פנינים שחורות ( 2 )
מאת venus in our blood(שולטת)
19 ביוני 2007
לעיתים הייתה תוהה בלבה: חבריה, הוריה, משפחתה - היכן הם? מה שלומם? האם הם מחפשים אותה? הם וודאי מודאגים... אך היא מעולם לא הספיקה לשוחח על כך עמו. הזמן הלך ונמרח במוחה כמו שכבות נמסות בתאי הכרתה. לפעמים היו עולים וצפים בה זיכרונות מעומעמים, ואז הייתה נזכרת בחברותיה, בהוריה, במקום עבודתה, בתואר שרצתה כל כך ולא הספיקה לסיים, בדירה הקטנה אשר חלקה עם שותפה. כל זה נעלם, היה כלא היה.
לפעמים, כשהשפחות היו מברישות את שערה, היה מבטה נתקל בפניה, בעיניה. מבטה נראה לה חלול, כבוי. היא לא זכרה את עצמה כך, אך גם לא זכרה הרבה, ולמען האמת, הכול נראה לה תפל. היא לא ידעה כי בכל ערב מאז שנחטפה והובאה אל ההיכל הונחה תמיסה מרדימה בתה שלה, ותמיסה דומה, אך בעלת אפקט שונה במקצת, בקפה שלגמה בכל בוקר. התמיסה הזו הפכה אותה אפאטית, כבויה, ובעיקר- דיללה את מאגר זיכרונותיה ותחושותיה. כל זאת למען מטרה אחת בלבד: להכין אותה עבורו. ללא חיים קודמים, ללא עבר, ללא תחושות קודמות. נקייה, זכה וטהורה כמו תינוק בראשית ימיו. לא לגמרי דף חלק, אבל נתונה לחלוטין לשליטתו.
השפחות הרגילו אותה לסגנון לבוש מסוים, הסגנון שהוא אהב: שמלות ארוכות, צנועות, ומתחת להן מחוכים, גרבוני משי ותחרה, ביריות תואמות. מדי יום הן אספו את שערה כלפי מעלה ואיפרו אותה בעדינות כחלק מאותה שיגרה. החל מן הפרט הקטן ביותר, השגרה הקבועה הזו נועדה ללמד אותה מה ואיך עליה לעשות. הספרים שקראה, הסרטים שבהם צפתה, הלבוש שלבשה, ואפילו הקניות שערכה – הכול נערך תחת הפיקוח והביקורת שלו, גם כשלא היה בסביבה.
היא לא ידעה זאת, כמובן, ולא הצליחה להבין שהיא בתחילתו של תהליך. היא רק רצתה לשאול, לנסות להבין, אך התמיסות עמעמו בה גם צורך בסיסי זה. לשום דבר, בעצם, לא הייתה משמעות: לא לזמן הבלתי נתפס באופן מוחשי וממשי, ולא לתחושות הדלות והריקות. אך באותו לילה, בעת שהכינה לעצמה שתייה (בכוחות עצמה, לשם שינוי), היא כמו חיפשה מענה בתוך עצמה – מענה לשאלה שנותרה חבויה. היא ידעה שהיא שם, מנקרת במוחה, אך לא הצליחה לזהות אותה. כפות ידיה נצמדו אל הספל, והיא עצמה את עיניה, מנסה להתמקד, לרכז את מחשבותיה.
כשפקחה אותן לאחר דקות ארוכות של מחשבה נטולת מחשבה, הוא ישב מולה, מתבונן בה, מסוקרן, משועשע.
''מה שלומך, יקירתי?''
לפעמים, כשהשפחות היו מברישות את שערה, היה מבטה נתקל בפניה, בעיניה. מבטה נראה לה חלול, כבוי. היא לא זכרה את עצמה כך, אך גם לא זכרה הרבה, ולמען האמת, הכול נראה לה תפל. היא לא ידעה כי בכל ערב מאז שנחטפה והובאה אל ההיכל הונחה תמיסה מרדימה בתה שלה, ותמיסה דומה, אך בעלת אפקט שונה במקצת, בקפה שלגמה בכל בוקר. התמיסה הזו הפכה אותה אפאטית, כבויה, ובעיקר- דיללה את מאגר זיכרונותיה ותחושותיה. כל זאת למען מטרה אחת בלבד: להכין אותה עבורו. ללא חיים קודמים, ללא עבר, ללא תחושות קודמות. נקייה, זכה וטהורה כמו תינוק בראשית ימיו. לא לגמרי דף חלק, אבל נתונה לחלוטין לשליטתו.
השפחות הרגילו אותה לסגנון לבוש מסוים, הסגנון שהוא אהב: שמלות ארוכות, צנועות, ומתחת להן מחוכים, גרבוני משי ותחרה, ביריות תואמות. מדי יום הן אספו את שערה כלפי מעלה ואיפרו אותה בעדינות כחלק מאותה שיגרה. החל מן הפרט הקטן ביותר, השגרה הקבועה הזו נועדה ללמד אותה מה ואיך עליה לעשות. הספרים שקראה, הסרטים שבהם צפתה, הלבוש שלבשה, ואפילו הקניות שערכה – הכול נערך תחת הפיקוח והביקורת שלו, גם כשלא היה בסביבה.
היא לא ידעה זאת, כמובן, ולא הצליחה להבין שהיא בתחילתו של תהליך. היא רק רצתה לשאול, לנסות להבין, אך התמיסות עמעמו בה גם צורך בסיסי זה. לשום דבר, בעצם, לא הייתה משמעות: לא לזמן הבלתי נתפס באופן מוחשי וממשי, ולא לתחושות הדלות והריקות. אך באותו לילה, בעת שהכינה לעצמה שתייה (בכוחות עצמה, לשם שינוי), היא כמו חיפשה מענה בתוך עצמה – מענה לשאלה שנותרה חבויה. היא ידעה שהיא שם, מנקרת במוחה, אך לא הצליחה לזהות אותה. כפות ידיה נצמדו אל הספל, והיא עצמה את עיניה, מנסה להתמקד, לרכז את מחשבותיה.
כשפקחה אותן לאחר דקות ארוכות של מחשבה נטולת מחשבה, הוא ישב מולה, מתבונן בה, מסוקרן, משועשע.
''מה שלומך, יקירתי?''
