היא רצתה להיות שלו, רצתה להרגיש משויכת אליו, וכבר הרגישה כל כך שלו למרות שטרם נפגשו. היא ידעה שאיתו אין פשרות, וידעה שזה הולך להיות כואב, מרגש וקשה.

לאחר כשעה, המשפט הסתיים. האולם התרוקן והיא יושבת, מחכה לאדונה שיאסוף את מסמכיו ויכניסם לתיקו. הוא עושה כן, ושוב חולף על פניה ללא מילה וללא מבט. היא הולכת אחריו, שומרת על מרחק של שני מטר ממנו. אדונה מוביל אותה לכיוון חדר המדרגות. הוא יורד קומה אחת, ועוד אחת. שלט מעיד על כך שזו קומת הקרקע, אבל אדונה ממשיך לרדת קומה נוספת, למרתף. היא שומעת את צליל פתיחת שער הברזל. היא עוברת את הדלת המסורגת, ונכנסת. אדונה נעלם מטווח הראיה שלה, אך גבר נאה למראה במדי שוטר מחייך אליה חיוך זדוני.

היא יושבת דרוכה בספסל האחרון, מחכה לשמוע את אדונה מציג את סיכומו בפני השופט. הוא מתחיל, מניף את ידיו בביטחון. קולו נשמע כמנגינה באוזניה, מילותיו חזקות, בטוחות, עובדתיות. היא בוהה בו כמהופנטת, רואה כיצד הוא כובש את אולם בית המשפט. אותה הוא כבר כבש מזמן. גופה, נשמתה וליבה - שלו הם. היא לא זוכרת מתי ואיך זה קרה, וזה גם לא חשוב, כי היא שלו וזה הכי חשוב. היא הכלי שלו, לשימושו. היא כל דבר שהוא ירצה.