הבוקר, כשצלצל בדלת, הוא היה גבוה יותר, ואני התרגשתי יותר, התבלבלתי יותר. אחרי שאכל את ארוחת הבוקר שהגשתי לו כשאני מתחת לשולחן, מעסה את רגליו, מנסה לנחש אם הוא נהנה, הוא לקח אותי לכרוע לרגליו על יד שולחן הביליארד. המבטים, הגינונים, הטית הראש שלי באמצעות משיכת השערות, מכניסים אותי לאווירה השיפחתית הזאת. למטה, למטה, לתוך השלווה, לתוך כניעה דוממת.

הוא מצליף בה ללא רחם, היא מתחננת, אני מתבוננת, צופה, מתוחה, מתבוננת בעיניה, היא רוצה את זה, היא פוחדת מזה, היא מתגרה מזה, היא סובלת מזה. אני מתבוננת וחושבת – איך אפשר לאהוב את זה? אני מתבוננת ומסתקרנת – איך ההרגשה? אני כואבת עבורה, ומחזיקה את עצמי לא להתערב.