פחד

הוא עומד מולה, גבוה ניצב מעליה. מבטו נוקשה. וקר. הכי מפחיד הרגע הזה. לא ההצלפות או הפקודות שיבואו אחריו. גם לא הטון הסמכותי, המתכתי כמעט. אלא הרגע הזה ממש. כאילו הפך בן רגע מיצור אנושי לבן-קרח. בעתה זורמת בעורקיה. בעתה משתקת. היא לא מכירה את תחושותיה ברגעי הפחד. נדמה כי האימה גורמת לה להפוך לסוג של מריונטה מעוותת. חסרת צורה, חסרת פנים, חסרת הבנה. קולו כמו בוקע אליה כמתוך מסך עשן. ואולם, האם זה זיכרונה המתעתע בה, והחיבוק שעטף אותה בו, רק לפני זמן מה, היה כלא היה?
בעתה.
פחד הינו מנגנון הגנה. מנגנון הישרדות קדמון. הכול מופעל בעת פחד.
להימלט. לברוח. לשרוד.
אך, לא.
היא קופאת במקומה.
הפחד משתק אותה. מתנגדת אל חוקי הטבע שבתוכה, ובמקום לציית לחוק קדמון, היא מצייתת לו.
הדברים מתרחשים במהירות.
אין היא זוכרת מה קדם למה.
בעת פחד, מגירות הכאב, האימה, דוחקות פנימה את הטראומות.
אנו נקרא לזה הדחקה.
לו נזכור הכול, כל פרט ופרט, האם תיטרף עלינו דעתנו?
האם לא נוכל לעמוד בנטל הזיכרונות?
וכי כיצד זה ייתכן? הלא עמדנו במצב עצמו...
שואה קטנה ופרטית נושא כל איש על גבו. יש ותידחק עמוק פנימה ותבליח בשעת דמדומים או אולי בערוב ימינו.
ואז,
יוותרו רק פירורים מאותו פחד.
תחושה של החמצה.
בדיעבד, אנו תמיד יודעים טוב יותר.
הזקנים החכמים של המחר הינם תמיד האווילים, חסרי הניסיון של האתמול.
ועולם כמנהגו נוהג.