בית המשפט (1)
מאת Josephin(לא בעסק)
11 בדצמבר 2006
היא מגיעה לבנין בית המשפט לבושה שמלה אשר לא הולמת אותה במיוחד, אבל כך הוא רצה, כך הוא אמר לה, וכך היה. הנושא לא היה נתון למשא ומתן. היא מוציאה מארנקה פתק שבו רשומים כתובת בית המשפט, מספר האולם, והשעה שבה עליה להיות שם. היא מסתכלת בשעון ומחייכת לעצמה: היא הספיקה להגיע בזמן.
היא ביקשה לראות אותו בבית המשפט. הוא הסכים, אבל בתנאים שלו. היא קיבלה כל אחד מהם.
היא נכנסת לבנין בית המשפט, מחפשת את אולם מספר 10 - שם הוא צריך להיות, שם היא צריכה להיות. לאחר התברברות קצרה, היא מוצאת את המקום. היא פותחת את דלת אולם בית המשפט. עורכי הדין של התובע והנתבע עדיין מכינים את עצמם לפני שהשופט יכנס.
היא מתיישבת בספסל האחרון, מניחה את מרפקיה על ברכיה, וכשידיה תומכות בסנטרה היא מסתכלת עליו מהופנטת, מכורה לו, נתונה לו, לאדונה, לאיש שלה, איש גבוה ומרשים, לבוש בגלימה שחורה, עומד לשאת את דבריו. איש רודף צדק היה, למרות שבעידן שלנו, צדק הוא משהו שקשה להשיג. כניסת השופט לאולם קוטעת את חוט מחשבותיה, והיא יושבת דרוכה, מחכה לשמוע את אדונה מציג את סיכומו בפני השופט.
הוא מתחיל, מניף את ידיו בביטחון. קולו נשמע כמנגינה באוזניה, מילותיו חזקות, בטוחות, עובדתיות. היא בוהה בו כמהופנטת, רואה כיצד הוא כובש את אולם בית המשפט. אותה הוא כבר כבש מזמן. גופה, נשמתה וליבה - שלו הם. היא לא זוכרת מתי ואיך זה קרה, וזה גם לא חשוב, כי היא שלו וזה הכי חשוב. היא הכלי שלו לשימושו, הזונה שלו, הכלבה שלו. היא כל דבר שהוא ירצה.
אדונה מסיים להציג את סיכומו, ומכת הפטיש של השופט על הלוח העץ מעירה אותה ממחשבותיה. בית המשפט יוצא להפסקה קצרה. כבוד השופט יוצא מהאולם.
אדונה יוצא מהאולם וחולף על פניה. הוא אינו מעיף לעברה מבט או מילה, והיא קמה מהספסל והולכת במרחק שני מטר אחריו כצל שלו, כפי שנאמר לה, כפי שהוא החליט.
אדונה נכנס לשירותי הגברים והיא אחריו, מתפללת שאין שם איש מלבדה. היא פוסעת בהיסוס, מסתכלת על התאים. דלת תא נפתחת. היא נכנסת פנימה, והוא, אדונה, עומד מולה. לא אומר לה דבר ולא מסתכל עליה. הוא מצמיד אותה לקיר התא, מרים את שמלתה ובודק את ערוותה. היא מגולחת מבושמת למענו. הוא מעביר את אצבעו על הכוס שלה לבדוק שהוא רטוב עבורו. מכנסיו כבר מופשלים וזינו ניצב מולה חזק וחם, ושוב, ללא מילה וללא התרעה, הוא מפשק את רגליה. היא כבר רטובה עבורו. רק המחשבה עליו מרטיבה אותה - אין צורך שיגע בה כדי שהיא תהיה מוכנה לו.
הוא בועל אותה וחופר בתוכה, בכוס שלה ששייך לו. היא הכלי שלו לשימושו. הוא מזיין אותה חזק. היא מרגישה את הכאב את העונג, מרגישה אותו בתוכה. היא נושכת את שפתיה כדי לא להשמיע קול, וזינו כאילו רוצה לפרוץ לתוך רחמה. היא מרגישה את הכאב ומתענגת על כל רגע לפני שיחלוף. היא צורבת בזיכרונה כל תחושה, כל אנחה שלו, והוא ממלא אותה וממשיך לחפור בה ולזיין אותה חזק, ללא מילה וללא מבט , מטיח אותה שוב ושוב כנגד קיר התא.
היא שומעת אותו גונח מגיע לפורקן. היא אוהבת לשמוע אותו גומר ומתענגת על העונג שלו. הוא יוצא מתוכה והיא רוצה עוד עוד, מרגישה ריקה וחלולה, רוצה להמשיך להרגיש אותו בתוכה. הוא לובש את בגדיו ויוצא מתא השירותים. הוא לא מביט בה. לא אומר לה מילה.
היא ממהרת לסדר את עצמה. שיערה פרוע, ליבה פועם בחוזקה, היא עדיין מרוגשת, צריכה רגע להסדיר את נשימתה, אבל אין זמן. היא יוצאת מהר מתא השירותים והולכת במרחק שני מטרק אחריו כצל שלו. הם חוזרים לאולם בית המשפט. היא מתיישבת במקומה, מוקסמת מאדונה. השופט נכנס לאולם. דממה.
היא ביקשה לראות אותו בבית המשפט. הוא הסכים, אבל בתנאים שלו. היא קיבלה כל אחד מהם.
היא נכנסת לבנין בית המשפט, מחפשת את אולם מספר 10 - שם הוא צריך להיות, שם היא צריכה להיות. לאחר התברברות קצרה, היא מוצאת את המקום. היא פותחת את דלת אולם בית המשפט. עורכי הדין של התובע והנתבע עדיין מכינים את עצמם לפני שהשופט יכנס.
היא מתיישבת בספסל האחרון, מניחה את מרפקיה על ברכיה, וכשידיה תומכות בסנטרה היא מסתכלת עליו מהופנטת, מכורה לו, נתונה לו, לאדונה, לאיש שלה, איש גבוה ומרשים, לבוש בגלימה שחורה, עומד לשאת את דבריו. איש רודף צדק היה, למרות שבעידן שלנו, צדק הוא משהו שקשה להשיג. כניסת השופט לאולם קוטעת את חוט מחשבותיה, והיא יושבת דרוכה, מחכה לשמוע את אדונה מציג את סיכומו בפני השופט.
הוא מתחיל, מניף את ידיו בביטחון. קולו נשמע כמנגינה באוזניה, מילותיו חזקות, בטוחות, עובדתיות. היא בוהה בו כמהופנטת, רואה כיצד הוא כובש את אולם בית המשפט. אותה הוא כבר כבש מזמן. גופה, נשמתה וליבה - שלו הם. היא לא זוכרת מתי ואיך זה קרה, וזה גם לא חשוב, כי היא שלו וזה הכי חשוב. היא הכלי שלו לשימושו, הזונה שלו, הכלבה שלו. היא כל דבר שהוא ירצה.
אדונה מסיים להציג את סיכומו, ומכת הפטיש של השופט על הלוח העץ מעירה אותה ממחשבותיה. בית המשפט יוצא להפסקה קצרה. כבוד השופט יוצא מהאולם.
אדונה יוצא מהאולם וחולף על פניה. הוא אינו מעיף לעברה מבט או מילה, והיא קמה מהספסל והולכת במרחק שני מטר אחריו כצל שלו, כפי שנאמר לה, כפי שהוא החליט.
אדונה נכנס לשירותי הגברים והיא אחריו, מתפללת שאין שם איש מלבדה. היא פוסעת בהיסוס, מסתכלת על התאים. דלת תא נפתחת. היא נכנסת פנימה, והוא, אדונה, עומד מולה. לא אומר לה דבר ולא מסתכל עליה. הוא מצמיד אותה לקיר התא, מרים את שמלתה ובודק את ערוותה. היא מגולחת מבושמת למענו. הוא מעביר את אצבעו על הכוס שלה לבדוק שהוא רטוב עבורו. מכנסיו כבר מופשלים וזינו ניצב מולה חזק וחם, ושוב, ללא מילה וללא התרעה, הוא מפשק את רגליה. היא כבר רטובה עבורו. רק המחשבה עליו מרטיבה אותה - אין צורך שיגע בה כדי שהיא תהיה מוכנה לו.
הוא בועל אותה וחופר בתוכה, בכוס שלה ששייך לו. היא הכלי שלו לשימושו. הוא מזיין אותה חזק. היא מרגישה את הכאב את העונג, מרגישה אותו בתוכה. היא נושכת את שפתיה כדי לא להשמיע קול, וזינו כאילו רוצה לפרוץ לתוך רחמה. היא מרגישה את הכאב ומתענגת על כל רגע לפני שיחלוף. היא צורבת בזיכרונה כל תחושה, כל אנחה שלו, והוא ממלא אותה וממשיך לחפור בה ולזיין אותה חזק, ללא מילה וללא מבט , מטיח אותה שוב ושוב כנגד קיר התא.
היא שומעת אותו גונח מגיע לפורקן. היא אוהבת לשמוע אותו גומר ומתענגת על העונג שלו. הוא יוצא מתוכה והיא רוצה עוד עוד, מרגישה ריקה וחלולה, רוצה להמשיך להרגיש אותו בתוכה. הוא לובש את בגדיו ויוצא מתא השירותים. הוא לא מביט בה. לא אומר לה מילה.
היא ממהרת לסדר את עצמה. שיערה פרוע, ליבה פועם בחוזקה, היא עדיין מרוגשת, צריכה רגע להסדיר את נשימתה, אבל אין זמן. היא יוצאת מהר מתא השירותים והולכת במרחק שני מטרק אחריו כצל שלו. הם חוזרים לאולם בית המשפט. היא מתיישבת במקומה, מוקסמת מאדונה. השופט נכנס לאולם. דממה.
