בין הכתלים

נצח זה לא ניצחון, היא ממלמלת וחוזרת על עצמה כהד. נצח זה לא ניצחון, נצח זה לא ניצחון.

אצבעותיה משתרגות זו בזו, כמו בזמן תפילה. היא ישובה על הרצפה, כבר לא מרגישה בקור, למרות שהצינה חודרת ומפלחת את עצמותיה.

יושבת בפינת החדר. עיניה שהסתגלו קמעה לעלטה, לא מחפשות כלום. גם לא אותו.
ניתנה לה מילת ביטחון אחת : נצח.
ולא הובטח לה דבר.
היא משחקת במילים.

אצבעותיה כבר הכחילו כמעט. החלון בחדר פתוח, פרוץ לרוח ולגשם. היא עטופה במעיל דק בלבד.

כל זכרונות ילדותה מתערבלים בגלים צבעוניים, פסיכדליים כמעט, בדמיונה. מה אמת? מה בדיה? האם המציאות היא כפשוטה? כפי שאנו רואים וחווים ולומדים אותה? על עצמנו? מפיהם של הורינו? או אולי, הבדיות הכי פרועות, הכי הזויות, מצאו מקלט ומחסה בארון הנידח שבראשנו, וקראנו לו "דמיון" בכדי להתמודד בשפיות עם חוסר השפיות ועם העוגן הלא בטוח בכלל המקיים אותנו?

אולי, בתוך אחת המגירות המאובקות האלו, נמצאים בדלי מציאות. אלו שאנו מכנים אותם שדים. תיבות אסורות. כביכול.

כי אם נחצה אותן נכפה על עצמנו לא את ייסורי הטירוף, כי ההתמודדות מול עצמנו לא בהכרח מלווה בשיגעון , כי אם בדידות.

והשד הגדול הזה, הנושף בעורפנו, מאז הגיחנו לעולם, רודף אותנו עד אחרון ימינו וצוחק צחוק דק ועצוב בלכתנו.

איך ניתן לאיים על אדם בבדידות אימתנית, כזו שממנה הוא בורח כל חייו, כזו שבה הוא מצוי רוב שנותיו הבוגרות?

כי אף אחד לא חולם את החלומות שלנו. מלבדנו.
ואף אחד לא באמת מלווה אותנו, יד ביד, ביומנו האחרון.
הבדידות, היא מתקיימת בתוכנו מהרגע שצרחנו את הצרחה הראשונה.
ואולם, המרדף הנואש, חסר התכלית, שבו האדם בורח רק מעצמו ומצלליו, וודאי יש מישהו או משהו אי שם שמביט וצוחק, או בוכה.

נצח הוא לא ניצחון.
ולו היו חיי הנצח מתקיימים, גורל הבדידות היה איום פי כמה.
או אולי היינו לומדים לזהות את הבדידות כחלק מאיתנו.

כשהוא נכנס לחדר, אין צורך בשוט. או בחבלים.
היא אזוקה. לעצמה.
למחשבותיה.

הוא היה שמח עכשיו לומר את מילת הביטחון שלה, בשבילה, עבורה.
אלא שאין הוא יכול לעשות זאת.
רק היא.

והוא,
הוא בתפקיד השולט.

בעולם מסודר או בכאוס מוחלט , יש צורך בתבניות, אולי. בהגדרות. סדר שיהיה פה!
מוסכמות
הגנות
פילטרים
כללים
חוקים
הנהגות
הגדרות.

כדי לשבור את המסגרת, צריך שתהיה מסגרת. כדי לקבוע ולקבע כללים חדשים, צריך שיהיו כללים ישנים, אותם ניתן יהיה לפרוץ.

ואולי כל זה הבל-הבלים.
לשחק ב"נדמה-לי".
ב"כאילו".
ב"כביכול", "במה-היה-אם"
וב''המלך אמר...".

הוא מתיישב לצידה, על הרצפה. מתבונן בה.
סופסוף,
היא נושאת אליו את עיניה.
עיניים עייפות, שסימני חוסר שינה או בכי ניכר בהן.
''נצח זה לא ניצחון''.

''מהו ניצחון?'' הוא שואל, אוסף את כף ידה בתוך ידו.
''ניצחון הוא פשוט ניצחון. רגע שיכור של הצלחה וזהו. אוסף רגעים של סיפוק והגשמה. רגעים חולפים''.
''מהו ניצחון עבורך?'' הוא מקשה.
''גופ-נפש'', היא לואטת.

בעולם שבו יש מקום לחומר ויש מקום לרוח, ותמיד יש צורך באיזון, בשילוב בין השניים, תמיד נשאף לרצות את יצרינו, מחד, ולשחק את אלוהים מאידך.
אדונים למחשבה ועבדים לגוף.
וגם להיפך, לפעמים.
באמצע,
נמצא השילוב.
מרוב מרדף וחיפושים קשה לראות שזה ממש שם, מול עינינו.
האמצע הוא כנראה האדם.

הם יושבים חבוקים זה בזרועות זה, לב נוגע בלב, בין הכתלים.
לרגע אחד, הם נטולי זהות מינית. שני אנשים המתחככים בחיק המחשבות.
ברגע אחר, גבר ואישה. זכר ונקבה.
רגע נוסף, והם אדון ושיפחה, או מלכה ועבד.
או
פשוט,
הם.