אני עוף מוזר.
מאת טליה(שולטת)
1 בספטמבר 2003
אני עוף מוזר. תמיד הייתי עוף מוזר וזה מעולם לא הפריע לי, נהפוך הוא. עדריות תמיד דחתה אותי, גסות הרתיעה אותי וגולמיות הכעיסה אותי. ילדה בת עשר עם גינונים פולניים, כך אני זוכרת את עצמי, ילדה בת עשר שיושבת זקוף, מישירה מבט אל העולם ואומרת ללא חת 'הנני' וגם אלה שרצו להתעלם מהילדה שרגליה משתלשלות מהכסא ואינן מגיעות לרצפה לא יכלו לי, הם הביטו בי בחיבה, העבירו יד נוגה על שערי המתולתל ואמרו 'אכן, הנך'. ברם בחרתי להפנות אליהם את הגב וללכת הכי רחוק שרגליי יכלו לשאת אותי, לנקודה ההיא שגם לילדות בנות עשר מותר ללכת, אל אותו גן קסום בפאתי שכונת מגוריי, בנייני רכבת תוחמים בריבוע כעור עצי חרוב ושיחי תות שדה ואת הנדנדה שכולם היו רבים עליה. נדנדה חבוטה אחת בירוק מחריד מול כל ילדי השכונה.
נולדתי בתקופה הלא נכונה כנראה או שאת הצמיחה שלי היו צריכים לעצור בגיל עשר בלחיצה עדינה על כפתור ה'הקפא' בוידאו ורק עם שוך הסערה וחזרת החיים למסלולם הטבעי נדרשה לחיצה נוקשה יותר על 'הפעל מחדש'. העברתי את נעוריי כמו שאר בני גילי, מתעלמת מגורלי ומאמינה שמה שנגזר בידי שמים אינו נתון לשיקול דעתי או לכמיהתי, עד שקרה הנס - דמותו של אנתוני הופקינס שהתגלה כאיש חלומותיי בתפקידו הבלתי נשכח כסטיוונס ב"שארית היום", מלאו לי שמונה עשרה שנים על פני האדמה והשנה הייתה 1993. אין זה המקום לציין שמרבית הסרטים שהתבססו על ספרות עשו עוול לסופר וליצירתו, אולם במקרה הנוכחי, על אף הצ'ארם הבלתי נדלה של הופקינס, ראוי לאזכר זאת. הבנתי מי אני ומה ייעודי בחיים.
אני אצילה. נולדתי כדי שישרתו אותי. נולדתי כדי שיסגדו לי.
ושוב עוף מוזר. אם לרגע חשבתי שההארה בדמותו של הופקינס תזעזע את אמות הסיפין בעולמי אזי כך בדיוק היה, אך שוב נוצרה בעיה. בת עשר מגיעה אל גן קסום מלא בילדי השכונה עם המבט היהיר, שילווה אותה כל חייה. עם תחושת ההתבדלות, שכן להתבדל מרצון מתוך תחושת נעלות מותירה אותך בודד בעולם שהחוקים בו נקבעו מראש ואם אתה מסרב לציית להן, משמע שאתה חריג בחברה אבל חריגות נעימה כמו יד לוטפת ברכות את פנים הזרוע מעקצצת ומענגת ביודעין. הילדה מביטה בשניים מבוגרים ממנה בכמה שנים שממהרים, בלי שתפצה פה, להוריד כמעט בכוח את הילדה הממושקפת מהנדנדה ולהובילה במבט מבויש קבור אל הקרקע אל מקומה הטבעי, אל הנדנדה ואחר כך לוקחים שלוש פסיעות הצידה ומגניבים מבט שהיא חלילה לא תיפול או שמלתה המגונדרת לא תתרומם ותגלה את נשיותה המתהווה בתחתוני כותנה לבנים בעיטורי גיבורי ילדות.
בעולם ששכח לממש את עצמו אני מפלסת את נתיב הבריחה שלי מהעיירה המזויפת שמפעילה רובוטים של קונצנזוס אל העיר הגדולה. החיפוש מתחיל ככל חיפוש אחר, בעיניים גדולות שרוצות לבלוע הכל וכמה שיותר מהר, בלב הולם בהתרגשות, בקמצנות המלים הידועה ובתקווה הקמאית שאין הר שלא ניתן לכבוש ואין נהר שלא ניתן לחצות, אך מה רבה האכזבה. אם עדריות שכוללת דמיון בין אנשים, קווי מתאר, אופי ומחשבה דוחה אזי שבעיר הגדולה, מרוב שכולם שקועים בהוכחת האינדיבידואליזם ומקוריותם על השאר, הרי שבסופו של דבר אין בם ולו דבר מיוחד אחד. אם כולם כל כך אינדיבידואליסטים וסוליסטים, הכרוז הפיץ תורתו ברבים וקבע את הקונצנזוס מחדש בהתאמה מלאה לאנשים המאכלסים אותה.
אני מגדירה את עצמי מחדש. אני אצילה שהקדימה את זמנה או אחרה את מסיבת התה של ארבע אחר הצהרים במאה שנים.
אני עוף מוזר. ארבע שנים אחרי אני מוצאת לי באטלר ומרגישה איך לחיי חודר בפעם הראשונה הטעם המתוק. מלכה פיזית שפגשתי באוניברסיטה מתעמתת איתי. את מצליפה בו? - היא שואלת. לא. את קושרת אותו? - היא שואלת. לא. את מזיינת אותו? - היא שואלת. לא. את בעד ביזאר? - היא שואלת. לא. היא הבינה, אני לא דוגלת בפיזיות. היא ממשיכה להתעמת: את צועקת עליו? - היא שואלת. לא. את משפילה אותו? - היא שואלת. לא. את נותנת לו לענג אותך? - היא שואלת. לא. היא מחמיצה אלי פנים וטוענת "את לא מלכה אמיתית, את סתם נצלנית". אני זורקת אליה מבט מלא חמלה. לא שאני מתאמצת להוכיח אותה שהיא טועה, איש באמונתו יחיה, אני רק שואלת שאלה ונעלמת בעיקול חזרה לבנין נפתלי "את שופטת אותי?"
בעולם שהגדיר מחדש מהי סטיה אני עוף מוזר. הכל לגיטימי חוץ מאריסטוקרטיה. להשתייך למעמד אצילי ייחשב לסטיה, כל היתר לא. אני מתעלמת משונאיי וממשיכה. קוראים לו גיא, הוא רב המשרתים שלי למרות שהוא יחיד ומיוחד וצמוד אלי שלוש שנים. עובד חרוץ, מנקה, מבשל, מסיע, לוקח לניקוי יבש, מחזיר, מגיש לי קפה למיטה, עורך את הקניות, נדחף בתורי בירוקרטיה איומים, פותח עבורי את הדלת, מזיז את הכסא, מתרומם כשאני קמה מהשולחן, מתרומם כשאני שבה אל השולחן, קופץ בשתים לפנות בוקר לקנות לי סיגריות, לא הולך לעבודה כשאני חולה, מודד לי חום, בעיניו שוכנת דאגה כנה. הוא מדבר מעט ורק כשאני מבקשת ותמיד דברי טעם, באטלר חכם. בסופו של יום, כשהוא מסיים מטלותיו ותמיד לשביעות רצוני אני לא שוכחת לומר "תודה", הוא משפיל ראש ואומר "נולדתי כדי לשרת אותך" והולך לישון שמח או לפחות כך אני רוצה להאמין.
אני מגדירה מחדש את האצולה. את מי שאני.
שנתיים אחרי אני נתקלת באותה אחת. היא נעצרת מולי. אני מתענינת בשלומה, היא מתענינת בשלומי, הכל מנומס נורא, נקי, אפשר לחוש בסטריליות המלולית, לא רק לשמוע. היא לא מתאפקת ושואלת "איך את מענישה עבד שסרח אם את לא זה ולא זה ולא זה?" ומחכה שאפיל את עצמי בפח, אני לא שוכחת לחייך אליה. הוא לא עבד, הוא משרת, הוא נולד לשרת, הוא חייב לשרת כי זה מי שהוא, זו מהותו וזה קיומו, כמו שנולדתי אני על מנת שישרתו אותי, שיסגדו לי ויעריצו. השורה התחתונה כולנו בני אדם. קחי ממשרת את הזכות לשרת והרסת לו את החיים. "זו זכות גדולה לשרת מלכה אצילה כמוני", אני משיבה, "אני לוקחת לו את הזכות הזאת ומעבירה אותה הלאה", אני מתרחקת ומרגישה את עיניה דוקרות גושי קרח בגבי.
נולדתי בתקופה הלא נכונה כנראה או שאת הצמיחה שלי היו צריכים לעצור בגיל עשר בלחיצה עדינה על כפתור ה'הקפא' בוידאו ורק עם שוך הסערה וחזרת החיים למסלולם הטבעי נדרשה לחיצה נוקשה יותר על 'הפעל מחדש'. העברתי את נעוריי כמו שאר בני גילי, מתעלמת מגורלי ומאמינה שמה שנגזר בידי שמים אינו נתון לשיקול דעתי או לכמיהתי, עד שקרה הנס - דמותו של אנתוני הופקינס שהתגלה כאיש חלומותיי בתפקידו הבלתי נשכח כסטיוונס ב"שארית היום", מלאו לי שמונה עשרה שנים על פני האדמה והשנה הייתה 1993. אין זה המקום לציין שמרבית הסרטים שהתבססו על ספרות עשו עוול לסופר וליצירתו, אולם במקרה הנוכחי, על אף הצ'ארם הבלתי נדלה של הופקינס, ראוי לאזכר זאת. הבנתי מי אני ומה ייעודי בחיים.
אני אצילה. נולדתי כדי שישרתו אותי. נולדתי כדי שיסגדו לי.
ושוב עוף מוזר. אם לרגע חשבתי שההארה בדמותו של הופקינס תזעזע את אמות הסיפין בעולמי אזי כך בדיוק היה, אך שוב נוצרה בעיה. בת עשר מגיעה אל גן קסום מלא בילדי השכונה עם המבט היהיר, שילווה אותה כל חייה. עם תחושת ההתבדלות, שכן להתבדל מרצון מתוך תחושת נעלות מותירה אותך בודד בעולם שהחוקים בו נקבעו מראש ואם אתה מסרב לציית להן, משמע שאתה חריג בחברה אבל חריגות נעימה כמו יד לוטפת ברכות את פנים הזרוע מעקצצת ומענגת ביודעין. הילדה מביטה בשניים מבוגרים ממנה בכמה שנים שממהרים, בלי שתפצה פה, להוריד כמעט בכוח את הילדה הממושקפת מהנדנדה ולהובילה במבט מבויש קבור אל הקרקע אל מקומה הטבעי, אל הנדנדה ואחר כך לוקחים שלוש פסיעות הצידה ומגניבים מבט שהיא חלילה לא תיפול או שמלתה המגונדרת לא תתרומם ותגלה את נשיותה המתהווה בתחתוני כותנה לבנים בעיטורי גיבורי ילדות.
בעולם ששכח לממש את עצמו אני מפלסת את נתיב הבריחה שלי מהעיירה המזויפת שמפעילה רובוטים של קונצנזוס אל העיר הגדולה. החיפוש מתחיל ככל חיפוש אחר, בעיניים גדולות שרוצות לבלוע הכל וכמה שיותר מהר, בלב הולם בהתרגשות, בקמצנות המלים הידועה ובתקווה הקמאית שאין הר שלא ניתן לכבוש ואין נהר שלא ניתן לחצות, אך מה רבה האכזבה. אם עדריות שכוללת דמיון בין אנשים, קווי מתאר, אופי ומחשבה דוחה אזי שבעיר הגדולה, מרוב שכולם שקועים בהוכחת האינדיבידואליזם ומקוריותם על השאר, הרי שבסופו של דבר אין בם ולו דבר מיוחד אחד. אם כולם כל כך אינדיבידואליסטים וסוליסטים, הכרוז הפיץ תורתו ברבים וקבע את הקונצנזוס מחדש בהתאמה מלאה לאנשים המאכלסים אותה.
אני מגדירה את עצמי מחדש. אני אצילה שהקדימה את זמנה או אחרה את מסיבת התה של ארבע אחר הצהרים במאה שנים.
אני עוף מוזר. ארבע שנים אחרי אני מוצאת לי באטלר ומרגישה איך לחיי חודר בפעם הראשונה הטעם המתוק. מלכה פיזית שפגשתי באוניברסיטה מתעמתת איתי. את מצליפה בו? - היא שואלת. לא. את קושרת אותו? - היא שואלת. לא. את מזיינת אותו? - היא שואלת. לא. את בעד ביזאר? - היא שואלת. לא. היא הבינה, אני לא דוגלת בפיזיות. היא ממשיכה להתעמת: את צועקת עליו? - היא שואלת. לא. את משפילה אותו? - היא שואלת. לא. את נותנת לו לענג אותך? - היא שואלת. לא. היא מחמיצה אלי פנים וטוענת "את לא מלכה אמיתית, את סתם נצלנית". אני זורקת אליה מבט מלא חמלה. לא שאני מתאמצת להוכיח אותה שהיא טועה, איש באמונתו יחיה, אני רק שואלת שאלה ונעלמת בעיקול חזרה לבנין נפתלי "את שופטת אותי?"
בעולם שהגדיר מחדש מהי סטיה אני עוף מוזר. הכל לגיטימי חוץ מאריסטוקרטיה. להשתייך למעמד אצילי ייחשב לסטיה, כל היתר לא. אני מתעלמת משונאיי וממשיכה. קוראים לו גיא, הוא רב המשרתים שלי למרות שהוא יחיד ומיוחד וצמוד אלי שלוש שנים. עובד חרוץ, מנקה, מבשל, מסיע, לוקח לניקוי יבש, מחזיר, מגיש לי קפה למיטה, עורך את הקניות, נדחף בתורי בירוקרטיה איומים, פותח עבורי את הדלת, מזיז את הכסא, מתרומם כשאני קמה מהשולחן, מתרומם כשאני שבה אל השולחן, קופץ בשתים לפנות בוקר לקנות לי סיגריות, לא הולך לעבודה כשאני חולה, מודד לי חום, בעיניו שוכנת דאגה כנה. הוא מדבר מעט ורק כשאני מבקשת ותמיד דברי טעם, באטלר חכם. בסופו של יום, כשהוא מסיים מטלותיו ותמיד לשביעות רצוני אני לא שוכחת לומר "תודה", הוא משפיל ראש ואומר "נולדתי כדי לשרת אותך" והולך לישון שמח או לפחות כך אני רוצה להאמין.
אני מגדירה מחדש את האצולה. את מי שאני.
שנתיים אחרי אני נתקלת באותה אחת. היא נעצרת מולי. אני מתענינת בשלומה, היא מתענינת בשלומי, הכל מנומס נורא, נקי, אפשר לחוש בסטריליות המלולית, לא רק לשמוע. היא לא מתאפקת ושואלת "איך את מענישה עבד שסרח אם את לא זה ולא זה ולא זה?" ומחכה שאפיל את עצמי בפח, אני לא שוכחת לחייך אליה. הוא לא עבד, הוא משרת, הוא נולד לשרת, הוא חייב לשרת כי זה מי שהוא, זו מהותו וזה קיומו, כמו שנולדתי אני על מנת שישרתו אותי, שיסגדו לי ויעריצו. השורה התחתונה כולנו בני אדם. קחי ממשרת את הזכות לשרת והרסת לו את החיים. "זו זכות גדולה לשרת מלכה אצילה כמוני", אני משיבה, "אני לוקחת לו את הזכות הזאת ומעבירה אותה הלאה", אני מתרחקת ומרגישה את עיניה דוקרות גושי קרח בגבי.
