סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מגזין הכלוב

פרסומים מאת venus in our blood​(שולטת)


איזה ריח יש לירח? / venus in our blood​(שולטת)

ואיזה ריח יש לריח? שואלת בי הילדה לפעמים?
עיקשת, היא פוערת את עיניה
מבקשת תשובות לשאלותיה.

תמימות לא מותרת - חלק שני / venus in our blood​(שולטת)

''גם הגוף בוכה, בדרכו שלו'' אמרה בשקט, עת חשה איך היא והיצר הופכים לאחד. הוא חיבק אותה, לא מונע ממנה דבר עוד. לא את הידע ולא את הכאב.
מתמכרת לשניהם, היא מביטה בו ורואה אדם שונה מזה שהכירה. לא פעם היא תוהה בינה לבינה, האם האדם השונה הזה, אינו אלא היא, הנשקפת מעיניו.

תמימות לא מותרת - חלק ראשון / venus in our blood​(שולטת)

שלושה ימים שלא הגיע הביתה. לא שמעה ממנו מילה.
בשקט האופייני שלה, שאינו מצליח להסתיר את סערת הרגשות, היא קיפלה את המיני וטמנה אותו במעמקי הארון.
פשוט חיכתה בשקט שיחזור, מבלי לדעת אם יחזור. לתמיד או בכלל.

פנינים שחורות (5) / venus in our blood​(שולטת)

באותו בוקר זירזו אותה השפחות לקום. הן היו מודעות לעוצמת סמי ההרגעה ולהשפעתם עליה, אך הבוקר הזה היה שונה מכול קודמיו. הן פתחו את וילונות הקטיפה השחורים והכבדים שאותיות קטנטנות ומשונות רקומות בהם, והניחו לאור השמש לפרוץ פנימה. ''בואי, יקירה", עודדו אותה, "היום זה היום הגדול".

פנינים שחורות (4) / venus in our blood​(שולטת)

כבר כמה ימים שהיא משתרכת סביב עצמה, מותשת, בודקת שוב ושוב את הקעקוע החדש שלה. סמי ההרגעה ומשככי הכאבים מונעים מהזעם המצטבר בתוכה להיות מוחשי, מוחשי כמו הציור הצבעוני הזה, של גור-העופרים הקטן, וכמו צמד האותיות.

פנינים שחורות (3) / venus in our blood​(שולטת)

היא הכינה לו תה ולפתע קלטה שאין היא יודעת אפילו את הדברים הבסיסיים ביותר אודותיו. ''כמה סוכר לשים לך, בבקשה?'' שאלה, אך למרות המילים המנומסות, זעם כבוש עלה בה לרגע.

פנינים שחורות ( 2 ) / venus in our blood​(שולטת)

לעיתים הייתה תוהה בלבה: חבריה, הוריה, משפחתה - היכן הם? מה שלומם? האם הם מחפשים אותה? אך מעולם לא הספיקה לשוחח עמו על כך. היא לא ידעה כי בכל ערב מאז חטיפתה הונחה תמיסה מרדימה בתה שלה. התמיסה הזאת הפכה אותה אפאטית, כבויה, ובעיקר - דיללה את מאגר זיכרונותיה ותחושותיה. כל זאת למען מטרה אחת בלבד: להכין אותה עבורו.

פנינים שחורות ( פרק א' ) / venus in our blood​(שולטת)

"יהיה לך הכול, אך דבר אחד לא יהיה לך לעולם, וזהו החופש שלך. את שלי. הבאתי אותך לכאן כדי להפוך אותך לנסיכה, אבל, ממש כמו כל השפחות שבהיכלי, גם את שפחה. אין לך חופש ולא יהיה עוד!''

פחד / venus in our blood​(שולטת)

הוא עומד מולה. גבוה, מיתמר מעליה. מבטו נוקשה וקר. הכי מפחיד הרגע הזה. לא ההצלפות או הפקודות שיבואו אחריו. גם לא הטון הסמכותי, המתכתי כמעט. אלא הרגע הזה ממש.

שיפחה בהזמנה (4 ואחרון) / venus in our blood​(שולטת)

''בואי נשחק משחק קטן'', אמר אדונה ערב אחד, בזמן שישבה בכלוב הברזל. הוא פתח את הכלוב והניח לה לזחול אליו ולנשק את ידו לאות תודה על ששחרר אותה. לאחר מכן הם ישבו בסלון: הוא בכורסא הגדולה שלו, היא - מולו, על השטיח. האח הייתה מוסקת, נרות ריחניים דלקו, ולרגע דימתה לעצמה כי הם זוג מאוהב ולא אדון ושיפחה.

שיפחה בהזמנה (3) / venus in our blood​(שולטת)

מלכתחילה היה לה ברור שזה לא הולך להיות קל או פשוט, אך היא הוסיפה לתהות בינה לבינה מה גורם לה לרצות להיות שם, במקום ההוא, השפחתי, הכנוע. ככל שהוא ייקח ממני יותר, כך אטהר יותר, חשבה, אך אפילו היא ידעה שמשהו אחר מסתתר שם, ובינתיים, זמן המבחן שלה הגיע. האם עבורה נועד המבחן, או שמא עבור אדונה?

שיפחה בהזמנה (2) / venus in our blood​(שולטת)

כמה שעות לפני שהחוזה ביניהם הסתיים, הוא דרש ממנה להגיע למסעדה מסוימת, מתיר לה לבחור, לראשונה מאז בואה אליו, את בגדיה. הוא ביקש לדון עמה בהמשך הקשר. ההיגיון שלה זעק שתברח כל עוד נפשה בה מתוך בועת האשליה שהוא יצר בעבורה, אך היא למדה לאלף את סערת רגשותיה, וכשישבה מולו במסעדה, פניה לא הסגירו דבר. ''אני מוכנה", היא אמרה, "מוכנה ללכת עוד צעד קדימה, אדוני".

שיפחה בהזמנה (1) / venus in our blood​(שולטת)

פנייתו אליה עוררה בה גיחוך ברגע הראשון. לטענתו, לא היו שפחות '''אמיתיות''. כולן באו עם רשימת דרישות אשר כוונו, למעשה, לסיפוקן-הן. "מאסתי במשחקים. אני מעוניין בהסכם חתום וכתוב בין השפחה וביני, שבו היא מבצעת את כל המוטל עליה, וכן, מקבלת תשלום. אני רוצה אותה, בעיקר, שותקת וניתנת לעיצוב על-ידי''. היא חשה כאילו מכתביו גררו אותה מאות שנים אחורה בזמן. מדוע נשים ממשיכות לשמש גברים? היא ידעה את התשובה: כי זהו רצונן, כלי לסיפוק מאווייהן-הן. אולם, יחד עם זאת חשבה על על הצורך לרָצות, ועל הפחד העמוק לאכזב.

בין הכתלים / venus in our blood​(שולטת)

נצח זה לא ניצחון, היא ממלמלת וחוזרת על עצמה כהד. נצח זה לא ניצחון, נצח זה לא ניצחון. אצבעותיה משתרגות זו בזו, כמו בזמן תפילה. היא ישובה על הרצפה, כבר לא מרגישה בקור, למרות שהצינה חודרת לעצמותיה ומפלחת אותן. עיניה שהסתגלו קמעה לעלטה, לא מחפשות כלום. גם לא אותו. ניתנה לה מילת ביטחון אחת : נצח. ולא הובטח לה דבר. כשהוא נכנס לחדר, אין צורך בשוט. או בחבלים. היא אזוקה לעצמה, למחשבותיה. הוא היה שמח עכשיו לומר את מילת הביטחון שלה בשבילה, עבורה. אלא שאין הוא יכול לעשות זאת. רק היא.

צללים / venus in our blood​(שולטת)

''הסבור אתה שזה נכון מה שאומרים? זה האדם שהמציא את האל?'' היא שואלת, קצה סנטרה מתחכך בחזהו. צל של בדידות חולף בשקט, חומק מעיניה ונבלע בעיניו. כמעט בוקר. על גופה פזורים סימנים, מקשטים אותו. ידו מלטפת את גווה מתחת לשמיכה. הוא מפסיק לספור את רגעי הבדידות, הניכור. לאט-לאט היא נרדמת, שלווה כתינוקת, והוא מתבונן בשחר המשתוקק לבקוע אל העולם.

טיפות ראשונות של חורף / venus in our blood​(שולטת)

שדרות מוריקות, עיניים שבולעות הכל, בצמא. עיר רטובה מגשם, אפרורית כמעט, מתנגשת בצינה חיוורת. מעיל ארוך וסיגריה. מבט שנראה מרוחק, ספק שקוע בזיכרונות, במחוזות העבר, ספק מצפה. הוא קולט אותה במבטו. עירומה, נוגעת-לא נוגעת בעלים, חשש והתרגשות בעיניה. הוא נעצר כדי להתבונן בה: הקימורים, העור הבוהק, המצומרר משהו, העיניים הגדולות, הרעבות תמיד. היש רעב שניתן להשביעו?