סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

תמימות לא מותרת - חלק שני

מאת venus in our blood​(שולטת)     20 במאי 08 2887
מהו הדבר הזה, הבלתי נתפס, לא במילה, אף לא בתחושה, אשר אנו משאירים פה לאחר לכתנו? מה הופך אדם לבעל ערך, לזיכרון שהזמן מכתים בגוונים ביתיים, כמו כתם הקפה ההוא על השולחן הישן, אשר ספג כל מכך הרבה צחוק ודמעות וסיפור חיים מקופל בתוכו?

מהו הדבר הזה אשר הופך אדם אחד למשמעותי כל כך בחיינו? ממשיך לחיות בתוך לבנו, ללא קשר ישיר לדברים שקרו או שהיו יכולים לקרות במקום אחר, בנסיבות אחרות.

ומי, אם לא אנחנו, יוצרים את הנסיבות?

כל בדל של אמונה ומחשבה שאי פעם חצו את מחשבותינו, שב אלינו, פיסות- פיסות.

מציאות. סוג של.

אותה מציאות, אשר הייתה קרובה אליה מרחק של הבל נשימה, ובו בעת רחוקה ממנה כאלפי שנות אור, הסעירה את מחשבותיה, גרמה לשנתה לנדוד בלילות, וכאשר כבר נרדמה, מחשבותיה שוטטו, מתפזרות, מבקשות חוף לעגון בו.

אבל לא היה שום חוף.

מלבד המקום ההוא, הבטוח, הנכון, שלה ושלו.

מרחב של הגנה וביטחון, אשר יצר עבורה, כמו גם עבור עצמו.

את כל תשוקתה לגלות, להבין, לדעת, כבשה באהבתה אליו.

כאילו ידעה כי משהו יתנפץ לרסיסים, מבלי יכולת להשיב דברים חזרה על מקומם, כאשר תתעורר סקרנותה ותגדל לכדי אותו גוש מפלצתי, אשר איים להטביע אותה באי ההבנה, רק בתחושה.

נשים מסוגה, כך הבינה ללא אומר ממבטיו, חייבות ללמוד להסתיר את הכנפיים.

אבל הוא אהב אותה מספיק כדי לדעת.

מספיק כדי לראות את נצנוץ הכנפיים, הצמא לדעת, לקרוא לדברים בשמם, לחוש.

אט אט הוא חש כיצד מתקלפת תומתה, הזכות הצחורה, הרכה, כמעט אסורה למגע, הולכת ומתפוררת אל מול אצבעותיו.

''אם זה חייב להיות כך, זה יהיה אני''.

שוב הוא נעטף בשריון האהבה. הולך לכבוש עוד פסגה, בתכנון כמעט מדויק.

''בואי. אקח אותך למקום בו האלים הפסיקו להאמין בנו... ובעצמם''.

היא חשה, כי מכאן כבר אין דרך חזרה.

''אבל ילדה שלי, הבטיחי לי שתסמכי עליי בכל רגע נתון. גם כאשר נעבור בארץ המראות העקומות. ''

היא חיבקה אותו חזק, עיניה נוצצות מאושר, מהתרגשות.

סופסוף, היא תהיה חלק, ולו קטן, מאותו חלק בחייו שהופך אותו לאיש אחר, לפעמים.

והוא ידע.

ובכל זאת, הוביל אותה בצעד בטוח, מקיף אותה בגופו, בתבונתו, באהבתו, כאילו יש בידי אלו לשמור נפשה.

כאשר חצתה את הנהר ההוא, המוביל מהדמיון והפנטזיה אל המציאות, חשה כאילו איבדה משהו בתוכה. מחיר הידע נקנה בתמימות, כי כך דרכו של העולם. היא לא הלינה על כך, ואף הקפידה לשמור על עיניים יבשות.
''גם הגוף בוכה, בדרכו שלו'' אמרה בשקט, עת חשה איך היא והיצר הופכים לאחד. הוא חיבק אותה, לא מונע ממנה דבר עוד. לא את הידע ולא את הכאב.
מתמכרת לשניהם, היא מביטה בו ורואה אדם שונה מזה שהכירה. לא פעם היא תוהה בינה לבינה, האם האדם השונה הזה, אינו אלא היא, הנשקפת מעיניו...

צייתנית. נכונה לשרת. נטולת גבולות או רצונות למעט רצון אחד ויחיד - לרצותו. לשרתו.

הוא נזכר איך פעם היא חששה להגיע למקום הזה, שאין ממנו דרך חזרה. מקום בו אסור ומותר אינם קיימים, אלא דרך עיניו.
מקום בו המוסר והאנושיות נותרים עזובים על החוף.

היא חצתה את הנהר ההוא.

לא כי הייתה אמיצה במיוחד, אלא כי הייתה קשובה אליו. אל עצמה. והצורך הזה, להיות שם, למלא את ייעודה היחיד, הלך ומילא את כל עולמה.

ובמקום הזה, כבר לא היה מקום לשיפוטיות. למאוויים.
לא היה עוד מקום עבורה, מלבד המקום היחיד שקיים - רצונותיו. תשוקותיו. גחמותיו.
כי היא - שלו.

לא הילדה העטופה, האהובה, לא האישה שהעריץ ואהב.
אלא שלו, בדיוק כמו כל חפץ אחר הנמצא ברשותו.

אלא שהרעב לאהבתו, מצד אחד, והצורך שלה, מאידך, חנקו אותה.

כל כך הרבה פעמים ניסה לעטוף אותה שוב, והיא התפוגגה בין אצבעותיו.

כל כך הרבה פעמים ניסה להסביר לה שאהבתו נתונה לה, תמיד, בכל זמן ועת, בכל מצב.

אבל,בדיוק כמוה, גם הוא ידע שאין דרך חזרה.

בהתחלה, הייתה ישנה למרגלותיו.
אחר כך ביקשה לישון במלונה שבחצר.
אחר כך הפסיקה לבקש.

שם הרגישה שלווה מוזרה יורדת ועוטפת את כל-כולה. שקט פנימי שכזה, בו אין שאלות. אין מחשבות. רק שלווה מחבקת. ידיעה, שכך זה נכון. רק כך.


כאשר לא נותרה שוב דרך חזרה, והעקבות היטשטשו והיו כלא היו, כאשר נגמרו באמת כל התהיות, כל הספקות, כל המחשבות והתחושות, היא ידעה שהיא מתה וחיה בו זמנית.

היא קברה את מהותה. את היותה אדם. אישה.

והייתה בדיוק מה שנועדה להיות.
זה הרגיש כל כך שלם.
כל כך נכון.


ובכל זאת, למרות או בגלל זאת, מעצם העובדה שכבר לא הייתה היא-עצמה, לא נותר לה עוד מה לתת.



בבוקר ההוא, שלא נראה שונה מכל בוקר אחר, הוא קם ממיטתו, זינק אל המלונה שבחצר.
מפזר באצבעותיו את הרעל שטמנה לעצמה בקערית המים.

לא נותרו לו דמעות בשבילה.
כאשר נשמעה זעקתו, הייתה זו זעקה של מישהו שאיבד משהו. לא מישהו.

הדמעות שלו היו רק בשבילו.

בין מה שמותר לבין מה שהותר נותר רק אבק דרכים שהיה פעם, מזמן, אבקני תמימותה הגוועים ברוח...

מיינד
מעבר להר
שקט דממה ריק עצם הקיום עמוק בתהום
20/05/08 19:01
Needles And Pins​(לא בעסק)
..
אין מילים לתאר כמה שזה עצוב.
20/05/08 22:12
רפאלה
תמימות לא מותרת - חלק שני
נוגה יקרה, שוב חוזר הניגון שניגנת לא לשווא ובדרכך המיוחדת הצלחת לעורר זכרון עמום של כאב ובדידות.. כדרכו המיוסרת של כל אומן. מקסים וטראגי כאחד
22/05/08 00:24
מתפתח
מציאות. סוג של.
וואו. גרוני נשנק. לא יודע למה ציפיתי לאופטימיות, כך שהיה יותר קשה לעכל את הגוש. יפה, מרגש, כתוב טוב.
30/05/08 23:05