סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שיפחה בהזמנה (4 ואחרון)

מאת venus in our blood​(שולטת)     6 בינו 07 5616
''בואי נשחק משחק קטן'', אמר אדונה ערב אחד, בזמן שישבה ברבצה בכלוב הברזל. הוא פתח את הכלוב, הניח לה לזחול אליו ולנשק את ידו לאות תודה על ששחרר אותה, מנהג קטנטן שאימצה לעצמה, כל אימת שנהג להוציא אותה מן הכלוב אליו.

הוא ציווה עליה להתקלח בידעו שתחוש רגועה יותר ושלווה יותר, ומתח עוד קצת את הזמן, לאחר ארוחת הערב והקפה.

הם ישבו בסלון: הוא בכורסא הגדולה שלו, היא - מולו, על השטיח.

האח הייתה מוסקת, נרות ריחניים דלקו, ולרגע, לשבריר שנייה, היא דימתה כי הם זוג מאוהב ולא אדון ושיפחה.

''המשחק הוא כזה: את מציירת לי קווים לדמותה של האישה האידיאלית בעינייך, אני עושה את אותו הדבר, ואנחנו משווים. בכל נקודה דומה, את מקבלת בונוס. פרס. אתן לך רשימת פרסים לבחור מתוכם. את יכולה לבחור רק אחד בכל פעם.

על כל נקודה שונה, אנחנו עוברים עוד גבול שלך''.

הוא הביט בה. קורא את החשש שעל פניה. קורא גם את ההתרגשות, הסקרנות, הציפייה.

הוא נזכר ברשימת הגבולות הארוכה שלה: "פומביות, ביזאר, נשים, צילומים, כאב לשם כאב ...". לרשימה שלה, אז, לפני כמה חודשים, לא היה סוף, כמעט.

הוא תהה במה כדאי להשתעשע קודם.

בין התהיות, בצבץ ובלט רעיון במוחו.
למעשה, הרעיון הזה נרקם לו כבר כמה זמן, אך עד כה הוא לא העז לממש.

הוא לא ידע אם תעמוד בכך, גם כעת.

הרצון לסרסר אותה, לראות אותה מענגת אחרים תמורת תשלום סמלי ובלבוש פרובוקטיבי, די דחה אותו כשלעצמו. אולם, התגובות הרגשיות שלה לכך הטריפו והסעירו את חושיו.

בפנטזייה הנרקמת בראשו, ראה את עצמו מוריד אותה בכביש, ממתין לה ברכבו, מניח לגברים זרים לקחת את השייך לו, ולו בלבד.

היה משהו מלא כאב בפנטזייה הזו עבורו. והוא שאל את עצמו לא פעם, האם הוא מנסה להתעמת עם הפן המזוכיסטי שלו-עצמו בפנטזייה הזו.

בכולנו מתקיימים תמיד כל הצדדים, כל הרבדים. מה שקובע את מהותנו, בסופו של דבר, הוא התמהיל של מינון, אורח- חיינו, ורגשותינו לדברים, ולא בהכרח מה שמסתתר מאחורי הקליפות.
הקליפות, לרוב משמשות להגנה. כשהן נושרות, באות אחרות במקומן.
המהות, הגרעין הפנימי נשאר, ברמה מסוימת, גולמי ובלתי ממומש.

עד כמה רחוק אנו הולכים עם אותו גרעין, אם בכלל?

המהות מתקיימת במישור הארצי כמו במישור הרוחני.
והגאולה, היא אולי סוג של פשרה בשילוב בין השניים.


''סיימת?'' שאל.
''כן, אדוני''.
''הנשווה תוצאות?''
שאלה רטורית. אחת מני רבות.

''בואי נראה קודם את שלך", הוא חייך, מנסה לשגר אליה טיפת חיוניות, דבר שניראה כי אבד לה מעט לאחרונה.

הוא מעיין ברשימה הארוכה.

''האישה האידיאלית של אדוני:

יפה, מוכשרת, חכמה, חברה, זנותית, אצילית, תמימה, בתולית, ליידי...'' וזה נמשך ונמשך..ונמשך.

''רשימת מכולת'', הוא אומר.
''אגב," הוא שואל, "איך לדעתך אפשר להיות גם תמימה וגם זנותית?''

''יש נשים כאלו''.
(''הן לא אני, אבל בטוח שיש''.)

''אני מבין. רשימה ארוכה. את רוצה לראות את שלי? ''

''כמובן, אדוני''.

הקלישאה הידועה גורסת כי ''תמונה אחת שווה אלף מילים '', וקלישאות, נדושות ככל שיהיו, סופן להתברר כניצני מציאות.

הוא מושיט לה עשר תמונות.
חמש הראשונות הן תמונות שלה.

בתמונה הראשונה היא רואה עצמה במיטה, ישנה, מצונפת ומכורבלת. השמיכה אשר הוסטה קלות מגופה, מגלה כותונת לילה ילדותית משהו, אחת מאותן כותנות שלבשה עת הגיעה אליו לראשונה.

בתמונה השנייה היא בתוך כלוב הברזל, מבטה חולמני משהו. אין היא זוכרת מתי בכלל צילם אותה.

בתמונה השלישית היא צולמה יחד איתו באחת מהמסעדות שאהב. היא נראית בה זוהרת אך עצובה. כנראה שצולמה לא מזמן. היא תהתה לעצמה מי מחבריו צילם אותם.

זו תמונה שהייתה רוצה לשמור לעצמה.

בתמונה הרביעית היא ישנה למרגלותיו. גופה עטוי לבני תחרה מעודנים. השלווה נשקפת מפניה.

בתמונה החמישית יש משהו לא ברור. מעומעם. צללים. אין היא מצלחה לפענח את דמותה שם.

בחמש התמונות האחרות צולמה מישהי אחרת. דקירת כאב פוצעת את לבה בעת שהיא מתבוננת במי שהייתה, מן הסתם, אהובתו או שפחתו לשעבר. היא נראית תמירה, חטובה. שערה ארוך, בהיר מאוד וחלק. יש לה עיני תינוק בגוון תכלת, ענקיות. גופה נראה שברירי משהו, ועם זאת חושני מאוד. דמעות חונקות את גרונה. באחת התמונות הוא נראה מחובק עמה, והדבר הבולט ביותר, המזדקר לנגד עיניה, הוא הברק בעיניו. ניצוץ שאי אפשר לטעות בו.



בלילה, הוא משאיר אותה לבדה ויוצא.
הוא יודע שהיא לא תתאפק עוד, ומניח את סרט הוידיאו באחת המגירות הקרובות. אותו סרט וידיאו שהצפין מזה זמן רב, או שמא, זה רק ניראה כך.

זמן עשוי להיות דבר מתעתע ביותר, הוא מהרהר לעצמו כשהוא יושב בבאר, מדמיין את מעשיה.

לפני זמן לא רב כל כך, היה בטוח שהיא אהבת- חייו. היחידה. ואולם, החיים הוכיחו אחרת. לפני זמן לא רב, ביקש לתפור את דמותה לאמות מידה של אחרת, עד שהבין שהוא לא רוצה עוד להיות עבד של הזמן ושבוי בזיכרונות העבר.

הוא התאהב בה, בשפחתו, על אף שבתחילה היה סקפטי מאוד, על אף שניסה בכל מאודו ליצור דמות חדשה מתוך הישן והמוכר שלו.

***
היא צופה בקלטת הוידיאו.

הבלונדינית בעלת עיני התינוק הענקיות מככבת שם. הוא מראיין אותה על החיים, על עולם השליטה, על עצמה, עליו, על כל דבר אפשרי כמעט , בכל מיני מקומות וסיטואציות.

היא עירומה, זוחלת אליו. קולר ורצועה לצווארה, חיוך מקסים נמתח על שפתותיה, והיא מספרת על אחת הפנטזיות שלה. הוא מקשיב, שואל שאלות.
בסצנה אחרת, היא באמבטיה, מצחקקת, נוטפת סבון וקצף, מתיזה מים על המצלמה.
היא נראית חופשייה כל כך. מאושרת. קלילה ובטוחה בעצמה.
בטוחה באהבתו.

הגוש הזה, שממלא אותה כבר זמן רב, עומד להתפקע.

היא מעבירה אל הסצנה האחרונה בסרט. היפהפייה המאוהבת אומרת:

''אבל בכולנו קיים הכול, אתה יודע. הזונה, הבתולה, התמימה, הפאם-פאטאל. הקדושה והקדשה. זה רק שאני בחרתי לא להכיל את הכול. גם זו סוג של בחירה. מותר לי.
החופש שלי הוא לבחור. בכל זמן, בכל רגע נתון.
עולם השליטה קסם לי עד מאוד. אבל הוא מתעתע בי. המיקרוקוסמוס הזה, לעולם כולו, מציב אותי בפני שאלות שאינני מוכנה להתמודד עמן בשלב זה של חיי. או בכלל''.

היא משפילה מבט. המצלמה לוכדת את רגע המבוכה.

''גם בריחה היא בחירה", היא אומרת.

***
במשך זמן רב יהדהדו המילים האלו בראשה.
''גם בריחה היא בחירה''.
ומהן ההשלכות?
כל אותם ספקות ושאלות מנקרות של ''מה היה אילו'' חייבות להיעצר. לכבות.

לו הייתה בוחרת להישאר, וודאי היה מעביר אותה מסלול שבמהלכו הייתה לומדת להיות זונתו, ואז, אולי, האישה שעמו.

אבל היא, כקודמתה, בחרה להימלט מפניו.
הצללים,
האכזבה,
הכאב,
היו עמוקים מנשוא.

ואי אפשר כל רגע נתון, היא חושבת, ללכת בין הקצוות.
זונה- בתולה
ילדה- אישה
מקודשת- קדשה.

היא זוכרת את שיחתם הראשונה.
את ההתערבות.
הוא ניצח בהתערבות.
אבל הפסיד באהבה.

***
הוא חוזר אל דירתו עייף, יודע שברגע זה ימצא את הגרוע מכל, או את הטוב מכל.
הוא איש של קצוות.
אינו מתפשר. תמיד היה כזה, הוא זוכר את עצמו ככזה עוד בילדותו.
מנהיג מלידה.
עוד כילד, מי שלא נכנע לגחמותיו גורש מהחבורה שלו.
הוא איש של הכול או לא-כלום.

יש קסם מיוחד, טוטאלי, סוחף, באנשי הקצוות הבלתי מתפשרים.
מוחנו משמר אותם במגירות מיוחדות.
ציפור הנפש נרעדת. מגירה אחר מגירה היא פותחת, מבולבלת, לא לגמרי יודעת איך להכניס אותם ולאן.
אבל כך או כך, הם נשארים חקוקים בנו.

***
מה גורם לאדם להתאהב ואז לבקש שאהובו ישתנה?
מה מביא אותנו לנסות לשנות את אלו שאנו אוהבים ? לנסות להשתנות למענם ?

טוויסט מחשבתי קטן, ''הכול אודות אימא''.
ואבא גם.

עד כמה קרוב זה קרוב?
וכמה רחוק זה רחוק מספיק ?

***
בעת שעזבה את דירתו, לא לקחה עמה דבר.
השאירה הכול במקומו, נקי, מסודר. הבגדים מקופלים בארונות.
הבית מצוחצח.
לא היה לה שום צורך להשאיר לו מכתב פרידה.

הבית הזה מעולם לא קיבל אותי, הרהרה, ובעליו, הוא ניסה להפוך אותי למישהי אחרת.

תמיד יש טובים מאיתנו, מצליחים מאיתנו, חכמים יותר, יפים יותר.

קינאה עלולה להיות רגש מקטין מאוד.


כמה זמן יחלוף, עד שאהיה ראייה בעיני עצמי?
עד שאהיה טובה מספיק בשבילי?

והיא חולפת על פני הצללים וטל הבוקר הצונן.
לא מתחרטת לרגע, לשנייה, על שהכירה אותו.
על שאהבה אותו.

לא מרגישה מושפלת.
גם לא מרגישה שלמה.

***
הוא נכנס הביתה.
כאקט אינסטינקטיבי, מחפש אותה בחדרה.
היא לא שם.

הוא משליך את התמונות ואת קלטת הוידיאו לפח.
שומר רק תמונה אחת בלבד: היא והוא יחד, במסעדה.

הוא ידע שתברח.
הוא ידע שלא ראתה את אהבתו.
שבע מלחמות, עייף ממאבקים מתישים, תוהה לעצמו האם יוכל אי פעם להרשות לעצמו פשוט לוותר.
להיות, ולו לזמן קצר, עבד לרגשותיו.

כי העקרונות שלו הפכו אותו לעבד של נוסחאות.
של כללים שהוא עצמו המציא כדי לבעוט בכל מסגרת אחרת.

ויום אחד,
אולי יהיה בו די אומץ לפורר את כל זה.
להשתטות, לפעמים.
לאהוב, בפשטות.
להרגיש כמו שכנפיים מרגישות.
להיות באמת באמת חופשי.

וכל זה נעלם באחת.
המוכר, הידוע, הכללים המנומקים היטב – כל אלה הם חלק מהעוגן שלו.
הוא תמיד הוקיר את שפחותיו על יכולת ההתמסרות שלהן.
אך יותר מכך, הוקיר אותן על היכולת לעמוד בקשיים מנטאליים ורגשיים, להשיל מעצמן עכבות.
להיות.

***
יום אחד,
כשהאדם יברא את אלוהיו מחדש
ואלוהים יברא את הנצח
נהיה כולנו חופשיים.
ממסגרות הזמן, מהפחד הבסיסי למות.
אולי יתעצם אז הפחד לחיות.
הפחד להיות, היא מהרהרת.
ואולי,
יום אחד,
כשהנצח ינצח את הזמן,
היא תוכל לאהוב, לחיות, להיות,
ללא חשש.
היא תמצא די אומץ לעשות כל מה שתרצה,
ללא עכבות.
להרגיש כמו שכנפיים מרגישות.
פשוט, להיות.

***
השכלתנות שבו גוברת במהירות על רגעי הפיוט.
הוא משגר אליה מכתב. אחד. אחרון.

''אני הוא...
עבד האהבה.
התיאותי להיות לי
למלכה
למלאך
למורה
לאהובה?''

היא קוראת ולבה מחסיר פעימה.
רגע דמוי נצח חולף, והיא תוהה האם השכיל באמת
להבין
לדעת
להרגיש...

האדס​(שולט)
סוף דבר.
הסיפור רק יותר עצוב. אבל סופו היה חייב להיותך כך.
06/01/07 14:27
אביטל34
אווו
סיפור עננננק נוגה ריגשת וסחפת אותי לכל אורך הסיפור זה היה נהדר וכתוב נפלא . :))
06/01/07 14:34
מיתוסית​(שולטת)
באופן מוזר
אני לא יכולה לכתוב כל מה שאני מרגישה כרגע עכקב הסיפור הזה שהוא מאוד חזק בעיניי. התאכזבתי שוב מכך שהיא עזבה בלי הרהורים, שאהבה שלה לא החזיקה אותה, שזה נגמר בצורה כזאת שפשוט אכזבה אותי.. פעם שלישית שהיא עושה צעד קיצוני בלי דילמות של ממש וזה כלשעצמו העציב אותי כי סך הכל אני חושבת שהסיפור הזה מדהים והייתי רוצה דמויות יותר עגולות, כמו שהתחלת ליצור אותו כך.
06/01/07 15:29
Toxic Princess
די
הסיפור הזה, כל כך נוגע ללב. הפרק הזה, האחרון, מלא בתובנות כל כך עמוקות ונכונות שזה מדהים אותי. נשארתי פעורת פה, מהורהרת, נדהמת, מוקסמת, נרגשת ומה לא. אהבתי, בשיא הכנות- פשוט אהבתי. הסיפור הזה... נגע בי. באמת נגע בי. כאילו כתבת אותו עלי... גם בריחה היא בחירה. את גאונה, בחיי שאת גאונה.
06/01/07 15:51
danniella
ליבי החסיר פעימה
עם כל פסקה ופסקה , על כל גילוי לב ורגש , נהנתי מאוד יקירה , מקווה שתמשיכי לכתוב , עוד ועוד ועוד
06/01/07 15:56
fullspeed
נהניתי
כמה מקסים וכמה נאיבי, קראתי מרותקת את כותבת נפלא -תודה
06/01/07 18:34
whipper​(שולט)
כלוב החיים
קריאה שנייה מענגת עוד יותר. ושוב - ראיתי הרחק, מעל ומעבר. וגם את. לבטח. התמסרות. קנאה. אהבה. כאב. התגרות. ניסויים בבני אדם. סשן של החיים. מה אומר לך? חשתי כאילו הפשטת אותי. נגעת בכול אברי.
06/01/07 19:19
פיתוי מתוק...​(מתחלפת)
הארה-הערה
הארה: מדהים מדהים מדהים!!! לא היה יכול להיות לסיפור הזה סוף יותר טוב וקולע. מקווה שבבוא היום הרבה "שולטים" יוכלו לאמר את האמת הכל כך פשוטה שהסיפור ניסה להעביר. הערה: העובדה שהיא עזבה היתה קצת מפתיעה. בתור קוראת, לא מספיק הבנתי איך היא לא התאהבה בו, איך היא לא פיתחה בו תלות, או שאולי כן, אבל העלבון של האישה האחרת הוא זה שיצר את האפקט שבגללו היא עזבה?
06/01/07 19:56
שורטת קינקית
ליבי החסיר פעימה
גאה בה על כך שהיא עזבה, זה היה הדבר הנכון עבורה ועבורו. עזיבתה היתה הזעזוע שהוא היה צריך לחוות ע"מ להבין, להיות אמיץ גם הוא לשחרר..לאורך כל הסיפור אלמנטים כה רבים שלא יהיה מקום למנות אותם..איזו התמסרות, חופש הבחירה-מהו-שמבדיל אותנו למעשה מבע"ח? מתחית גבולות.. הלוא גבולותנו בנויים מהעולם הפנימי שלנו ולצורך הרחבתם אנו זקוקים לאחר. תודה רבה על סיפור כה מרגש,ממכר,מלא עומק ותובנות. בציפייה לסיפור הבא
06/01/07 23:32
Total Lose​(שולט)
אחרי 4 פרקים סוחפים...
כל שנותר לי הוא לומר - מדהים! נגעת כל כך. כתבת מקסים כל כך.
07/01/07 02:11
Anakin
כתיבה מרשימה
אם כי לא ממש הצלחתי להסכים כי כך מתנהלת המחשבה במוחו של גבר.
07/01/07 21:42
לא מוגדרת
תענוג
תודה לך נהנתי מכל מילה:)))
08/01/07 07:48
diamond​(נשלטת){Protocultu}
הציפייה משתלמת (-:
"שבע מלחמות, עייף ממאבקים מתישים, תוהה לעצמו האם יוכל אי פעם להרשות לעצמו פשוט לוותר. להיות, ולו לזמן קצר, עבד לרגשותיו." גמרת אותי במשפט הזה .... לא צפוי , מסקרן , ומה שהכי עשה לי את זה , שיש לסיפור סוף אמיתי , מציאותי , ולא סוף הוליוודי של "והם חיים באושר עד עצם היום הזה" . יפה לך !
09/01/07 03:37
Faara​(שולטת)
אהבתי
מאוד. תודה.
09/01/07 10:08
מכניע ברגש​(שולט)
לא יאומן
מדהים , איזה כישרון!!!! ,אני מקנא במי שאיתך!
10/02/07 11:09
posicat שולטת
על הסיפור
לדעתי שליטה לא חייבת להיות טוטאלית ולא חייב להיות שחור או לבן לדעתי גם לשפחה צריך שיהיו רצונות משלה ולא לאבד את האני שלה , למשל אם היא לא רוצה ולא נוח לה להיות במצב מסוים כמו בכלוב ל אצריך להיות קיצוניים גם שרוצים להשלט , היתה צריכה לכתוב לו או להגיד מה לא נוח לה אם זה להיות בכלוב ואם זה לישון קשורה אפשר להנות משליטה בלי כל כך לסבול ולאבד את האני העצמי היית צריכה להגיד מה את גם רוצה בקשר ואיך אתה רוצה שהשליטה תהיה גם לנשלט מותר להגיד מה מפריע לו בשליטה ולהציב גבולות לגבי מה נוח לא אומר שאם הוא שולט אז הוא צריך להתנהג כשחור לבן
06/03/07 10:51
חתולה רגישה
יפה
סיפור יפה כצוב גם נמשכתי אליו כאילו אני שם אין המשך?
10/04/07 10:58
*ליכלוכית*
מרגש
מרגש מרגש מרגש! כל האדונים שנשארים צמודים לעקרונות ולחוקים שלהם ומאבדים בדרך את אנושיות השפחה שלהם, צריכים לזכור עד כמה היא שם בשבילם וכמה היא תהיה חסרה להם... מצמרר...
27/10/08 00:25
גרמני
וואו איזה סיפור.... יכולת הכתיבה שלך מדהימה. מעניין מרגש ומרתק. כל הכבוד
14/08/19 19:38
ליידי דיסקורדיה​(שולטת)
לא קראתי את החלקים הקודמים אבל הסיפור פשוט ריגש אותי. אתה חזק במילים. מישהו שלא הרגיש את הרגשות הללו בעצמו לא היה יכול לכתוב כך. תודה
26/04/20 00:39