סשן עצמי, מנטאלי, בלי כוונת זדון

(נכתב באוקטובר, 2006).

***
סיפור אמיתי, מאתמול.

אז ככה. שלוש שעות אחרי שהוצאתי פוסט בבלוג שלי, שאני רוצה סאבית, התקשרה הגננת של הבן שלי. עולה חדשה יחסית מרוסיה, מבריקה, פצצה ברמה. הגננת הזו גרה לידי, ובכל יום שלישי, כשאני לוקח את בני מהגן, אני לוקח אותה טרמפ הביתה. ביום שלישי האחרון, כשלקחתי אותה, הצעתי לה להיכנס לבקר אותי, שתראה איפה אני גר, כדי שתוכל לקפוץ לבקר אותי לפעמים, למקרה של בייבי סיטר וכאלה. היו זוג חברים שלי גם, ועשינו על האש. היה נחמד מאד. סיטואציה הזויה משהו, כשהבן שלי אוכל ארוחת ערב אצלי בבית עם הגננת שלו, אבל לא משהו בעייתי יותר מדי. במשך הערב סיפרתי לה על עולם הבדס"ם האפל בו אני שרוי.

אתמול, שמונה בערב, שלוש שעות אחרי הפוסט שאני רוצה סאבית, היא התקשרה ואמרה שהיא רוצה שאעשה לה סשן. גירדתי מעט בראש, וללא היסוס אמרתי לה שתביא שמלת ערב שחורה, כי אנחנו אולי נלך לדאנג'ן אחרי. ברבע לתשע אספתי אותה, למרות שהיא גרה במרחק הליכה.

סמולטוק, שיחות. הסברתי את החוקים, מילת ביטחון, שיחת גבולות, תיאום ציפיות, ומתחילים.

הסשן די בתחילתו. היא עירומה כביום היוולדה, קשורה ועקודה. מוסיקה מתנגנת בקול. דפיקות חזקות בדלת. היא נלחצת, אני מרגיע אותה, וניגש לראות במה מדובר. בדלת עומדת החברה שלי לשעבר, שגרה איתי פעם בבית הזה, במשך שנה. נכנסנו לפה ביחד. שתבינו הבחורה הייתה האהבה הכי גדולה בחיי, ומאז שנפרדנו, לפני כשנה וחצי, לא הייתה בינינו שום תקשורת שהיא, בגלל שכך רצתה.

היא עומדת שם, בשמלת ערב שחורה, יפיפייה מתמיד, שיכורה כלוט. ומה אני אגיד לכם, הצטבט לי הלב. היא מנסה להיכנס, אני חוסם אותה בגופי, אומר לה שיש אצלי בחורה עירומה, ושהיא לא יכולה להיכנס.

נתתי לה חיבוק מוחץ כזה, ארוך. הבחנתי לפתע שהיא עם חברה, אמרתי לה שלום.

אני ניגש לראות מה עם הסאבית הגננת שלי. נכנס לסלון, והיא פשוט איננה. כזכור לי, היא הייתה קשורה בסלון. כנראה אני צריך ללכת לקורס קשירות או משהו, כי אני לא מבין איך נעלמה ולאן. נכנסתי לחדר השינה, והיא עומדת שם קשורה, בפינה של החדר, שפופה. פתחתי את הקשרים, הרגעתי אותה. אמרתי לה שזה חשוב, ושאני תכף חוזר. אמרתי לה שתהיה על המיטה בינתיים, שאף אחד לא ייכנס.

יצאתי חזרה לאקס חברה שלי. היא כבר הכניסה את עצמה להול הכניסה, מסתכלת על לוח שעם שיש לי שם ועליו מתנוססת תמונתה. אומרת לי, "עוד לא הורדת את התמונה שלי? אתה דפוק או מה?" אמרתי שלא ראיתי בכך טעם עדיין. חצי שעה ככה של דרמות, שהיא לא תסלח לי על זה שיומיים אחרי שעזבה את הבית, כבר הייתי בבית שלנו עם מישהי אחרת. אמרתי לה שזה לא נכון, ושזה לקח שבוע או שבועיים. היא אמרה לי "תפסיק, אני יודעת הכול".

פתאום מגיעה עוד חברה, מהאוטו, אני אומר לה שלום. המצב רוח שלה מתחלף, מחיבוקים ורגשות עמוקים, שלא דהו לגמרי מסתבר, אצל שנינו, לדרמות על היומיים אחרי הפרידה. אמרה שרק באה לסגור מעגל. אמרתי לה שאני אתקשר ונעשה פגישה מסודרת, נדבר. אמרה שאין צורך, אך חיבקה אותי נמרצות. תפסתי לה ככה בשיער תוך כדי חיבוק, והיא נענתה לי.

טוב נו, הלכה. חזרתי לסלון, פניתי לסאבית הגננת. הסברתי לה מה היה פה כרגע, ואת חשיבות העניין וביקשתי סליחה. אמרה: "זה בסדר גמור, אדוני". מתבונן בה, היא רוצה להמשיך. אמרתי: "יאללה, ממשיכים", עונה: "כן, אדוני" בצייתנות של סאבית וותיקה ומנוסה.

המשכנו בסשן, היה מדהים. אני מצליף בסאבית המתחילה, היא מגלגלת עיניים. שואל אותה: יכול יותר חזק?; היא עונה: "כן, אדוני". שואל - כמה יותר חזק, אומרת – הרבה, אדוני. "פששש... " אמרתי לה, "מתברר שאת מזוכיסטית, אה?"; היא אומרת, "לא, אני לא, אדוני", תוך שעיניה מפלבלות בהנאה צרופה. איזה קטעים.
נגמר הסשן, הכול טוב. נכנסים לישון. אומר לה: "שתדעי שבתשע וחצי בבוקר אשתי מביאה את הילדים, אז עד תשע את לא כאן". אמרה "בסדר, אדוני". סקס לפני השינה, ולישון.

אני מתעורר בעשר בבוקר למשמע קולות הילדים שלי בבית. מתבונן סביב, חוזר למציאות, ורואה את הגננת היפיפייה עירומה במיטתי. מתעשת במהירות, לובש תחתונים ויוצא לסלון תוך שאני שסוגר את הווילון של חדר השינה, הנושק לסלון. הבן הקטן שלי רואה שאני סוגר את הווילון, ומנסה להיכנס, שואל "מי פה?". אני לוקח אותו איתי לכניסה, ליד לוח השעם עם התמונה של האקס חברה שלי, ואומר שלום לאשתי. הבן האמצעי שלי כבר על המחשב בחדר העבודה, משחק. היא אומרת לי, במבט עגום של פולנייה: "יש לך עטיפה של קונדום דבוקה למצח". שתבינו, אני עומד בתחתונים, עם עטיפה של קונדום על המצח מול אשתי (עוד לא התרגלתי לקרוא לה גרושתי). אני מגשש ומוצא אותה, ובנונשלנטיות, מוריד אותה וזורק לפח. דיבורים ותיאומים, שהרי אישתי נוסעת לשבוע לחו"ל, אשר במהלכו הילדים יהיו אצלי הרבה. מאחל לה נסיעה נעימה, והיא הולכת.

חוזר לסלון. בני אחרי, קולט את הווילון הסגור, שואל שוב, "מי כאן, אבא?", ופונה להיכנס לחדר השינה. אני עוצר אותו, אומר לו בשקט עם תנועת לחשוש של אצבע על השפתיים, "ששש.. יש בחדר השינה אריה, שטורף כל מי שנכנס." הוא עונה לי: "אבא, נו באמת, זו בחורה שקוראים לה אריה, נכון אבא?". יודע צדיק נפש בהמתו. אני צוחק, אומר לו, "ששש... לא להיכנס כדי שהאריה לא יטרוף אותך". הוא צוחק ואומר: "אבא, שים לי סרט". אני שואל איזה, הוא אומר "בובספוג".

שמתי לו סרט, ועשיתי סריקה בעיניים על הסלון. נשארו עוד כמה נרות דלוקים מאתמול, ואני מכבה אותם. קולט את בגדי הגננת זרוקים בסלון. אוסף ומכניס אותם לחדר השינה. תוחב ראש פנימה, והיא בלחץ. אני אומר לה, "הכול בסדר. תתלבשי".

אחרי שתי דקות, אני נכנס לבדוק מה מצבה. היא עומדת לבושה, והתיק עליה. פור קריינג אאוט לאוד, הגננת של הבן שלי, ערומה אצלי במיטה. זה לא לעניין בכלל. מגרד בראש, אומר לבן שלי: "תשמע מתוק, אולי תלך רגע לראות את אח שלך משחק במחשב, אני רוצה לשחרר את האריה שלא יטרוף אותנו".

הוא מסכים, צוחק, ונכנס לשם. אני סוגר את הדלת של חדר עבודה, הוא שואל, "אבא מה?" אני אומר לו, "ששש... אני הולך לשחרר את האריה, תיכנס תיכנס, שלא יראה אותך". הוא מתגלגל מצחוק, אבל משתף פעולה. הגננת חומקת החוצה. אני פותח חזרה את הדלת של חדר העבודה, ונכנס. או-אז מסתבר, שכל השביל יציאה מהבית חשוף לחלוטין. אני סוגר את התריסים לרגע, עד שהסאבית הגננת נעלמת מטווח הראייה. פותח את התריסים חזרה. חיבוק גדול לבן האמצעי שלי, ומתיישב להירגע בגינה.

אחרי דקה, הבן שלי מביא לי את הטלפון. יש לי טלפון מחבר וונילי טוב שלי. אני מספר לו את כל הסיפור, ונקרע מצחוק בגינה.

פשוט לא יאמן כי יסופר.

*