פגישה ראשונה

היא התרגשה לקראת הפגישה הראשונה. אם בקולו הרך ואם בקשיחות בלתי מתפשרת, הוא הכין אותה במשך שבועות לקראת מימוש היעוד שלה, הכין אותה למענו, להיות לו לזונה, לכלבה, לכל דבר שירצה בו. הוא אמר לה מראש שהדברים יעשו לפי רצונו ולא לפי רצונה ושלא תנסה משחקי מניפולציה.

הדברים היו ברורים. היא ידעה שאיתו אין פשרות. שום מניפולציה שהיא תנסה לא תצליח, ולכן גם לא ניסתה ולא רצתה משחקים. רצתה להיות שלו, רצתה להרגיש משויכת אליו ,והיא כבר הרגישה כל כך שלו למרות שטרם נפגשו.

היא לא רצתה באחר, רצתה רק אותו. היא ידעה שהוא ייקח אותה למקומות שטרם הייתה בהם, ואף אל כאלה שתמיד הציבה אותם כגבולות, בין אם מתוך פחד ובין אם מתוך חוסר רצון לחוות אותם. אך איתו לא היו גבולות. היא ידעה שזה הולך להיות כואב, מרגש וקשה.

היום המיוחל הגיע, והיא הייתה נרגשת, נפחדת וחסרת סבלנות לפגוש אותו. עברו בה הרבה תחושות מנוגדות והפרפרים בכל גופה חגגו. כבר כמה ימים שהיא כמעט ולא מתפקדת מרוב התרגשות - כל כך רוצה לרצות אותו, לא לאכזב אותו ואת עצמה, להיות מסוגלת לעמוד בדרישותיו.

כפי שסיכמו ביניהם, היא הגיעה לחברתה בתל אביב. כרגיל, נישוקים וחיבוקים עם החברה וקשקושי בנות בעודה מצפה לטלפון ממנו. לבסוף הטלפון צלצל. הידיים שלה רעדו – היא ידעה שהוא כאן, ממש כאן, לידה, ובקושי הצליחה להשמיע קול.

"הלו?" – קולה נשמע צרוד מהתרגשות.
"אני למטה. תרדי".
היא עונה בלחש: "כן", ואז מנסה לדחות את הקץ ולו במעט. "אתה לא רוצה לעלות לשתות קפה, להכיר את...."
"לא, אני רוצה אותך. תרדי".

היא נפרדה לשלום מחברתה. חיבוק של התרגשות עבר ביניהן. חברתה שמחה בשבילה, יודעת כמה חיכתה לרגע הזה. היא ירדה במדרגות, חסרת סבלנות להמתין למעלית, הגיעה לדלת הראשית, לקחה אוויר ויצאה אליו.

הוא פתח לה את דלת האוטו. היא התכופפה לעברו, מחייכת בביישנות. "היי". הוא רק חייך וסימן לה להיכנס לרכב. היא התיישבה, נצמדת לדלת. היא לא ידעה מה לעשות עם הידיים, ולבסוף שילבה אותן בין רגליה. היא הציצה בו בחטף וראתה אותו מחייך. היה לה ברור שהוא יודע בדיוק מה מתחולל בתוכה ונהנה מכל רגע שבו היא מתפתלת.

"איך הייתה הנסיעה?" שאל.
"בסדר, תודה" - בקושי יוצא לה הקול מהגרון .
המתח באוויר הורגש היטב, דבר שהכניס אותה עוד יותר ללחץ. הוא המשיך ליהנות מכל רגע, מבטו מפשיט אותה.

היא רצתה להסתכל בעיניו, להציץ בנשמתו - האמינה שהעיניים הן הראי של הנפש.ידיו החזקות אוחזות בהגה, הוא לא הביט בה עוד, מרוכז בנהיגה.היא הצליחה להגניב מבט, ראתה את עיניו הירוקות, וחייכה לעצמה.

הם המשיכו בדרכם. היא לא ידעה לאן הוא לוקח אותה, אך זה גם לא היה חשוב לה. היא למדה לסמוך עליו. לאחר כשלושים דקות של נסיעה שקטה לתוך הלילה, הוא פנה לדרך צדדית. אורות המכונית האירו שלט של שמורת טבע. הם הגיעו לחורשה שלא הייתה מוכרת לה.

הרכב נעצר בסמוך לעץ, ליד שולחן שמיועד לשמש את אלה שאוהבים לשהות בחיק הטבע. הוא ירד מהרכב, עבר לצד שלה, פתח עבורה את הדלת והושיט לה את ידו. אוחזת את ידו בחוזקה, היא יצאה מהרכב. הוא הוביל אותה לשולחן שיש גדול, מורה לה ללא מילים לשבת על השולחן. היא התיישבה על השולחן והביטה בו. הוא הביט בה חזרה.

"נו, השד לא כל כך נורא, נכון? לא אכלתי אותך. את עדיין מתרגשת?"
היא הצליחה להחזיר לעצמה את קולה ואת בטחונה.
"קצת, וכן, השד לא נורא בכלל" - חייכה את חיוכה הביישני, הנבוך.
"אנחנו עוד נראה" הוא ענה, מחייך את החיוך הממזרי שלו.
"או שכן או שלא" התגרתה בו, מחייכת.
"אהה ככה, טיזרית קטנה. תזכרי שאת ביקשת את זה".
היא ניסתה לחזור בה: "לא ביקשתי כלום, אדוני".

הוא התקרב אליה, מבטו חופר ופולש לנבכי נשמתה. היא ניסתה להמשיך להסתכל בעיניו במבט של התגרות, מבט האומר 'בוא ניראה אותך'. הוא ליפף את שערה הארוך סביב אגרופו ומשך את ראשה אחורה.
"עדיין מתגרה הא? תזכרי את שאמרתי קודם".
בחוצפתה, היא המשיכה לענות ואמרה: "לא מתגרה, אדוני" .
היא ראתה איך מבטו הרך הופך למבט קשוח, וחשבה לעצמה - אוי לי, עוררתי את השד. היא השפילה מבט.

הוא משך בשערה בחוזקה. הפעם זה התחיל להכאיב. היא שתקה, מנסה שלא להסגיר צליל של כאב.

"הסתכלי בעיני, שפחה. אני יכול להיות קשה כשם שאני רך. את לא רוצה אותי קשה, לא תעמדי בזה".
היא מלמלה: "אולי".
הוא לא האמין למשמע אוזניו. "מה, שפחה?! דברי בקול. חזרי על דבריך".
"אמרתי לא, אדוני, זה הכול".

הוא שחרר את שערה מאחיזתו. "טוב, היכנסי לרכב, שפחה".
היא נכנסה לרכב בשקט, לא מעזה להשמיע ציוץ, ובקושי הצליחה לשאול: "לאן אנחנו נוסעים, אדוני?"
"לאן שהינו צריכים לנסוע רק בעוד 3 שעות".
היא שוב נצמדה לדלת, כועסת על עצמה. 'אני והפה שלי...'.

הם הגיעו חזרה לבית חברתה. הוא פתח לה את דלת הרכב. "אולי בפעם הבאה שניפגש לא תשחקי איתי משחקים" – אמר, ניכנס לרכב ונסע לדרכו.