סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

סימנים של אש

מאת דולי .​(שולטת)     17 בינו 07 3805
נמצאים בחדר הארחה מבודד חמוד ומקסים בקיבוץ ציורי על שפת ים כינרת. הנוף חלומי, והביצועים - עוד יותר. נמצאת עם הסאב. שנינו מאוד עסוקים, עבודות מכבידות שלא מותירות הרבה זמן למעט מפגשים חטופים פה ושם. התמזל המזל ונוצרו לשנינו שלושה ימי חופש חופפים: אני, בין פרויקטים, והוא, לפני חזרה לחו"ל. אירוע כזה בוודאי שלא מתרחש בכל יום, ומצווה לנצלו עד תום. מובן מאליו שמה שעושים דומית וסאב כאשר הם נפגשים וכל הזמן שבעולם עומד לרשותם הוא סשן ועוד סשן ועוד סשן, ובין סשן לסשן, גיחות קצרות לבריכת הקיבוץ או לכנרת, ואוכל. כבר ביום השני הגענו למתכונת של סשן, מקלחת, אוכל, בריכה או כנרת, וחוזר חלילה. פשוט תענוג אמיתי.

חדרתי אליו מכל הכיוונים עם שלל הסטארפונים, הדילדואים והויבראטורים שהבאתי. גופו וישבנו הפכו אין ספור פעמים לעיסה שותתת דם. הקיין חרץ סימנים וחריצים עמוקים בגב ובישבן. מה אומר לכם, תענוג אמיתי. בשהייה ממושכת יחד, גם לומדים להכיר זה את זה, וטבעי הדבר שכאשר נמצאים זה בתחת של זה (תרתי משמע), לומדים לזהות את כל הניואנסים הקטנים. את רובם כבר הכרתי, אך לחלק התוודעתי הפעם.

אהבתי את הפינוק. נהניתי כאשר סיבן אותי בחרדת קודש של ממש, סורק את השיער הארוך, מורח קרם גוף, ומעסה את גופי. והכיף הגדול ביותר – ישנו יחד, אני על המיטה המרווחת והוא מכונס ורבוץ על הרצפה למרגלות המיטה. שמחתו גאתה לשמים כאשר הזמנתי אותו לחלוק איתי את המיטה, וגם אז הצטנף בפינה. צחקתי בבוקר כאשר ראיתי אותו דבוק לקנטים. מחשש שמא יפריע לי או יעיר אותי חלילה, הוא נשאר ער כל הלילה ורק בהה בי. היה קצת משונה להתעורר ולראות את המבט הירקרק ומלא-הכניעה נעוץ בי, אבל, מן הסתם, התרגלתי.

המתכונת שהתהוותה הייתה די נחמדה, ואפילו למדתי לאהוב את הירידות והליקוקים. בדרך כלל, כשאני מגיעה לסשן, אני באה מרוכזת במטרה - באה לדפוק, לזיין, לקרוע ולחדור עד הסוף. יש לי גישה של גבר - לא כל כך אוהבת את המסביב אלא ניגשת ת'כלס למטרה, שהיא, כמובן, פי הטבעת של הסאב. בדרך כלל, כבר בדרך אני מרגישה את ענני התאווה תוקפים אותי, וכשאני מגיעה, אני מיד מעמידה אותו על ארבע או בתנוחה אחרת בה הישבן גלוי ופשוק לפני, ו...מכניסה. בכוח, בתאווה, בריכוז ממוקד ומדויק. דוחפת פנימה והחוצה, מעמיקה, קורעת בכוח, בלי להתחשב. לאחר שאני משקיטה את תאוותי, אני מתפנה לכל היתר: מדיקל, חתכים, וכל הכבודה המתלווה. מקדישה לסשן לפחות שלוש שעות, ואם נותר זמן ועולה בי הרצון, מאפשרת לו גם ליקוקים וירידות. אך הפעם היה לנו זמן בשפע, ובמשך שלושה ימים ולילות ארוכים עשינו פשוט הכול.

הוא התגלה כבשלן אדיר. בגלל שלא רצינו לצאת, הצטיידנו בכל מה שרק אפשר, והוא בילה שעות במטבחון הזעיר והכין מטעמים. גם אני מבשלת ממש לא רע, ומפעם לפעם הצטרפתי אליו. נושאי שיחה היו לנו בשפע, וחלקנו צחוקים, חוויות משותפות, וכמובן, סשנים מעולים. הכול היה נהדר, למעט דבר אחד. גברים מנקים נפלא, הרבה יותר טוב מנשים, אבל דבר אחד הם לא אוהבים וגם פה נוכחתי בכך: הם לא אוהבים לרוקן את הזבל. ביום הראשון, ניחא, לא הבחנתי. ביום השני, עוד נסבל. אך ביום השלישי, קיבינימט, חשתי עקיצה, ולא סתם עקיצה אלא עקיצה חדה ושורפת בטירוף.

התבוננתי אל אזור האסון: שתי שקיות זבל ענקיות עמדו ליד הפח, שכמובן, הכיל שקית שלישית, ומסביב: שביל של נמלים. התכופפתי ובחנתי אותן בעיון: נמלים שונות מהרגיל, אדמדמות, מעט קטנות יותר. אהה, בטח, נזכרתי: התקפת נמלי אש באזור הכינרת. פשפשתי בזיכרוני: עקיצת הנמלה כואבת מאוד. רבים תיארו את הכאב ככוויה שנמשכת כמה שעות ולעתים אף כמה ימים. הכנסתי את היד העקוצה מתחת לזרזיף המים בברז. שיט... ממש כואב. יכולתי אפילו להבחין בסימן קטן של שלפוחית שעומדת להתהוות. בן זונה! במקום לרוקן את שקיות הזבל, השאיר אותן, ועכשיו, שיט, זה ממש כואב.

במזוודת ההפתעות שלי, המזוודה המכילה את כל ציוד העזר ההכרחי לסשנים, יש גם תיבת עזרה ראשונה מצוידת להפליא. אני תמיד דואגת לעדכן ולמלא את החסר. שלפתי מתוכה ג'ל אלוורה. המשחה הירוקה בעלת הריח הנעים הפיגה מיידית את הכאב הצורב, אבל לא את הכעס. החשק לנס קפה רגוע ליד הבריכה עבר-חלף לו. במקום זאת, התבוננתי בו, שרוע מלוא קומתו על השטיח. כנראה שיומיים ללא שינה הכריעו אותו. התקרבתי אליו חרש-חרש וכבלתי את ידיו ואת רגליו. כמובן, את החדר הכנו מיד עם הגיענו: הוא תקע ארבע יתדות ברזל עם ראש מעוגל בעל לולאה שלתוכה נכנסת השרשרת הארוכה. מתחתי את השרשרת והוא התעורר כאשר ידיו ורגליו מתוחות היטב לצדדים. הוא הביט אלי בתימהון, אינו מבין מה הולך לקרות. לא נורא, חשבתי לעצמי, בקרוב הוא יידע, ועוד איך יידע. יידע וגם יבין.

הוא ראה את היד החבושה שלי והבחנתי בזיק של דאגה חולף בעיניו.
"מה קרה? נפצעת?"
חייכתי את החיוך המפורסם שלי, חיוך שמעוות את קצות השפתיים, מגלה שיניים, אבל לא מגיע לעיניים.
"כן, נפצעתי. ובגללך!"
"בגללי?! איך?!"
"בגלל שלא רוקנת את שקיות הזבל, נעקצתי".
"שחררי אותי ואטפל בך. אני כל כך מצטער, לא התכוונתי. הלוואי שאני הייתי נעקץ, ולא את".
"יש לך רגישות לעקיצות?"
"לי לא. ולך?"
"גם כן, לא".
החיוך השטני שלי הפך לצחוק.
"אל תדאג. עוד תיעקץ".

לקחתי כוס זכוכית, מזגתי לתוכה ארבע כפות סוכר, הוספתי מעט מים פושרים ובחשתי לאט, עד שהסוכר נמס. נטלתי חתיכת קרטון קשיח, והכנסתי ניילון נצמד. הבאתי עימי גליל תעשייתי ענק של ניילון נצמד לצורך "חניטות", אך כעת הסתפקתי בניילון הנצמד הרגיל שמשמש לעטיפת כריכים. הנחתי את הקרטון בסמוך לשקיות הזבל שעולות על גדותיהן, ומיד, כמו חיילים ממושמעים, צבאו עליו הנמלים, בוהקות באדמומיותן. נטלתי את הקרטון בזהירות והנחתי אותו בסמוך אלי על הרצפה. הוא התבונן בי, עדיין לא ממש מבין מה עומד לקרות. ממש לא משנה, כן יבין או לא יבין.

התכופפתי, טבלתי את אצבעותיי במי הסוכר המתוקים ומרחתי את התמיסה על הזין הרפוי, שמיד התקשה בין אצבעותיי. נחמד, יש לו תגובה מהירה. מרחתי היטב, מוודאת שכל הזין ספוג בתמיסת הסוכר הצמיגית. הטיתי בעדינות את נייר הקרטון לכיוון הזין. הנמלים, בעקבות הסוכר, התחילו להלך על הזין, נוברות בתמיסה. פסיעותיהן הפכו שוקקות ולהוטות יותר ויותר, כמעט ריצת אמוק. הנחתי לשלוש נמלים לרדת ולהתמקם היטב על הזין. עטפתי את הזין עטיפה מעט רופפת בכדי שלא להמית את הנמלים. את קצה הניילון כרכתי מתחת לקצה ראש הזין, כך שהראש נשאר בחוץ - לא הייתי מעוניינת שהנמלים ייכנסו לפתח השופכה. את שלוש הנמלים שנותרו הנחתי על פרק ידו השמאלית, כמובן לאחר שטפטפתי גם עליה תמיסת סוכר, וגם אותה עטפתי באופן רופף עטפתי בניילון הנצמד.

התרוממתי, התיישבתי על הכיסא הסמוך, שיכלתי רגליים, הצתי סיגריה, והמתנתי בסבלנות לבאות. בינתיים נשפתי בעדינות על הכוויה שלי. שיט, זה ממש שרף! ספרתי בלב עד חמש. אחת - שתיים - שלוש – ארבע... כנראה שלא אבחנתי נכון את סף הסבל שלו, כי לפני הספרה חמש, כבר בקעה מפיו זעקה אדירה. הוא ניסה להתפתל, אבל היה כבול היטב, ומחוסר יכולת להזיז את גפיו. ראיתי את ההתפתלויות, את הרעידות, את פניו לובשות הבעת ייסורים מחרידה, ושמעתי את זעקותיו. חייכתי ורכנתי לראות מקרוב מה בדיוק מתרחש שם למטה. ליטפתי את ראשו, מצמידה נשיקה לשפתיו.

"כואב לך?"
"כן!"
"יופי , נחמד".

הפעלתי את הלפטופ הצמוד שלי, הגעתי להגדרה של "נמלת אש", ובישרתי לו: "יישארו סימנים אדומים זעירים. הכאב יחלוף אחרי שלושה ימים". הוא המשיך להתפתל. העברתי יד מלטפת לאורך חזהו, נהנית משריריו המשתרגים, מהבטן השטוחה, ובעיקר מהזין שתפח למימדים ענקיים. העברתי יד על הניילון הנצמד, יכולה לחוש בתנועות הנמלים ששועטות עליו, יונקות ומוצצות במלוא העוז את תמיסת הסוכר .

"די! לא יכול יותר... איי..."
מבלי למהר, רכנתי קדימה ואיפרתי את הסיגריה לתוך פיו הפעור. לאחר מכן מחצתי בחוזקה את הסיגריה הלוהטת על פטמתו, מכבה אותה.
"לא יכול, חמודון? קשה לך?"
"כן! בבקשה, די! אני מתחנן, לא מסוגל, איי..."

אוקי. הסיגריה הסתיימה. ניתקתי בתנועה מהירה את הנילון הנצמד מעורו ולאחר מכן שטפתי היטב את הזין ואת פרק היד, ומרחתי משחה מרגיעה על האזורים הפגועים. שחררתי אותו מכבליו, והוא נשא אלי עיניים כואבות ובהירות, עיניים מביעות תודה בעודי כורכת תחבושת צחורה סביב פרק ידו.

"תודה, גברתי".
"שום תודה. השארתי לך את היד הימנית... בכדי שתוכל לרוקן את הזבל!"

Toxic Princess
חחחח
רואים, גברים יקרים, תלמדו להוציא את הזבל!!! :)) איזה סיפור... מעניין, סקסי וגם משעשע!! תודה דולינקה :)
17/01/07 14:57
ונסה נאמנה למקור{הכי טוב שי}
נפלא
אחד התיאורים היותר מעניינים ל"סשן".. אהבתי, רשע,מענג,אכזרי...כמו שצריך.. יום נעים.
17/01/07 14:59
The Gal​(נשלטת)
אנונימית
בד"כ הסיפורים שלך סקסחים מגרים אבל הפעם לא היה שום דבר שהוא סקסי ומעניין חבל.....
18/01/07 08:30
לב כחול
אממממ...
מתאים לדומים או מלכות להתענג ולאמץ רעיון לסשן ליא אישית נראה מחוץ לגבולות הביטחון אבל בסיפור זה עושה את העבודה נהדר וחודר למקומות הכי מרגשים שבי
18/01/07 13:28
פיתוי מתוק...​(מתחלפת)
הארה-הערה
הארה: אאוץ' - כואב, משכנע ומחנך! הערה: הגיבורה היתה צריכה להשפיל יותר. פחות מידי מנטלי לטעמי.
18/01/07 22:19
שיר כאב​(שולטת){סוליקר}
לכי תמצאי נמלי אש, אפילו זבוב לא נכנס אלי הביתה :
28/05/20 09:17