מלכה מרשעת (2)

אני הולכת ברחוב הסואן, עקביי מתקתקים על המדרכה הבקועה ועל האספלט הקרוע, ומביטה באנשים הממהרים החולפים על פניי כאילו אין מחר. אני מסתכלת היטב על הבניינים ובוחנת את הכתובת והמספרים הרשומים על כל בניין, עד שלבסוף אני עוצרת מול בניין אפור, צדדי ושקט. אני נכנסת לדלת הראשית ועולה לקומה הרביעית, כפי שתודרכתי.

אני רואה שלט גדול: "מכון עיסוי בריאותי 'הגפן'". אני נכנסת פנימה לחדר הכניסה וניגשת לפקידת קבלה הלועסת מסטיק ברעש מעצבן. "שלום, באתי לעיסוי אצל איתמר".
"קבעת פגישה?" היא מגלגלת את קצוות השיער האדומות-שרופות שלה על אצבעה.
"כן. הוא אמר לי לבוא ממש לפני הסגירה", אני אומרת ומביטה בשעון. השעה כעת חמש ורבע. המקום נסגר ללקוחות בשש בערב.
הפקידה מעיפה מבט על לוח הפגישות ומסננת מתחת לאף: "את יכולה ללכת לחדר 201 מצד שמאל בסוף המסדרון", ואז היא מוציאה פצירה ומשייפת ציפורניים ארוכות ומחליאות.

אני הולכת לאט, משתדלת שלא יראו עליי את התרגשותי. אני מתוחה כמו קפיץ הדוק. אני מגיעה לחדר 201. אני ממתינה ליד הדלת, תוהה אם להקיש עליה, או פשוט לברוח ולנתק את הסלולארי שלי לנצח כדי שלא יתקשר ויחפש אותי. אני אוזרת אומץ ומקישה על הדלת פעמיים. מה שיהיה, יהיה. אני שומעת צעדים. הלב שלי דופק כמטורף והפעימות מתמזגות עם רחש הפסיעות. יד על הידית. היא מסתובבת. היא נפתחת בקול חריקה חרישי.

"שלום", הוא אומר בחיוך לבן מעוטר בתלתלים קטנים ובלונדיניים.
הוא נראה כמו איזה מתנדב סקנדינבי.
"שלום", אני משיבה ברכה.
"עמית?" הוא שואל.
"אכן".
"היכנסי". הוא מתרחק מפתח הדלת ומפנה לי מקום בקידה זעירה.

הוא שוטף ידיים, מתנהג בצורה מקצועית לחלוטין. חשבתי שיהיה אחרת...

הוא סורק אותי כאילו מבלי שאשים לב. "אני יוצא לרגע, בינתיים תתפשטי. יש כאן מגבת חדשה, את יכולה להתכסות בה". הוא נועל את הדלת מאחוריי. הלב פועם פעימה אחת יותר מהירה ואז מחסיר אחת. אני מתפשטת במהירות. לשמחתי, המזגן פועל על חום ואני לא קופאת. אני נשארת בחוטיני קטן ואת הבגדים מקפלת יפה ומניחה על כסא שעומד בפינה. אני תוהה אם לחכות לו בעמידה או לשכב על המיטה.
אני מחליטה לשחק איתו את המשחק ונשכבת על המיטה המכוסה בסדין תכול, שמזכיר לי קצת סדין של בית חולים.

אני מכסה את האגן במגבת. הדלת נפתחת. הוא מחייך חיוך קטן ונועל את הדלת מאחוריי. "עצמי את העיניים", הוא אומר בקול שקט. הוא מדליק את המערכת הקטנה הישובה על מדף, וצלילי מוזיקה אינדיאנית ומוזיקת טבע שוטפים את חלל החדר. הוא עומד מול הכיור ומערבב תכולתם של מספר בקבוקים. "עצמי עיניים", הוא חוזר על עצמו ומעביר כף ידו הגדולה על עיניי. "פשוט תירגעי ואל תחשבי על כלום, או שסתם תדמייני שאת נמצאת ליד איזה מפל בטבע ביחד עם הציפורים". אני מחייכת בציפייה. שקט, מלבד המוזיקה.

פתאום אני מרגישה כף יד גדולה על הצד הימני של גבי ואז כף יד נוספת על צדו השמאלית. הן מלטפות את הגב בעדינות, מחליקות בשמנוניות על פני עורי. את ריח הלבנדר-מנטה אני מריחה בקלות, הוא ממש מדגדג לי את הנחיריים. היד מחליקה מהצוואר מטה, וכמעט מגיעה לישבן. הידיים מתחילות לעסות, תחילה באיטיות ובעדינות, ואז, אט אט, בחוזקה ובמרץ. ללא שליטה, אני מתחילה להיאנח קלות מהנאה, בייחוד כשהוא סוחט את בשרי בידיו. אני נושכת שפתיי והוא כמו מתעלם, ורק מפסיק לרגע כשאנחותיי מתחזקות מדי.

אחר כך הוא עובר לצוואר ולכתפיים. הוא מוחץ לי את השכמות, מטפל בבשר העוטף את עמוד השדרה, ומגיע עם האצבעות המשומנות לאוזניים. אני מתחילה להרגיש איך הגוף מתרגע ושוקע לתוך שלווה נפשית וגופנית כאחת, ואיך הוא מתמכר לאיטו למגעו של הגבר המוחץ את בשרי, דש ולש אותו. הוא עוצר לרגע ואני מרגישה אותו עובר לצדי הימני. הוא כנראה שופך כמות שמן נוספת על ידיו, מחכך אותן זו בזו, ואז מקמט ולש את זרועותיי מהכתף ועד פרק כף היד, תוך שהוא מתעכב על המרפק היבש. הוא מגיע לכף היד הקטנה שלי, ואז נותן טיפול מעניין לכל אחת מאצבעותיי, לפרקים, ולכף היד עצמה. הוא עובר ליד השנייה. אני מתחילה להרגיש קלה כנוצה, מרחפת לי למחוזות רחוקים שכף רגלי לא דרכה בהם מעולם.

לאחר כרבע שעה הוא מפסיק שוב, מספיג את ידיו בשמן נוסף, ועובר לרגליי. הוא מתחיל בקו התחתון של המגבת, ובתנועות סיבוביות וישרות, יורד מטה אל הברך השמאלית, מרעיד את הבשר, חורש תלמים באצבעות, ומגיע עד לכף הרגל. הוא מורח אותה ולוחץ בכל מיני נקודות שמשחררות באופן מיידי מתחים ולחצים שכלל לא הייתי מודעת להם עד לאותו רגע.

"מותר להשאיל אותך לבית שלי לשימוש קבוע?" אני שואלת בלי לחשוב. הוא צוחק ומהסה אותי. האצבעות שלו משחקות בין אצבעות רגליי, מושכות אותן ועוברות לקימורי כף הרגל. לאחר מכן הוא עובר לכף הרגל הימנית ומעניק לה אותו טיפול. הידיים עולות ודוחסות את הבשר כלפי מעלה, מגיעות לברך ומשפשפות אותה ואת העצם. אני מתחילה להירדם מעונג. הראש הופך כבד כמו סלע הנזרק למים, הצוואר מתרפה, והידיים מתנדנדות לרגע לצדדים עד התאבנות מוחלטת. הוא ממשיך לעסות אותי באזור הירכיים עד למגבת ובחזרה. משום מה, בתודעתי המעורפלת, אני מרגישה כאילו בכל פעם ידו נתחבת קצת יותר מתחת למגבת. אני מתחילה להרגיש את הצמרמורת המוכרת הזאת של התרגשות שמתחילה בצוואר, עוברת דרך הגב, וצונחת לנקודת המפגש של רגליי.

פתאום, אני מרגישה את זה. תוך כדי עיסוי, היד מטפסת מעלה, מגיעה, כאילו כבדרך אגב, אל בין רגליי ואז עולה לקימור הישבן, ויורדת מטה. הוא עושה זאת מספר פעמים וגורם לי כמעט להתפתל במקומי בחוסר נוחות. אני חושבת שהוא חש בזאת. היד שוב עולה לפלח הישבן הימני, והיד השנייה מיד עוקבת אחריה ומחקה צעדיה על גבי הפלח השני. הוא מעסה את ישבני מתחת המגבת ואני נושכת את השפה התחתונה, מתאפקת שלא לצייץ ושלא לפלוט אנחה ארוכה וכבדה.

הוא דוחס את ישבני, מחליק אותו בידיו, ואז מעיף ממני את המגבת לרצפה. צמרמורת קור חודרת אל בין רגליי. הידיים ממשיכות לרגל, וחוזרות לישבן, ומבלבלות אותי. אני מרגישה את הדגדוג הזה בין הרגליים, את הגירוי הזה, כאילו שזה קצת מגרד, דורש שאשפשף במרץ, אבל זה בעצם לא יעזור כי הוא צועק לי שהוא רוצה להתמלא, או לפחות להרגיש איבר אחר כלשהו כגון אצבע או לשון. האצבעות מרפרפות על אחורי הרגל, מחליקות לפנים הירכיים, מסיטות את חתיכת בד החוטיני בין ירכיי, מדגדגות ועושות היכרות עם איברי. אני פולטת אנחת הפתעה ומרגישה את האצבעות המשומנות שלו מטפלות בי ומתחככות באיטיות. אני מרגישה רטיבות גבוהה ולא בטוחה אם זו אני או השמן. החוטיני פתאום מחליק מטה. אני מרימה את הרגליים ומרגישה אותו מתעופף אל מעבר לאופק.

הרגליים מפושקות לרווחה, ושוב הצמרמורות והקרירות הנעימה הזאת. אני לא יכולה יותר לסבול את האצבעות שלו מלטפות כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. פאק, אני מגורה כמו שמזמן לא הייתי. אני מיד תופסת יוזמה ולא חוששת, יודעת שכל שאצווה, הוא יעשה. אני מתרוממת ומתיישבת. הוא מביט בי מופתע.

"עזור לי לקום", אני מבקשת.
הוא נותן לי יד ועוזר לי לעמוד על הרצפה. אני סוקרת את החדר הקטן ועיניי ננעצות בכורסת הקטיפה הרחבה שבפינה. מושלם.
"הרם אותי והנח אותי בעדינות על הכורסה", אני מצווה.
"טוב", הוא אומר בשקט.
"טוב, מה?" אני שואלת בקול מאיים.
הוא משתהה לרגע ואז מוסיף: "טוב, הוד מעלתה".

אני מחייכת בסיפוק. הוא מרים אותי בעדינות ואני נשענת על כתפו. הוא מניח אותי על הכורסה.

"מה עכשיו, הוד מעלתה?"
"ארצה!" אני פוקדת, נכנסת לתפקיד בקלות כשחקן העולה לבמה להציג הצגה שאותה הוא משחק שנים.
הוא יורד על הברכיים.
"אתה יודע מה לעשות", אני אומרת בחיוך ומפשקת את הרגליים.
"טוב ששמתי עלייך שמן מתלקק", הוא ממלמל ואני משימה את עצמי כלא שומעת.

הוא מלטף בידיים שעודן משומנות את הרגליים לכל אורכן, ומגיע לברכיים ולירכיים הפנימיות. אני רועדת. הוא מוסיף עניין עם ציפורניים ארוכות מעט ומגרד את הבשר העדין, ואז עובר עם השיניים. אני מתוחה כצעצוע ילדים שמותחים לו את הקפיץ ואז הוא משמיע מוזיקה. הלשון מתחילה ללקק את הירך הפנימית. אני נשענת לאחור, עוצמת עיניים וידיי אוחזות במסעד הכורסה. "קדימה, כלב שלי!" אני לוחשת. "תן לאימא את מה שהיא רוצה". הוא מצחקק. אני סוטרת לו בחוזקה. גבה אחת מורמת. אני אוחזת בתלתליו ודוחפת אותו אל בין ירכיי. בבת אחת אני חשה בלשונו חודרת לתוכי, נכנסת ויוצאת וזה כל כך טוב. האצבעות של יד ימין שלי מתהדקות בתוך שיער ראשו ומושכות אותו אלי, ובה בעת אני מקרבת את אגני אליו, מגישה אותו כמגש עמוס ממתקים שרק מחכה שיבואו ויטעמו ממנו. והוא טועם, אוח, כמה שהוא טועם.

הוא מתרפק על רגליי, שיערו מדגדג את עורי, שפתיו מלחכות את איברי, והוא נאחז בי כשידיו שלובות מאחורי ברכי כאסיר המנסה לצאת נואשות מכלאו, לברוח אל הדרור. הוא מחובר אליי בכל נימי נפשו ובכל תא בפיו ובלשונו. ראשי סחרחר עליי. אני מתחילה לחוש בגלים של עונג עוברים בי וסוחפים אותי עמוק יותר ועמוק יותר. היד השמאלית שלי מתהדקת על המשענת עד שפרקיה כמעט מלבינים. מבלי להרגיש, אני מתקרבת אליו בכל פלג גופי העליון, פטמותיי משפשפות את שפעת שיערו, ציפורניי שורטות את גבו, מותירות בהן שבילים אדומים. אני לא יכולה לעצור את עצמי מלצעוק, מלשחרר בקולות את מה שמאיים להתפרץ מתוכי כהר געש אדיר ממדים. הרגליים שלי מתהדקות סביב גבו.

"אני קרובה, אני קרובה, אל תפסיק", אני נשמעת כאילו אני מתחננת על חיי. "קדימה, עבד שלי!"
פתאום הוא זורק את עצמו ממני, מנגב את הפה והולך לכיוון הדלת.
"מה...? למה...?" אני מביטה בו בעיניים כלות.
"תשמעי, לא מתאים לי כל הקטע הזה שאישה שולטת בי ומשפילה אותי. אם ככה את מתנהגת כמתחילה, אז לא תודה", הוא אומר.
"את אכזרית מדי בשבילי", הוא מוסיף כשהוא מביט לאחור במראה. היא משקפת את השריטות העמוקות והאדומות, חלקן מדממות.

אני רוצה להגיד משהו, אבל מלכה אמיתית לא מתחננת.
"טוב, תלך. ממילא אתה לא שווה לתחת", אני אומרת, ובשארית הכבוד העצמי שלי אני מתלבשת אחרי שהוא עוזב את החדר, כשההשפלה שחשתי בזה הרגע, מעיבה על החרמנות הרבה שחשתי עד לפני דקות ספורות.
עם השפלה כזאת, מי כאן בעצם השולט?!

***
(כל השמות והניקים בדויים).