שיפחה בהזמנה (1)

פנייתו אליה עוררה בה גיחוך ברגע הראשון.

''שלום לך,
שולט בן 40 +,
שמאס במשחקי הנדמה-לי,
שואף לעצב לי שיפחה מיוחדת,
תמורת תשלום''.

היא כמעט צחקה. "שיפחה בתשלום"?! - זה מונח חדש. על זה היא עוד לא שמעה. היא התעלמה מפנייתו, תוהה קלות על מידת הפתטיות והנואשות.
אך הוא לא הרפה.

לבסוף, ניסחה אליו מכתב תגובה קצר : ''לא חושבת שקיים כזה דבר, 'שיפחה בתשלום'. לדעתי, אתה פשוט מחפש זונה, לא שיפחה. בכל מקרה, אני לא הכתובת. תודה ובהצלחה לך''.

תגובתו, כמובן, לא בוששה להגיע.

''אני מחפש שיפחה.
שיפחה אמיתית,
כזו שתקבל את כל דבריי ללא היסוס,
כזו שתיהנה מכל מה שיש ביכולתי לתת לה כשולט, אך לא תנתב את היחסים לכיוון הנאתה בלבד, או תנסה שליטה מלמטה.
אני מחפש שיפחת ניקיון, שיפחת כאב, שיפחה לעינוגיי, וזה רק חלק קטן מהרשימה.
אני יודע בדיוק מה אני רוצה.
ואני הוא זה הקובע את הגבולות מראש.

רוב השפחות באות עם רשימת חובות ואיסורים, כאשר המטרה הברורה שלהן היא סיפוקן-הן.
רוב האדונים-כביכול נענים לגחמותיהן.

מאסתי במשחקים הללו.
אני רוצה שיפחה שלא תבקש דבר לעצמה מלבד תכליתה האחת והיחידה: לספק את כל צרכיי, הפיזיים כמו גם המנטאליים.
ואגב,
סקס לא נכלל ברשימה הזו.

אני מעוניין בהסכם חתום וכתוב בין השפחה וביני, שבו היא מבצעת את כל המוטל עליה,
וכן,
מקבלת תשלום.
התשלום יהיה גבוה משכר עבודה ממוצע במשק,
ותמורתו אני רוצה אותה, בעיקר, שותקת.
וניתנת לעיצוב על-ידי''.

היא חשבה לעצמה שזו חוצפה.
לא רק את כללי המוסר הוא מפר בבוטות, כי אם גם את כללי הביטחון.

דמיינה לעצמה גבר ערירי, מריר ומתוסכל מאחורי המקלדת.
ואז חשבה על ההיסטוריה הארוכה שבמהלכה גברים תמיד השתמשו בכוח או בכסף כדי לנצל את מעמדם, כדי להפוך נשים, זרות כקרובות, לזונות.
ואז חשבה על שנאת הנשים הרווחת גם כיום.

''עשית כרצונו - את זונה; לא עשית - את בת-זונה''.
תמיד מיניותה של האישה נקשרה במשהו זול, מפחית מערכה.

היא חשה כאילו מכתביו גררו אותה כמה מאות שנים אחורה.
גל עצום של צער, כעס, עלבון ובחילה גאה בה.

היא כיבתה את המחשב ונכנסה להתקלח.
תמיד חשה רעננה יותר לאחר המקלחת.
ניסתה להתרכז במיטתה בקריאת ספר, אך מוחה סירב לכך בעקשנות וננעל על מחשבותיה.

לבסוף יצאה מן המיטה, חזרה אל המחשב וכתבה לו מכתב זועם וארוך, בו הסבירה לו כי המושג שיפחה השתנה בימינו משיפחה נרצעת לאישה המממשת את מאווייה ורצונותיה.
היא דיברה בלהט על שוויון האישה וזכויותיה,
והתעייפה.

כל כך הרבה גברים כאלה יש בעולם. מקצתם מעזים לדבר על כך בחופשיות, ומעוררים, באופן פרדוקסאלי, הערכה כלפי כנותם.
ולמעשה, אישה תמיד שימשה כלי לגבר.
דפי ההיסטוריה מלאים בנשים שנטבחו, נאנסו, נתלו והועלו קורבן על לא עוול בכפן:
החל מ''מכשפות'' שנידונו למוות, דרך שבויות שעברו התעללות, וכלה בבתולות שדמן הותר.

הזעם שבה היה מופנה בעיקר כלפי הגברים, שהצליחו כמעט תמיד לגלות אטימות.
וגם,
כלפי נשים, על שחלקן הסכימו.

והיא תהתה לעצמה, בעודה משגרת אליו את המכתב, מה היא בעצם רוצה?
ממנו?
או בכלל?
דמעות של תסכול עלו בה והיא כבשה אותן.

אם חלה התקדמות גדולה כל כך, מדוע נשים ממשיכות לשמש גברים?
היא ידעה את התשובה: כי זהו רצונן, כלי לסיפוק מאווייהן-הן.
אולם,
יחד עם זאת היא חשבה על תודעת השירות, על הצורך לרָצות ועל הפחד העמוק לאכזב.

במכתבו הבא אליה, הוא השיב לה ארוכות. ניכר היה כי, מחד, גילה כלפיה סובלנות רבה, אולם, מאידך, עמד על דעתו והסביר את עצמו ללא קושי.

לטענתו, לא היו שפחות '''אמיתיות''.
כולן באו עם רשימת דרישות אשר היו מכוונות למעשה לסיפוקן הבלעדי.
''לו רציתי לספק אישה, על פי דרכה, הייתי עושה זאת, ולא מחפש לי שיפחה''.
הוא שאל אותה, בכנות, לדעתה על המושג "צייתנות". על כניעה.
היא כתבה לו כי התמסרות לא רוכשים בכסף.
התמסרות מושגת לאט, עם הזמן (אם בכלל), ועמדה איתו על ההבדלים שבין כניעה להתמסרות.
הוא אמר לה שלדעתו, התמסרות ניתן להשיג גם בדרך שהוא מציע.
הכסף הוא האמצעי, לא המטרה.
"התמסרות אמיתית לגבי דידי, היא פסגת היופי הנשי", כתב.
והוא ביקש ממנה לערוך עמו התערבות.

''איש מאיתנו לא יפסיד'', כתב לה, והציע לה הסכם חתום וכתוב ביניהם, מנוסח עפ"י דרישותיו ובהתאם להסכמתה.

היא ביקשה להוכיח לו שהוא טועה, שלא ניתן להשיג התמסרות או רגשות כנים תמורת כסף או תמורת כוח. כל כוח שהוא!

ההתערבות ביניהם כללה הסכם, בו היא נדרשת לשלושה חודשי ניסיון. בסופם, יחליטו שניהם אם הם רוצים להמשיך או לא.

הוא ביקש ממנה לפרט את גבולותיה, תוך דגש על גבולות הניתנים לשינוי (וכתב שם : " * אופציה לשינוי. שני הצדדים ישוחחו לגבי אופציות אלו מקץ שלושה חודשים, ובאם יחליטו להמשיך''), וביקש ממנה לסמן גבולות אדומים.

הוא גם ביקש שתקרא בעיון את ההסכם. הוא נתן לה שבוע להחליט.

הפגישה איתו היה הדבר הראשון שהפתיע אותה. בניגוד להשערותיה, היא מצאה גבר נאה מאוד, רהוט, חייכן, בעל נוכחות ממגנטת כמעט.
היא תהתה מה יקשה על גבר שכזה לקבל את מה שהוא רוצה, גם ללא העניין הכספי.
זה העניק לכל נופך מאוד זול.
היא ישבה לקרוא בעיון את המסמכים שהגיש לה והבינה שהוא באמת מחפש שיפחה.

"כל כינוי שאחפוץ לתת לך - את תקבלי, ומייד.
את תנקי את דירתי ביסודיות פעמיים בשבוע.
את תלמדי לבשל לי בדיוק מה שאני אוהב.
כף רגלך לא תדרוך במקום אחר חוץ מדירתי אלא אם כן נתבקשת לכך.
תקבלי יום חופש אחד בשבוע. עשרים-וארבע שעות. בקיצן את שבה ומבצעת את המוטל עלייך.
את תלוני בחדר שיוקצה לך לשם כך, ותבואי כל אימת שאקרא לך.
בדירתי, את תלבשי אך ורק את מה שאורה לך ללבוש.
כנ''ל בשעת יציאה משותפת מהבית.
גבולותייך יכובדו כמפורט בהמשך ההסכם (סעיף "גבולות"), אולם מלבדם אין ולא תהיה לך מילת ביטחון.
את פה כדי לשרת אותי ''.

הוא המשיך ופירט מטלות יומיומיות ושבועיות. הוא ציין כי בבילויים משותפים היא תוצג כבת- זוגו, אולם לא תפצה פה אלא אם כן נתבקשה לכך.

ממש מריונטה מעוצבת! חשבה לעצמה ברוגז בעת שקראה וקראה.

היומרנות, לדעתה, הייתה מקופלת שם בתוך כל סעיף וסעיף.

''אני אוכיח לו כמה הוא טועה!'' הרהרה בינה לבינה בעת שארזה שלוש מזוודות גדולות.

היא התייצבה אצלו במועד שקבעו.

הוא גיחך. ''אין לך צורך במזוודות הללו. כאן, את לובשת ועושה מה שאני מחליט ''.

''אני זקוקה לדברים נוספים מלבד בגדים'' אמרה לו בניסיון לרמוז על שטחיותו.

הוא משך בכתפיו ואמר: ''טוב ויפה, כל עוד תדאגי לכך שחדר האמבטיה שלי לא יהיה מוצף בקשקושים שלך. יש לך חדר משלך לשם כך''.
הוא הראה לה את חדרה.

היה משהו מאוד רך בחדר הזה. ווילונות הפשתן הבהירים הנופלים על החלון, השטיח הבהיר והרך, המיטה הרחבה עליה נפרשו סדיני משי בהירים.
ועם זאת, היא קלטה, לתדהמתה, עד כמה החדר הזה שבוי בילדותיות.
שולחן הטואלט הלבן-ורוד; ראי עץ הגדול המיתמר מעליו, הצבוע ומעוטר באורח ילדותי כל כך; נעלי הבית הצמריריות, הרכות, שנראו כמו נעלי בלט זעירות בגווני ורוד, אפרסק ותכלת.
אפילו ארון העץ הגדול היה צבוע בגוונים בהירים וידיותיו היו בצורת פרחים.
הרוך הילדותי הזה גרם לראשה להסתחרר. כאוס מחשבתי הילך עליה קסם, אך היה זה קסם אפל, קשה להבנה ועוד יותר קשה לחוויה.

''בארון הזה," אמר ופתח את דלתות הארון, ''יש לך כל מה שתזדקקי לו".
הוא הראה לה מערכות לבוש שלמות. ''בגדי עבודה'', כפי שכינה אותם והסביר בסבלנות כי אלו הם הבגדים שבהם היא תנקה ותבשל ותבצע את מטלות הבית; בגדי עבודה נוספים, בהם היא תשמש אותו בכל זמן שיבחר; ומספר מערכות לבוש מהודרות אך מעודנות לבילויים משותפים.

''אינך רשאית ללבוש את הבגדים שהבאת עמך'' העיר והביט בה, כמנסה אותה.''מה עוד הבאת?"
היא הראתה לו את כלי הרחצה, את התחליבים למיניהם, את תכשירי האיפור והטיפוח.
''את האיפור את יכולה לשכוח לעת עתה במזוודותייך יחד עם הבגדים שהבאת'', אמר.
שתיקה קצרה.
מבט נוסף בחדר הילדותי.
''לכי להתקלח. בסיום המקלחת, לבשי את אחד הבגדים שהראיתי לך כאן וחזרי אליי. אינך רשאית להיכנס כשהדלת סגורה, אלא אם נתבקשת. את תשבי ותמתיני לי בסלון, בכריעה על ירכייך, ותצפי להמשך ההוראות ממני".
היא הנהנה.
''ובסוף כל משפט שלך, את אומרת 'אדוני'. הכול ברור לעת עתה?''
''כן, אדוני''.

חדר האמבטיה, כך היא תלמד לימים, יהפוך למקלט השלווה שלה.
בעודה בוחנת את הבגדים, את כל מערכות הבגדים, לא מצאה שם ולו זוג מכנסיים אחד!
לא קצר, לא ארוך, ולא בכלל.
היו שם רק שמלות וחצאיות המותאמות בשלמות אל חולצות וסריגים.
היו שם גרביונים וביריות, אך אף לא חזייה או זוג תחתונים בודד.
היא כבר השתוקקה לשאול אותו כיצד בדיוק היא אמורה להתנהל כך, ללא תחתונים, בזמן המחזור החודשי שלה, בהנחה שגבר כמוהו מסוגל לחשוב על זה בכלל.
אך היא הניחה לכך לעת עתה.

חדר האמבטיה היה ענקי. האמבט עצמו היה מפוסל ומגולף באבן - אמבט ענקי ורחב ידיים אשר השקיף אל חצר פסטורלית.
להפתעתה, היא גילתה אך ורק מגבות לבנות.
כולן היו בגודל אחיד: ענקיות.
כולן נראו אותו הדבר.
היא התלבשה בחדר האמבטיה, מברישה את שערה, קולעת אותו לצמה, ולא שוכחת לקחת את כל חפציה בחזרה ולהטמינם בארון שבחדרה.

היא הייתה לבושה באחת מאותן מערכות לבוש ''ביתיות'', מדי עבודה נוספים, כדבריו. חצאית קצרה ספורטיבית, עליונית תואמת, ונעלי בית מצועצעות.

היא המתינה לו בזעם כבוש (זה לא בדיוק מה שהייתה בוחרת לעצמה ללבוש), כפי שדרש, בסלון, ישובה על ברכיה, ידיה מונחות על ירכיה, מנסות באופן נואש משהו למשוך את החצאית הקצרה כלפי מטה. היה לה מאוד לא נוח לשבת כך, ללא תחתונים, להמתין לו.

עשר דקות שהרגישו כמו נצח חלפו.
הוא נכנס לסלון. חייך. מסופק.
''את נראית חמודה'', העיר. ''אהבתי את הצמה''.
לא חשבתי אחרת, הרהרה בינה לבין עצמה, אך התאפקה והודתה לו.
הוא החל להסביר לה אודות מטלות הבית. הן היו די פשוטות, יחסית. בישול, כביסה, ניקיון כללי. דברים שהייתה עושה ממילא בדירתה שלה.
הוא העיר כי אחת לשבוע מגיעה המנקה, אשר תעשה הכול ביסודיות . ''זה יהיה ביום החופשי שלך'', העיר. הוחלט על יום ראשון כיום החופשי שלה.
''בשעות הפנאי שלך, את תקראי. יהיו אלה רק ספרים שאני אחליט עליהם ואבחר עבורך''.
היא לא הופתעה מדי כשגילתה את ''סיפורה של O'' ואת ''ג'וזפין, או ייסוריה של המידה הטובה" בין הספרים שבחר עבורה.

''בזמן שאינך משמשת אותי, ולאחר שסיימת את מטלות הבית, אינך מורשית לצאת החוצה. את יכולה לקרוא, לשוטט במחשב, להאזין למוסיקה או לצפות בטלוויזיה. שיחות עם חברות ומכרים ייעשו רק אחת לשבוע, ביומך החופשי''.

בקיצור- כלא, חשבה ללא קול.
החופש, החירות הפרטית שלה, דברים שהיו עבורה כדבר שבשגרה, החלו להיראות לה רחוקים מאוד.

היא שרדה היטב את החודש הראשון.
מאחר והייתה זריזה, היא למדה לבשל עבורו מבעוד מועד, כשהיה יוצא לעבודה. בשעות אלו גם סיימה את מטלות הבית הפשוטות: הניקיון, הכביסה, הגיהוץ. הכול היה פשוט למדי.
כשחזר, הכול היה כבר מוכן ונקי. הבית הדיף ניחוח נעים של תבשילים שאהב, ושלמדה בקלות יחסית להכין. תמיד היה נקי, והכביסה כבר נחה מקופלת בארונות, או מסתובבת במייבש הכביסה. (חבל כביסה לא היה, ואטבים שימשו לדברים אחרים.)

בסוף כל יום, בלילה, לאחר ששלח אותה אל חדרה, היא נרדמה בקלות, יחסית.

הסשנים לא היו כואבים יותר או מענגים פחות מכפי שצפתה.
הוא אהב מאוד לקשור אותה בחדרו ולהצמיד אטבים ומצבטים לאזורים רגישים בגופה. לעיתים הוסיף שעווה צבעונית לוהטת, או הקיז את דמה, חורט על גופה.
את סיפוקו הוא דרש באופן אחיד: מין אוראלי.
הם מעולם לא קיימו יחסי מין מלאים.
ומאחר ואנאלי היה אחד הגבולות הברורים שהציבה, הוא הסתפק בפיה, בלשונה, בעת שמשך בשערה ודחף את עצמו פנימה.

הוא מעולם לא קרא לה בשמה.
לפעמים היא הייתה הזונה שלו, ילדתו הקטנה, כלבתו, אך לרוב קרא לה פשוט שיפחה.

היא מצאה, כי למרות שהתגוררה בדירתו, אינה יודעת עליו, בעצם, דבר.
אל חדר העבודה הפרטי שלו נכנסה רק כדי לנקות. ההגינות הטבועה בה, ואולי גם מידה בלתי מבוטלת של פחדנות, מנעו ממנה לנסות לעקוב אחריו, שם, בחדר העבודה שלו, אשר מן הסתם הכיל את סודותיו.

הוא לא הרבה עמה בשיחה.
הדברים שדרש היו, לרוב, קבועים וברורים. הכול התנהל עפ"י סדר מסוים, שהוא קבע.
הוא לא ניסה לראות בה חברה לעת מצוא או שותפה.
היא פשוט הייתה שיפחה.

לעיתים, חבריו פקדו את מעונו. אז הדרישות היו ברורות וקצרות. להכין ארוחת ערב מסוימת. להגיש. לא לפצות פה. לנקות. להיות נגישה וזמינה כל אימת שיזדקקו לה, אך בשום פנים ואופן לא לבלוט או להפריע.

שיפחה.

לעיתים היה חוזר מאוחר לילה, ואז הייתה משוטטת לה מעט במחשב שהוקצה עבורה באחד החדרים, או פונה לקרוא את אחד הספרים שנתן לה, ולרוב הייתה נרדמת מוקדם, מחמת השעמום.

יום אחד הוא חזר ואכל את ארוחת הצהריים שלו. היא התקינה עבורו את האמבט, והוא דרש ממנה לענג אותו שם, בתוך האמבטיה. היא חשה שהייתה רוצה עוד ממנו. הוא היה כה מרוחק, והיא, שהחלה לראות עצמה כשיפחתו, ביקשה ממנו שיתעלס עמה.

''מרגע שאעשה זאת, לא תהיה לך דרך חזרה'', אמר.
היא מיד ענתה: ''כן, אדוני. בבקשה, אדוני''.
הוא חייך וליטף את שערה, מושיב אותה עליו, המים מלטפים את שניהם.
''את בטוחה בכך, שפחתי?''
''כן, אדוני'', לאטה, שפתיה נפשקות אליו כמו מאליהן, משתוקקת לטעום את שפתיו, לחוש את לשונו התובענית בפיה.
הוא נושך קלות את שפתיה, מנשק ואומר : ''תתחילי לקחת גלולות. אולי אז תקבלי את המתנה שלך'', ומבלי לתת לה להספיק להתעשת, דוחף את עצמו אל פיה.

***

בחודש שלאחר מכן, הוא מרשה לה ללבוש תחתונים וחזייה אך ורק בעת טומאתה.
היא חשה כמו שיפחה במאות הקודמות.
שיפחה עברייה...

הוא לא מתקרב אליה בזמן טומאתה.
נשים אחרות, יפות יותר ויפות פחות, צעירות יותר וצעירות פחות, פוקדות את דירתו.
היא משרתת אותן.
ללא מילה. ללא קשר עין.
מגישה ארוחת ערב, קפה.

לבושה בצניעות.

אדונה מחליט להרגילה אל סגנון חיים מוקפד יותר.
היא נדרשת ללבוש חצאיות ארוכות ושמלות ארוכות, בכל תקופת נידתה.
קדשה.
הצניעות בלבוש, באורח פלא, מותאמת היטב לאישיותה.
או
לצל-עצמה שהפכה להיות.

מאז שעברה לפה, כשיפחתו, היא כחושה יותר, עסוקה במטלות בית, בו, ושוכחת לפעמים לאכול. חיוורת, מפני שאינה רואה אור שמש. בימים החופשיים שלה היא בעיקר עורכת קניות, מנקה את דירתה שלה, נפגשת עם קומץ חברות.
מנהגיו הסגפניים נספגים אט-אט בקרבה.

הנשים הפוקדות את דירתו הן לרוב סאביות.
לעיתים סטוצים ואניליים של לילה.
היא שומעת את גניחות הכאב והעונג עולים מתוך חדר השינה שלו ולא מצליחה להירדם.
רק כשנשמעת טריקת הדלת, חרישית או קטועה, נסערת או שקטה, עיניה סופסוף נעצמות.

החודש השני עומד לבוא אל קצו והוא עדיין לא לקח אותה, כדרך גבר באישה.
היא מתביישת לבקש.

מזג האוויר משתנה והופך סגרירי יותר.

הוא מחדש את מלתחתה.
בגדיה הופכים צנועים יותר משבוע לשבוע.
גוונים שקטים. כבר לא פסטורליות ילדותית מתוקה.

גוונים בהירים ורכים המותאמים היטב אל דירתו.
כמו חפץ נוסף בממלכתו, היא הולכת ונבלעת.

רצונותיה הולכים ומצטמצמים.

את שכרה החודשי, הגבוה מאוד, היא מקבלת מדי חודש.
את רוב הכסף היא מפקידה בבנק.

בחלקו היא קונה לעצמה דברים, שאין בהם שימוש בביתו.

היא מתחילה לוותר על קניית בגדים , ומתרכזת בעיקר בקניות של תכשירי רחצה.

היא לומדת להכיר את כל החנויות היפות, הנעימות.
במקום בגדים, היא קונה תרחיצים, סבונים בניחוחות מופלאים, תחליבי גוף מענגים.

בימי שני היא חוזרת תמיד עם שקיות גדולות.
היא מצפינה אותן בחדרה, בארונה, והם נגמרים בקצב מהיר.

גופה...
היא רוצה שיהיה תמיד נקי, רך כמשי.
גוף של קדושה. לא קדשה.
והיא תוהה מדוע היא רוצה לקדש את הגוף הזה שלה למענו, בידעה שהיא לעולם לא תהיה שווה לו.
בשל מחשבות אלו עולים בה לעיתים גלים של ייאוש ועימם והבנה שהיא לעולם לא תרשה לעצמה להיות במקום בו היא רוצה.
יותר ויותר היא מניחה לעצמה לשכוח את אישיותה, את אורח חייה הקודם, את עצמה-הקודמת.
יותר ויותר היא מתרכזת במהותה:
שיפחה.
ולא שוכחת לרגע שהיא שיפחה בהזמנה.

שיפחה,
המעוצבת ומפוסלת בצלמו .

***

החודש השלישי עומד להגיע אל קצו.

***
(המשך יבוא...)