צללים
מאת venus in our blood(שולטת)
19 בנובמבר 2006
''הסבור אתה שזה נכון מה שאומרים? זה האדם שהמציא את האל?'' היא שואלת, קצה סנטרה מתחכך בחזהו. צל של בדידות חולף בשקט, חומק מעיניה ונבלע בעיניו. כמעט בוקר. על גופה פזורים סימנים, מקשטים אותו. ידו מלטפת את גווה מתחת לשמיכה. הוא מפסיק לספור את רגעי הבדידות, הניכור. לאט-לאט היא נרדמת, שלווה כתינוקת, והוא מתבונן בשחר המשתוקק לבקוע אל העולם.
האדם, האל, היומרנות, היצירה, העשייה, הבריאה והזעם - אחד הם.
בחלומותיה שלה יש מערבולות בשלל צבעים באי סדר מושלם.
הוא קם מהמיטה ומושך מעליה לאט את השמיכה. כמו מתוך אינסטינקט ילדותי, היא מושכת אליה את השמיכה, ממלמלת המיות בלתי ברורות.
מביט בעורה, בבשרה החשוף.
צל ארוך וכבד של תשוקה מרחף מתוך הרחוב השקט אל החדר, מטיל את כובד משקלו במבט.
דקירת כאב קלה בצלעו מעוררת בו זעם רדום, קדמון. הוא מכסה את הגוף העירום המוטל במיטה.
כשתפקח את עיניה ותגשש מבלי משים, צללי הריקנות יחדרו גם אליה.
האל.
האדם.
אולי האל המציא את האדם כי היה בודד מדי בשלמותו.
בודד מדי.
אולי זה האדם שהמציא את האל בהיותו מורגל מדי אל עצמו.
ומי המציא את הצללים, אלו שחולפים להם בכל יום, משתרכים אחרינו, בתוך מבטינו, מצננים ומחשמלים אותנו?
אולי אלו הצללים הבוהים דרכנו.
האדם, האל, היומרנות, היצירה, העשייה, הבריאה והזעם - אחד הם.
בחלומותיה שלה יש מערבולות בשלל צבעים באי סדר מושלם.
הוא קם מהמיטה ומושך מעליה לאט את השמיכה. כמו מתוך אינסטינקט ילדותי, היא מושכת אליה את השמיכה, ממלמלת המיות בלתי ברורות.
מביט בעורה, בבשרה החשוף.
צל ארוך וכבד של תשוקה מרחף מתוך הרחוב השקט אל החדר, מטיל את כובד משקלו במבט.
דקירת כאב קלה בצלעו מעוררת בו זעם רדום, קדמון. הוא מכסה את הגוף העירום המוטל במיטה.
כשתפקח את עיניה ותגשש מבלי משים, צללי הריקנות יחדרו גם אליה.
האל.
האדם.
אולי האל המציא את האדם כי היה בודד מדי בשלמותו.
בודד מדי.
אולי זה האדם שהמציא את האל בהיותו מורגל מדי אל עצמו.
ומי המציא את הצללים, אלו שחולפים להם בכל יום, משתרכים אחרינו, בתוך מבטינו, מצננים ומחשמלים אותנו?
אולי אלו הצללים הבוהים דרכנו.
