שיפחה בהזמנה (3)

מלכתחילה היה לה ברור שזה לא הולך להיות קל או פשוט.
ובכל זאת תהתה בינה לבינה, מה גורם לה לרצות להיות שם, במקום ההוא, השפחתי, הכנוע.
היא מוצאת מדי יום צלילים וגוונים לרצון שלה להיטהר.
ככל שאהיה יותר לשימושו, כך אבקש לעצמי פחות ופחות, היא מהרהרת. ככל שהוא ייקח ממני יותר, כך אטהר.
והיא יודעת שזהו אוסף של תחושות מזויפות המאפילות עליה. משהו אחר מסתתר משם.
מעבר לתשוקות המבעבעות, או הצורך והרצון לענג, לשרת, להיות הכול ולא כלום.
זמן המבחן שלה מגיע.
אחד המבחנים הקשים, הראשונים.
היא תוהה עבור מי נועד המבחן הזה, עבורה או עבור אדונה.

הוא מודיע לה כי הלילה יגיע אליהם עבד. ''אני רוצה שתנסי לשלוט בו'', הוא מפיל את הפצצה, בוחן אותה במבטו. ''את רשאית להיות יצירתית''. היא לא קולטת את הטון המשועשע שבדבריו. הוא מעיר אתה מהרהוריה, ''שיפחה!''
''כן, אדוני?''
''את נוטה לאבד את חוש ההומור שלך, וחבל שכך".

''בכל אופן," הוא ממשיך, ''השתמשי ביצירתיות שבך. אם יש בך כזו, כמובן''. שום חיוך. פניה קפואות, עיניה אטומות.
''זה הולך להיות מאוד פשוט", הוא מסביר בקצרה, מבין שהיא זקוקה כרגע להוראות פשוטות, מפורטות וברורות. ''או שאת תצליחי לשלוט בו או שהוא יזכה לזיין אותך, כלבתי המתוקה. הכול מובן?''
''כן, אדוני". רעד קל בלתי נשלט, חולף בה לפתע. היא מחווירה. מישהו אחר ייגע בה. לפניו. מישהו אחר יבעל אותה. וזה לא יהיה הוא, אדונה.

בערב היא מנסה לגייס טיפות של אומץ. אמבטיה ארוכה מאוד, מנסה לרענן גם את מחשבותיה. עורה כבר כמעט מתקלף מהשהייה הממושכת במים. היא מזכירה לעצמה שהייתה פעם אחרת. שיש בה כוחות נשיים. כמו בכל אחת.
אבל הפחד לא נוטש אותה לרגע.

אדונה הכין עבורה מחוך אדום הדוק בעל אמרות תחרה שחורות. המחוך מרים את שדיה. הוא התאים עבורה חצאית מיני שחורה מעור, גרבוני רשת שחורים ומגף גבוה. יותר מאוחר היא תתבקש להחליף לבגד רשת מלא, כך הורה לה.

היא מבועתת.
אדונה משועשע למדי. הוא פוקד עליה לענג אותו בפיה, קצת לפני בואו של האורח.
''את יפה, שפחתי'' אומר ומלטף את שערה.
היא נצטוותה להתאפר, הערב בלבד, לפזר את שערה. בזמן שהתאפרה קיוותה שאדונה יבחין בה, קצת כמו שהוא מבחין בנשים אחרות. אולי פחות כשיפחתו הקבועה ויותר כ... אישה.

העבד מגיע.
הוא מופתע לראות את השפחה של האדון.
''היא כה יפה, נראית כמלכה'', הוא אומר.
''למה בדיוק ציפית?'' מגחך האדון.
אנשים שבויים בסטיגמות, בשלל דעות קדומות, היא חושבת. גם היא כזו. האם הבגד הוא זה העושה אותה יפה בעיני אותו עבד?

היא מושיטה אליו את רגלה, והעבד מתמסר מייד למלאכת ליקוק וסגידה לרגליה ולמגפיה.
אדונה קושר אותה. ידיה נאזקות מאחורי גבה. רגליה מונפות מעלה ונקשרות.
''שליטה מנטאלית, יקירתי, רק שליטה מנטאלית'', הוא לוחש באוזנה ומנשק אותה קלות.
היא מצטמררת. העבד ממהר לרכון מתחתיה, אל עבר איבר מינה החשוף, החלק. לשונו נעה פנימה בתוכה. דקירות של עונג מלבות את גופה. היא מנסה להתנגד לעונג הזה, המבוכה גוברת על ההנאה והיא פוקדת על העבד להסיר את מגפיה, ללקק את בהונותיה. מנסה להרוויח זמן.
אדונה יושב לידה, מלטף וצובט לסירוגין את פטמותיה. לפתע הוא אומר : ''עזור לה להיפטר מהבגדים המיותרים''.
היא מבקשת את רשותו ללבוש את בגד הרשת המלא ונתקלת בסירוב קצר וחד משמעי.

לנוכח עובדת עירומה והיותה קשורה, היא חשה שהבושה שבה מגמדת כל דבר אחר.
העבד ממשיך במלאכת ליקוק גופה. בכל פעם שהיא כמעט מגיעה אל שיאה, אדונה מפסיק אותו. היא מתענה. אין בה שום יכולת לשלוט במישהו לא כל שכן בגופה, אשר אינו נענה לה כלל.
היא מנסה לפקוד על גופה להתכווץ, ובמקום זאת מייחלת ללשונו החמימה של העבד בתוכה.
היא מנסה, בכל כוחה, לכווץ את ירכה, אך רגליה קשורות, מפושקות.
היא מתקשה כל כך לשלוט ברעידות הקטנות, הבלתי נשלטות.

''אני חושב שהרווחת את זכותך ביושר'', אומר אדונה לעבד מבלי להביט לעברה.
היא חשה נזופה. מושפלת עד עפר.
העבד מקבל כיסוי עיניים ומנסה להחדיר את עצמו אל תוכה.
היא מביטה באדונה. הוא מביט בהם מרוחק. עיניה מחפשות לשווא את מבטו בעת שגבר זר בועל ולוקח את השייך לו.

שתיקה ארוכה נמתחת ביניהם בשבועות שלאחר מכן. היא כועסת עליו, אך בעיקר על עצמה. חשה שאכזבה אותו.
''מאחר והוכחת לי היטב כי את כלבונת מיוחמת, אני חושב שאקח אותך כדרך החיות ולא כדרך גבר באישה''.
זו הייתה ההכנה הראשונה שעשה לה לפני שהחליט לעבור את הגבול שלה: מין אנאלי.
והוא הוסיף: ''הוכחת לי שאת שיפחה מסורה. הראית לי שהינך כלבה מיוחמת. את יודעת מה עוד חסר, שפחתי?''
''בת אדם?'' שאלה במרירות, בלי קול.
''לא, אדוני''.
''זונה ואישה. לפני שאבנה לי אותך כאישה, תצטרכי להיות הזונה שלי. אך לעת עתה נסתפק בתקופת הייחום שלך, כלבונת''.
היא חשה כה מושפלת.
בימים בהם נצטוותה להסתובב בבית עירומה, או כאשר חפץ כזה או אחר בתוך גופה, או כשהיא ישנה למרגלותיו, הבינה שהיא משמשת אותו.
היא.
משמשת אותו.
כלי לשימוש.
לשימושו הפרטי. ואם יחפוץ בכך, לשימושם של אחרים.
היא. חור. כלי.
עצם הביטוי הזה, כלבה, עורר בה סלידה עמוקה.
לעיתים הוא לא הרשה לה ללכת לשירותים והיא הייתה חייבת להתאפק.
לעיתים, הכריח אותה לישון כשהיא קשורה אל מיטתה, כך שהוא יוכל לבעול אותה, כדרך החיות, בכל עת שיבקש.
היא הפכה שותקת יותר.
מסוגרת יותר.
''העצבות הולמת אותך להפליא, יקירתי", הוא אמר, "אין כמו כלבונת מיוחמת עם עיניים עצובות כל כך".
לדמעותיה נתנה דרור רק בזמן כאב חזק או בזמן שאדונה ישן.


אבל,
אחרי הכול,
שיננה לעצמה, אני כלי.
אני כל מה שהוא ירצה.
וככל שהלכו ונעלמו ממנה רצונותיה, באופן תמוה, היא חשה שלמה יותר. לשכוח כל מה שהיא. כל מה שהייתה.
להיות לו ובשבילו.
אולם,
הביטול העצמי הגורף רק הביא אותה אל מחוזות חדשים, בהם טרם ביקרה: דיכאונות, תשישות, עצבות תהומית נטולת דמעות, ריקנות, חוסר אונים.
בכל רגע פנוי שלה העדיפה לישון.
והימים נראו ארוכים יותר ויותר.

ואולם,
היא מעולם לא נתנה את דעתה על העובדה שניסתה לרצותו בכל, שעמדה כמעט בכל משימה ומטלה אשר הטיל עליה, שלמרות מחשבות הבריחה אשר ניקרו מעת לעת בראשה, היא מעולם לא נכנעה להן.

העובדות הללו, אשר חמקו באורח פלא מתודעתה, לא חמקו ממנו.
כמעט ולא היה צורך להענישה. גם כשלא עמדה בחלק מהמשימות, היא הפגינה מאמץ, והוא העריך אותה בשל כך.

כה שקועה הייתה בגל ייאושה, עד כי לא נתנה לבה לעובדה שהוא בעצם מעריך כל ניסיון שלה. כל מאמץ.
לו הייתה יכולה לראות מעבר לעצמה, וודאי הייתה רואה עד כמה הוא גאה בה לפעמים, עד כמה הוא שבע רצון.
אבל,
בתוך הקונכייה העצובה והצפופה שלה היה מקום רק לה לבדה, וגם זה בקושי.
היא למדה להכיר את חוג מכריו. הם החלו לבלות שעות משותפות יחד, מחוץ לבית, בהצגות, בקונצרטים, במופעים שונים, במסעדות.
וכל אותו הזמן מוחה נבח וייבב, או שמא היה זה לבה:
כלבה. כלבה עלובה. זה מה שאני. שיננה לעצמה שוב ושוב.
ומבלי שתתן דעתה על כך, צניעותה וענוותה הפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. גם ללא הבגדים הארוכים שלבשה בעבר.
הענווה הייתה לחלק ממנה.

***
הוא ישב אל שולחנו והיא, למרגלותיו, מעסה את כפות רגליו, שקועה בכל אצבע ואצבע, בשריר הקרסול, בכף הרגל. מורחת את כפות רגליו בקרם, מעסה. נטולת מחשבות או תחושות.
הוא ישב אל מול פנקס קטן והחל לסמן V"" על סעיפים שונים:

"יומרנות";
"התחסדות";
"יהירות";
"גאווה";
"גרגרנות";
"קינאה".

הוא נאנח קלות, משפיל מבטו לעומתה, מלטף את שערה.
מבטו שב אל הפנקס.
הייתה שם רשימה ארוכה של סעיפים, אשר עליהם טרם סימן "V".
''הזמן, הוא כל יכול. אבל אנו, בני האדם, יכולים לו, אם רק נרצה'', אמר.

לעיתים, דבריו היו סתומים בעיניה והיא התביישה לשאול.
אולם, במוחה שיננה את דבריו, גם כשלא היו ברורים לה כלל ועיקר.

''אם אפשר באמת לנצח את הזמן", חשבה, "אולי אפשר לנצח הכול''.