בית המשפט (2)
מאת Josephin(לא בעסק)
18 בדצמבר 2006
לאחר שעה לערך הסתיים המשפט. השופט יצא מהאולם, האנשים התחילו לצאת. האולם התרוקן, והיא יושבת, מחכה לאדונה שיאסוף את מסמכיו ויכניסם לתיקו. הוא עושה כן, ושוב חולף על פניה ללא מילה וללא מבט. והיא אחריו, פוסעת במרחק של שני מטר ממנו.
אדונה מוביל אותה לכיוון חדר המדרגות והיא הולכת אחריו. הוא יורד קומה אחת, יורד קומה נוספת. שלט מעיד על כך שזו קומת הקרקע, אבל אדונה ממשיך לרדת קומה נוספת, למרתף, והיא אחריו. היא שומעת את צליל פתיחת שער הברזל. היא מגיעה לדלת המתכת המסורגת, ונכנסת. אדונה נעלם מטווח הראיה שלה. היא מרגישה שמישהו עומד לצידה. היא מפנה את מבטה ורואה גבר נאה למראה במדי שוטר מחייך אליה חיוך זדוני.
הוא נועל את דלת הסורגים והיא נעמדת במקומה לא יודעת לאן לפנות. כל מה שהיא רואה זה תאים. בכל תא יש מיטת קומותיים ממתכת מקובעת לקיר.
השוטר פונה אליה, מניח בידה את כיסוי עיניים ומסמן לה לכסות את עיניה. היא עושה כפי שמצופה ממנה, מכסה את עיניה ובודקת שאיננה רואה דבר. היא שבה ואומרת לעצמה ללא קול: זה בשבילו. היא שלו; יש לו את הזכות והיכולת להשתמש בה כרצונו.
השוטר אוחז בזרועה. היא נצמדת לשוטר. היא איננה יודעת לאן מובילים אותה, היא רק שומעת ומריחה. הריח מגעיל, ריח של תאי מעצר ושלחומר ניקוי ששכחה את שמו. הוא מחזיר אותה לימים שבהם הייתה חיילת, הריח.
השוטר נעצר והיא שומעת את רעש המפתחות הכבדים פותחים את הדלת.
השוטר מניח את ידו על גבה ודוחף אותה פנימה בגסות. היא כמעט מועדת, אבל מצליחה לשמור על שיווי משקל. היא מנסה להרגיש אם היא לבד בתא. מתברר שהיא לא לבד. היא מרגישה יד קרה מרימה את שמלתה. היא מרימה את ידיה למעלה כדי שיוכלו להפשיט את שמלתה ממנה.
כל שנישאר לגופה זו חזייה. שוב אותה יד קרה, מחוספסת, פותחת לה את החזייה. שדיה משתחררים לחופשי. היא אוחזת את שדיה בידיה, מנסה להסתירם. ידיה קטנות מדי בשביל לכסות את כל החזה שלה. מישהו מושך את ידיה לצדדים ומוביל אותה קדימה. היא מרגישה את לחייה וברכיה נצמדות ללוח מתכת קרה. זה מעביר בה צמרמורת.
הוא מרים את ידה הימנית ואוזק אותה. היא מנחשת שאוזקים אותה למיטת הקומתיים, ככה זה מרגיש לה. הוא לוקח את ידה השמאלית ואוזק גם אותה. היא מרגישה אותו עומד מאחוריה, דוחף את רגלו בין רגליה ומפשק אותן עוד ועוד. גם רגליה אזוקות למיטה.
היא עומדת פתוחה, עקודה. היא מרגישה את הרטיבות בין רגליה. למרות שאיננה יודעת מה יקרה, המצב עדיין מגרה אותה. כל מחשבותיה נתונות לאדונה. קר לה אבל היא לא מעיזה להוציא הגה. אסור לה להתפנק ולילל; היא צריכה לשתוק ולבצע.
היא מחכה.
היא שומעת קול צעדים מאחוריה. אותה יד מחוספסת אוחזת בתחת שלה בגסות. זה לא המגע של אדונה.
ללא התרעה, היא שומעת את הנפת החגורה באוויר, והחגורה נוחתת על התחת שלה. הכאב איום. הצלפה חסרת רחמים. זה שורף והיא שותקת.
עוד הצלפה יותר חזקה. גופה מתפתל. הכאב חזק ושורף, ושוב הצלפה .
היא סופגת חמישים הצלפות רצופות, וגופה מתפתל לכל מגע של חגורת העור בתחת שלה.
אוויר, אוויר! אין לה אוויר. היא חייבת להתעשת. היא לוקחת אויר, ושוב הצלפה, הפעם יותר חזקה. היא לא יכולה לעצור, וצעקה נפלטת מגרונה. גופה מנסה להתרחק מחגורת העור אך אין לה לאן להתרחק. היא עקודה בשבילו, כי זה רצונו.
דמעות זולגות על לחייה, דמעות של נתינה, של התמסרות. היא לא יודעת כמה עוד צעקה עד שההצלפות פסקו.
לאחר מספר שניות של מנוחה היא מרגישה שוב את היד המחוספסת צובטת את ישבנה ומנסה להחדיר אצבע לחור התחת שלה. הכאב בלתי נסבל. היא מצליחה להפליט אנחת כאב מגרונה. היא מותשת. טרם זיינו אותה בתחת. היא ביקשה להשאיר את זה בשבילו. רק שלו.
האצבע יוצאת מחור התחת שלה והיא נושמת לרווחה, מתפללת שלא עוד, שיניחו לתחת שלה, שיניחו לה. התחת כואב ושורף.
היא איננה יודעת כמה זמן נותרה קשורה כך, אבל רגליה מתחילות לכאוב וגם ידיה.
לאחר שנחה קצת היא מרגישה בעורפה את נשימותיו של מי שעומד מאחוריה. נשימותיו מהירות. היא מרגישה את ידו בין רגליה, בודקת את הרטיבות שלה. היא עדיין רטובה. הוא דוחף אצבע לתוכה וגופה מגיב, מזיין את האצבע. האגן שלה זז קדימה ואחורה. היא נאנחת מעונג, רוצה את האצבע יותר עמוק בתוכה. האצבע יוצאת ומוחלפת בזין. היא מרגישה אותו בתוכה, מזיין אותה בכוס בכוח. זה כואב לה. הוא תופס את שדיה ומועך אותם בשתי ידיו. הדמעות שוב זולגות על לחיה. היא מחניקה את זעקתה: אדוני!!!
היא רוצה לקרוא בשמו, רוצה אותו, מבקשת אותו. זעקותיה אינן נשמעות, הן אילמות, והגבר מאחוריה ממשיך לזיין אותה. גופה מטולטל קדימה ואחורה. לחייה וברכיה כואבות מההטחות בלוח המתכת. הדמעות זולגות והיא שותקת עד שהיא שומעת שהוא גומר ויוצא ממנה. ראשה מושפל.
גבר אחר, זר, היה בתוכה.
ידיה משוחררות וגם רגליה. היא סחוטה, איננה מסוגלת לעמוד. מישהו אוחז בה, מניח אותה על הרצפה. היא יושבת על שמיכה. רגליה מקופלות, צמודות לגופה, ראשה שמוט. היא מנסה לעכל את מה שעבר אליה.
היא שומעת צעדים, מרימה את ראשה ומריחה אותו, את הריח של אדונה. מרגישה אותו קרוב אליה. היא כל כך רוצה שיגע בה, שיגיב, שיגיד שהוא מרוצה ממנה וממה שעברה למענו, אבל שום מילה לא יוצאת מפיו .
היא שומעת שהוא פותח את רוכסן מכנסיו ומרגישה פתאום נוזל חם זורם על גופה , על שערה, על פניה. היא עוצמת את עיניה כדי שלא יחדור לה לעיניים.
הוא ממשיך להשתין עליה, מסמן אותה. לראשונה, הוא מדבר, אומר לה: "תפתחי את הפה". היא מרגישה את זרם הנוזל החם בגרונה. הטעם מוזר לה, זר לה וחם, מחמם את גופה ואת נפשה. היא גומעת הכול, כל מה שהוא נותן לה מעצמו, שותה עד הטיפה האחרונה אותו, את אדונה.
היא מרגישה שהוא עוטף אותה בשמיכה, מחבק אותה, מחזיק אותה קרוב אליו ולוחש באוזנה. "את מסומנת ! את שלי! בואי, הולכים הביתה". היא מתחילה לבכות, משחררת הכול. היא מזילה דמעות של אושר על שהצליחה לעמוד במבחן שלו.
אדונה מוביל אותה לכיוון חדר המדרגות והיא הולכת אחריו. הוא יורד קומה אחת, יורד קומה נוספת. שלט מעיד על כך שזו קומת הקרקע, אבל אדונה ממשיך לרדת קומה נוספת, למרתף, והיא אחריו. היא שומעת את צליל פתיחת שער הברזל. היא מגיעה לדלת המתכת המסורגת, ונכנסת. אדונה נעלם מטווח הראיה שלה. היא מרגישה שמישהו עומד לצידה. היא מפנה את מבטה ורואה גבר נאה למראה במדי שוטר מחייך אליה חיוך זדוני.
הוא נועל את דלת הסורגים והיא נעמדת במקומה לא יודעת לאן לפנות. כל מה שהיא רואה זה תאים. בכל תא יש מיטת קומותיים ממתכת מקובעת לקיר.
השוטר פונה אליה, מניח בידה את כיסוי עיניים ומסמן לה לכסות את עיניה. היא עושה כפי שמצופה ממנה, מכסה את עיניה ובודקת שאיננה רואה דבר. היא שבה ואומרת לעצמה ללא קול: זה בשבילו. היא שלו; יש לו את הזכות והיכולת להשתמש בה כרצונו.
השוטר אוחז בזרועה. היא נצמדת לשוטר. היא איננה יודעת לאן מובילים אותה, היא רק שומעת ומריחה. הריח מגעיל, ריח של תאי מעצר ושלחומר ניקוי ששכחה את שמו. הוא מחזיר אותה לימים שבהם הייתה חיילת, הריח.
השוטר נעצר והיא שומעת את רעש המפתחות הכבדים פותחים את הדלת.
השוטר מניח את ידו על גבה ודוחף אותה פנימה בגסות. היא כמעט מועדת, אבל מצליחה לשמור על שיווי משקל. היא מנסה להרגיש אם היא לבד בתא. מתברר שהיא לא לבד. היא מרגישה יד קרה מרימה את שמלתה. היא מרימה את ידיה למעלה כדי שיוכלו להפשיט את שמלתה ממנה.
כל שנישאר לגופה זו חזייה. שוב אותה יד קרה, מחוספסת, פותחת לה את החזייה. שדיה משתחררים לחופשי. היא אוחזת את שדיה בידיה, מנסה להסתירם. ידיה קטנות מדי בשביל לכסות את כל החזה שלה. מישהו מושך את ידיה לצדדים ומוביל אותה קדימה. היא מרגישה את לחייה וברכיה נצמדות ללוח מתכת קרה. זה מעביר בה צמרמורת.
הוא מרים את ידה הימנית ואוזק אותה. היא מנחשת שאוזקים אותה למיטת הקומתיים, ככה זה מרגיש לה. הוא לוקח את ידה השמאלית ואוזק גם אותה. היא מרגישה אותו עומד מאחוריה, דוחף את רגלו בין רגליה ומפשק אותן עוד ועוד. גם רגליה אזוקות למיטה.
היא עומדת פתוחה, עקודה. היא מרגישה את הרטיבות בין רגליה. למרות שאיננה יודעת מה יקרה, המצב עדיין מגרה אותה. כל מחשבותיה נתונות לאדונה. קר לה אבל היא לא מעיזה להוציא הגה. אסור לה להתפנק ולילל; היא צריכה לשתוק ולבצע.
היא מחכה.
היא שומעת קול צעדים מאחוריה. אותה יד מחוספסת אוחזת בתחת שלה בגסות. זה לא המגע של אדונה.
ללא התרעה, היא שומעת את הנפת החגורה באוויר, והחגורה נוחתת על התחת שלה. הכאב איום. הצלפה חסרת רחמים. זה שורף והיא שותקת.
עוד הצלפה יותר חזקה. גופה מתפתל. הכאב חזק ושורף, ושוב הצלפה .
היא סופגת חמישים הצלפות רצופות, וגופה מתפתל לכל מגע של חגורת העור בתחת שלה.
אוויר, אוויר! אין לה אוויר. היא חייבת להתעשת. היא לוקחת אויר, ושוב הצלפה, הפעם יותר חזקה. היא לא יכולה לעצור, וצעקה נפלטת מגרונה. גופה מנסה להתרחק מחגורת העור אך אין לה לאן להתרחק. היא עקודה בשבילו, כי זה רצונו.
דמעות זולגות על לחייה, דמעות של נתינה, של התמסרות. היא לא יודעת כמה עוד צעקה עד שההצלפות פסקו.
לאחר מספר שניות של מנוחה היא מרגישה שוב את היד המחוספסת צובטת את ישבנה ומנסה להחדיר אצבע לחור התחת שלה. הכאב בלתי נסבל. היא מצליחה להפליט אנחת כאב מגרונה. היא מותשת. טרם זיינו אותה בתחת. היא ביקשה להשאיר את זה בשבילו. רק שלו.
האצבע יוצאת מחור התחת שלה והיא נושמת לרווחה, מתפללת שלא עוד, שיניחו לתחת שלה, שיניחו לה. התחת כואב ושורף.
היא איננה יודעת כמה זמן נותרה קשורה כך, אבל רגליה מתחילות לכאוב וגם ידיה.
לאחר שנחה קצת היא מרגישה בעורפה את נשימותיו של מי שעומד מאחוריה. נשימותיו מהירות. היא מרגישה את ידו בין רגליה, בודקת את הרטיבות שלה. היא עדיין רטובה. הוא דוחף אצבע לתוכה וגופה מגיב, מזיין את האצבע. האגן שלה זז קדימה ואחורה. היא נאנחת מעונג, רוצה את האצבע יותר עמוק בתוכה. האצבע יוצאת ומוחלפת בזין. היא מרגישה אותו בתוכה, מזיין אותה בכוס בכוח. זה כואב לה. הוא תופס את שדיה ומועך אותם בשתי ידיו. הדמעות שוב זולגות על לחיה. היא מחניקה את זעקתה: אדוני!!!
היא רוצה לקרוא בשמו, רוצה אותו, מבקשת אותו. זעקותיה אינן נשמעות, הן אילמות, והגבר מאחוריה ממשיך לזיין אותה. גופה מטולטל קדימה ואחורה. לחייה וברכיה כואבות מההטחות בלוח המתכת. הדמעות זולגות והיא שותקת עד שהיא שומעת שהוא גומר ויוצא ממנה. ראשה מושפל.
גבר אחר, זר, היה בתוכה.
ידיה משוחררות וגם רגליה. היא סחוטה, איננה מסוגלת לעמוד. מישהו אוחז בה, מניח אותה על הרצפה. היא יושבת על שמיכה. רגליה מקופלות, צמודות לגופה, ראשה שמוט. היא מנסה לעכל את מה שעבר אליה.
היא שומעת צעדים, מרימה את ראשה ומריחה אותו, את הריח של אדונה. מרגישה אותו קרוב אליה. היא כל כך רוצה שיגע בה, שיגיב, שיגיד שהוא מרוצה ממנה וממה שעברה למענו, אבל שום מילה לא יוצאת מפיו .
היא שומעת שהוא פותח את רוכסן מכנסיו ומרגישה פתאום נוזל חם זורם על גופה , על שערה, על פניה. היא עוצמת את עיניה כדי שלא יחדור לה לעיניים.
הוא ממשיך להשתין עליה, מסמן אותה. לראשונה, הוא מדבר, אומר לה: "תפתחי את הפה". היא מרגישה את זרם הנוזל החם בגרונה. הטעם מוזר לה, זר לה וחם, מחמם את גופה ואת נפשה. היא גומעת הכול, כל מה שהוא נותן לה מעצמו, שותה עד הטיפה האחרונה אותו, את אדונה.
היא מרגישה שהוא עוטף אותה בשמיכה, מחבק אותה, מחזיק אותה קרוב אליו ולוחש באוזנה. "את מסומנת ! את שלי! בואי, הולכים הביתה". היא מתחילה לבכות, משחררת הכול. היא מזילה דמעות של אושר על שהצליחה לעמוד במבחן שלו.
