טיפות ראשונות של חורף

שדרות מוריקות, עיניים שבולעות הכל, בצמא. עיר רטובה מגשם, אפרורית כמעט, מתנגשת בצינה חיוורת. מעיל ארוך וסיגריה. מבט שנראה מרוחק, תלוי לו אי שם, משתהה. ספק שקוע בזיכרונות, במחוזות העבר, ספק מצפה.

הוא פוסע בשדרה כאילו פסע בה בפעם הראשונה, כאילו לא הובילו אותו רגליו אינספור פעמים אל אותו רחוב. מירקם של התחלה. של התחדשות. כמו שחר המבקש לפרוץ מבעד לערפילים מזוגגים. עיניו משוטטות.

צייד, היא אמרה.
תמיד צייד. תמיד כובש.
והוא תוהה, בינו לבינו, מהו הציד?
האם הטרף, הרוצה בכל מאודו להיכבש, הינו טרף משובח דיו לצייד?
מיהו הצייד ומיהו הטרף?

היא ממתינה, כפי שביקש. במרחק קילומטר או שניים מאותה שדרה.
פארק.
האדמה לחה, ספוגה בגשם ובטל הבוקר המנצנץ.
היא מריחה את האדמה, את אוויר הבוקר הספוג חורף.
נקי.
מושלם.
לוכדת במבטה עלה ירוק אחד. טיפה גולשת ממנו, זולגת לאט. היא מהופנטת.
ניחוח הגשם באפה, יכולה כמעט להרגיש את אמא-אדמה ואת החיים המפעפעים, מבעבעים בתוכה.
רחם שלא נאטם לעולם.

הוא קולט אותה במבטו.
עירומה.
נוגעת-לא נוגעת בעלים.
חשש והתרגשות בעיניה.
נעצר כדי להתבונן בה. לספוג את מהותה.
הקימורים, העור הבוהק, המצומרר משהו, העיניים הגדולות, הרעבות תמיד.
היש רעב שניתן להשביעו?

זרזיפי גשם קטנים מקישים. והיא, כולה עירומה.
ילדת-טבע. מגחך לעצמו.
ילדת-טבע שלא ידעה שהיא כזו.

כשהגשם נעשה כבד, היא מחפשת מחסה.
הוא מחבק אותה, טובעת עמוק בין זרועותיו, מסניפה את ניחוח גופו.
נעלמת אל תוך עצמה.
בו.