פנינים שחורות ( פרק א' )
מאת venus in our blood(שולטת)
12 ביוני 2007
שוכבת במיטתה. אור קלוש מנסה לחצות את מסך הוילון הגדול, קטיפה שחורה רקומה באותיות משונות. עיניה המורגלות לחשכה מתמקדות בשמץ האור הזה. כן, היא כבר ערה, קמה ומזדקפת על מיטתה. רשרושי המשי של הסדינים מבהילים אליה את שפחותיה המיומנות.
''קרה משהו, גברתי?''
''לא. פשוט התעוררתי''. היא לא טורחת לתת בהן מבט נוסף. ''חיזרו למיטותיכן, בבקשה'' .
רוצה להיות קצת לבד, עם עצמה.
כל היום הן מכרכרות סביבה, מלבישות, מסרקות, יוצאות איתה לקניות, ממלאות את האמבטיה שלה במים חמים ובשמנים אקזוטיים. צמודות אליה. כך היו פני הדברים מאז שהיא זוכרת, מאז שהובאה לכאן.
כפות רגליה מחליקות לתוך נעלי הבית. יוצאת מחוץ למתחם החדרים הגדול להכין לעצמה לשתות, יודעת שהן עוקבות אחרי כל צעד ושעל שלה. אין להן ברירה. זוהי הפקודה העליונה שניתנה להן על-ידו, והן, כמובן, מצייתות.
שומעת אותן מתלחששות, וודאי תוהות מה היא עושה בשעה כזו. מרירות מתפשטת בתוכה. מדוע אינה יכולה לזכות בכמה שעות של שקט, בזמן עם עצמה?! חושבת על אותן מילים שהוא אמר לה אז, מזמן:
"יהיה לך הכול, אך דבר אחד לא יהיה לך לעולם - החופש שלך. את שלי. הבאתי אותך לכאן כדי להפוך אותך לנסיכה, נסיכה פרטית שלי. אבל, ממש כמו כל השפחות שבהיכלי, גם את שפחה. אין לך חופש ולא יהיה עוד!''
''הובאה"... מילה מגוחכת! "נחטפה באישון לילה" זה תיאור מדויק יותר.
הם יצאו תקופה מסוימת. היא הרגישה שיש בו משהו שונה, אחר לעומת הגברים שהכירה, כאילו יצא מדפי האגדות והסיפורים של פעם. דומיננטי, סמכותי, תובעני. בקול שקט נעים ותקיף ידע לדרוש את שרצה ממנה, והיא חשה כיצד היא נכנעת אט-אט למרותו, נאבקת ונלחמת בעצמה בכל צעד של הדרך.
ערב אחד כאשר בא לאסוף אותה מדירתה, הוא ראה על צווארה מחרוזת פנינים צחורות. הוא תלש אותה וכל הפנינים התפזרו.
''כל אם-פנינה, כך מספרת האגדה, בוכה, ממלאת את העולם בדמעות כדי ללדת פנינה אחת! אם תרצי שוב לענוד פנינים זכרי את הכאב והצער, זכרי את הסבל הכרוך בכך, ולכן תענדי רק פנינים שחורות''.
הוא הכריח אותה לרדת על ברכיה ולאסוף את הפנינים שהתפזרו. הדמעות זלגו ממנה בשקט, בכאב, בעת שאצבעותיה חיפשו ואספו את הפנינים.
מאז חלף זמן מה. אין היא יודעת בדיוק כמה זמן. השעונים ולוחות השנה נלקחו ממנה. היא לא הורשתה לצפות בטלוויזיה, לגלוש במחשב או להאזין לרדיו.
הייתה ספריית סרטים בהיכלו, וספריית דיסקים ענקית. וכשהייתה יוצאת לקניות, תמיד לוותה בשפחותיה, אשר הקפידו שלא תשאל איש שאלות מיותרות. הקיום כמו נכפה עליה.
מעת לעת, הוא היה מגיע. נדמה היה לה כי רק לעיתים רחוקות הופיע לבקרה, או שבכלל חלמה או הזתה אותו. רק הדברים שהשאיר בידיה הוכיחו לה שלא חלמה. פעם אחת לימד אותה לשתול ירקות בגינה ומאז התאהבה ברעיון של גינת ירק קטנה. אז גם זכרה שהיה שם. הם חפרו יחד באדמה והכניסו את הזרעים פנימה. בפעם אחרת השאיר על השידה שליד מיטתה מספר ספרים, ובבוקר, כשהתעוררה משנתה, ידעה שהיה שם.
אך,לפעמים היה בא לבקר והיא לא ידעה. לעיתים הייתה שקועה בשינה עמוקה, נטולת חלומות, והוא היה מתיישב על קצה מיטתה, מלטף את פניה ומתבונן בה. שעות. לפעמים כל הלילה. המשרתות שהציצו דרך חור המנעול וציפו למשהו יותר ''תוסס ופעיל '' הוקסמו ממנו.
בבוקר המחרת, השכם מוקדם בבוקר, היה נוטל את מעילו השחור, הארוך ויוצא. נעלם שוב. והיא לא ידעה דבר.
''קרה משהו, גברתי?''
''לא. פשוט התעוררתי''. היא לא טורחת לתת בהן מבט נוסף. ''חיזרו למיטותיכן, בבקשה'' .
רוצה להיות קצת לבד, עם עצמה.
כל היום הן מכרכרות סביבה, מלבישות, מסרקות, יוצאות איתה לקניות, ממלאות את האמבטיה שלה במים חמים ובשמנים אקזוטיים. צמודות אליה. כך היו פני הדברים מאז שהיא זוכרת, מאז שהובאה לכאן.
כפות רגליה מחליקות לתוך נעלי הבית. יוצאת מחוץ למתחם החדרים הגדול להכין לעצמה לשתות, יודעת שהן עוקבות אחרי כל צעד ושעל שלה. אין להן ברירה. זוהי הפקודה העליונה שניתנה להן על-ידו, והן, כמובן, מצייתות.
שומעת אותן מתלחששות, וודאי תוהות מה היא עושה בשעה כזו. מרירות מתפשטת בתוכה. מדוע אינה יכולה לזכות בכמה שעות של שקט, בזמן עם עצמה?! חושבת על אותן מילים שהוא אמר לה אז, מזמן:
"יהיה לך הכול, אך דבר אחד לא יהיה לך לעולם - החופש שלך. את שלי. הבאתי אותך לכאן כדי להפוך אותך לנסיכה, נסיכה פרטית שלי. אבל, ממש כמו כל השפחות שבהיכלי, גם את שפחה. אין לך חופש ולא יהיה עוד!''
''הובאה"... מילה מגוחכת! "נחטפה באישון לילה" זה תיאור מדויק יותר.
הם יצאו תקופה מסוימת. היא הרגישה שיש בו משהו שונה, אחר לעומת הגברים שהכירה, כאילו יצא מדפי האגדות והסיפורים של פעם. דומיננטי, סמכותי, תובעני. בקול שקט נעים ותקיף ידע לדרוש את שרצה ממנה, והיא חשה כיצד היא נכנעת אט-אט למרותו, נאבקת ונלחמת בעצמה בכל צעד של הדרך.
ערב אחד כאשר בא לאסוף אותה מדירתה, הוא ראה על צווארה מחרוזת פנינים צחורות. הוא תלש אותה וכל הפנינים התפזרו.
''כל אם-פנינה, כך מספרת האגדה, בוכה, ממלאת את העולם בדמעות כדי ללדת פנינה אחת! אם תרצי שוב לענוד פנינים זכרי את הכאב והצער, זכרי את הסבל הכרוך בכך, ולכן תענדי רק פנינים שחורות''.
הוא הכריח אותה לרדת על ברכיה ולאסוף את הפנינים שהתפזרו. הדמעות זלגו ממנה בשקט, בכאב, בעת שאצבעותיה חיפשו ואספו את הפנינים.
מאז חלף זמן מה. אין היא יודעת בדיוק כמה זמן. השעונים ולוחות השנה נלקחו ממנה. היא לא הורשתה לצפות בטלוויזיה, לגלוש במחשב או להאזין לרדיו.
הייתה ספריית סרטים בהיכלו, וספריית דיסקים ענקית. וכשהייתה יוצאת לקניות, תמיד לוותה בשפחותיה, אשר הקפידו שלא תשאל איש שאלות מיותרות. הקיום כמו נכפה עליה.
מעת לעת, הוא היה מגיע. נדמה היה לה כי רק לעיתים רחוקות הופיע לבקרה, או שבכלל חלמה או הזתה אותו. רק הדברים שהשאיר בידיה הוכיחו לה שלא חלמה. פעם אחת לימד אותה לשתול ירקות בגינה ומאז התאהבה ברעיון של גינת ירק קטנה. אז גם זכרה שהיה שם. הם חפרו יחד באדמה והכניסו את הזרעים פנימה. בפעם אחרת השאיר על השידה שליד מיטתה מספר ספרים, ובבוקר, כשהתעוררה משנתה, ידעה שהיה שם.
אך,לפעמים היה בא לבקר והיא לא ידעה. לעיתים הייתה שקועה בשינה עמוקה, נטולת חלומות, והוא היה מתיישב על קצה מיטתה, מלטף את פניה ומתבונן בה. שעות. לפעמים כל הלילה. המשרתות שהציצו דרך חור המנעול וציפו למשהו יותר ''תוסס ופעיל '' הוקסמו ממנו.
בבוקר המחרת, השכם מוקדם בבוקר, היה נוטל את מעילו השחור, הארוך ויוצא. נעלם שוב. והיא לא ידעה דבר.
