ואז הוא נוגע בי. ואז הוא אומר: "הסוד של הקצה זה שאין קצה".
הוא אומר, ואני מרגישה את זה.
ורק כשהוא נוסע, אני קולטת את הטרנספורמציה שחלה בי בחודשים האחרונים.
פעם חיפשתי את העונג במין מתובל בכאב או כניעה, היום הסיפוק שלי נובע מהכניעה, מעוצמת התחושה והכאב, והעונג המיני בתוך זה מתערבב.
בחיוך שמשום מה גם הפעם לא נמחה,
שיפחה שטופה בהנאה.
מרץ 2006.
