פנינים שחורות (4)
מאת venus in our blood(שולטת)
5 ביולי 2007
כבר כמה ימים שהיא משתרכת סביב עצמה, מותשת, בודקת שוב ושוב את הקעקוע החדש שלה. סמי ההרגעה ומשככי הכאבים מונעים מהזעם המצטבר בתוכה להיות מוחשי, מוחשי כמו הציור הצבעוני הזה, של גור-העופרים הקטן, וכמו צמד האותיות.
המחשבות נאספות והיא רוצה ללכוד אותן, ואז הן שוב חומקות. מותשת, היא שבה אל מיטתה. השפחות מטפלות בה. היא חיוורת ושותקת, מסרבת לאכול. הן חוששות, משדלות אותה להביא משהו אל פיה. הוא צריך להגיע בימים הקרובים. עד אז עליהן לטפל בה היטב ולהשגיח על בריאותה.
עיניה נעצמות מאליהן, אל מול וילון הקטיפה השחור, הכבד, הגדול. בחלומה היא רואה אותן, את תריסר השפחות, עירומות. על כל אחת מהן מוטבע קעקוע שונה: על פטמתה של האחת נשר, על כתפה של האחרת חד קרן, באזורה המוצנע של השלישית ינשוף, ועל בטנה של הרביעית דולפין.
היא מתעוררת מבועתת, מדליקה את האור הקטן ליד מיטתה ומחפשת... מחפשת בעיניה אחר דבר מה שאינה יודעת מהו. היא רוכנת אל שידת העץ הגדולה, מפשפשת במגרות, בארונות, והנה! בתוך שקיק בד הן שמורות, הפנינים הצחורות. היא מאמצת אותן אל לבה ומנסה למקד את זיכרונותיה. מה קדם לאותה פגישה בה הוא תלש את מחרוזת הפנינים שלה?
מבטה נותר בוהה במראה שמולה. שוב המבט בכבוי, הפנים החיוורות והעייפות, כה חיוורות, מהוות ניגוד הזוי כל כך למחרוזת הפנינים השחורה שעל צווארה.
היא קוראת לשפחות. מעירה אותן. הן מזדרזות להתייצב בחדרה.
''התפשטו! מהר!''
הן נראות מופתעות, אך כמי שמורגלות בדרישות מוזרות, הן מתפשטות בזו אחר זו. לאחר מכן הן עומדות זקופות, ידיים מאחורי הגב, כמו חיילים.
כלום.
''היכן הקעקועים שלכן? הנשר, הדולפין, חד הקרן, הינשוף... מה עשיתן איתם? היכן החבאתן אותם?!''
השפחה הבוגרת זורקת מבט מבין אל השפחות, וכולן מתלבשות. לאחר מכן, היא פונה אליה.
''גברתי. רק את זכית בכך. את אינך שפחה. אל נא תתבלבלי.''
''אבל אני כן, אני כן!"
היא נבלעת בחיקה של השפחה המבינה האוספת אליה את דמעותיה. השפחה מערסלת אותה בזרועותיה והן שוכבות כך יחד במיטה הגדולה. יבבות הבכי הופכות קלושות יותר ויותר, ולבסוף והיא נרדמת.
המחשבות נאספות והיא רוצה ללכוד אותן, ואז הן שוב חומקות. מותשת, היא שבה אל מיטתה. השפחות מטפלות בה. היא חיוורת ושותקת, מסרבת לאכול. הן חוששות, משדלות אותה להביא משהו אל פיה. הוא צריך להגיע בימים הקרובים. עד אז עליהן לטפל בה היטב ולהשגיח על בריאותה.
עיניה נעצמות מאליהן, אל מול וילון הקטיפה השחור, הכבד, הגדול. בחלומה היא רואה אותן, את תריסר השפחות, עירומות. על כל אחת מהן מוטבע קעקוע שונה: על פטמתה של האחת נשר, על כתפה של האחרת חד קרן, באזורה המוצנע של השלישית ינשוף, ועל בטנה של הרביעית דולפין.
היא מתעוררת מבועתת, מדליקה את האור הקטן ליד מיטתה ומחפשת... מחפשת בעיניה אחר דבר מה שאינה יודעת מהו. היא רוכנת אל שידת העץ הגדולה, מפשפשת במגרות, בארונות, והנה! בתוך שקיק בד הן שמורות, הפנינים הצחורות. היא מאמצת אותן אל לבה ומנסה למקד את זיכרונותיה. מה קדם לאותה פגישה בה הוא תלש את מחרוזת הפנינים שלה?
מבטה נותר בוהה במראה שמולה. שוב המבט בכבוי, הפנים החיוורות והעייפות, כה חיוורות, מהוות ניגוד הזוי כל כך למחרוזת הפנינים השחורה שעל צווארה.
היא קוראת לשפחות. מעירה אותן. הן מזדרזות להתייצב בחדרה.
''התפשטו! מהר!''
הן נראות מופתעות, אך כמי שמורגלות בדרישות מוזרות, הן מתפשטות בזו אחר זו. לאחר מכן הן עומדות זקופות, ידיים מאחורי הגב, כמו חיילים.
כלום.
''היכן הקעקועים שלכן? הנשר, הדולפין, חד הקרן, הינשוף... מה עשיתן איתם? היכן החבאתן אותם?!''
השפחה הבוגרת זורקת מבט מבין אל השפחות, וכולן מתלבשות. לאחר מכן, היא פונה אליה.
''גברתי. רק את זכית בכך. את אינך שפחה. אל נא תתבלבלי.''
''אבל אני כן, אני כן!"
היא נבלעת בחיקה של השפחה המבינה האוספת אליה את דמעותיה. השפחה מערסלת אותה בזרועותיה והן שוכבות כך יחד במיטה הגדולה. יבבות הבכי הופכות קלושות יותר ויותר, ולבסוף והיא נרדמת.
