העונש

קור מקפיא שורר בחוץ. אני מחכה מחוץ לדלת הפלדלת של הבית בקומה הראשונה. גשם בחוץ. אני מנערת את המטריה מספר פעמים ואז סוגרת אותה. פורפת את כפתורי המעיל וחושפת שמלה קצרה שחורה. קור אימים, לא שמתי גרביונים כי אסרו עליי ואפילו המגפיים שמגיעים כמעט עד הברכיים לא עושים עמי יותר מדי חסד בתחום הטמפרטורה.

נשימה עמוקה, דופקת בדלת שלוש נקישות קצובות. ממתינה. הדלת נפתחת והוא עומד בפתח, מואר כולו. הוא מחייך אליי וגם לי פורץ חיוך של געגועים בלי שליטה. שבוע שלם שלא ראיתי את אדוני האהוב. מנגבת היטב את המגפיים במחצלת הכניסה, נכנסת פנימה ותולה את המטריה בלי להסתכל אפילו על הווים בכניסה. הדלת נסגרת מאחוריי בטריקה.

"היי!" מחייכת חיוך גדול ופורשת ידיים רחבות.
הוא מביט בי במבט קפוא יותר ממה שיש בחוץ. עכשיו אני מבינה שהחיוך הקודם זה החיוך הציני שלו. עוד לא למדתי להכיר אותו מספיק. ככה זה כשאת שפחה באימונים.
הוא ממשיך לשתוק ולאחר חמש דקות תמימות בהן הוא לא מדבר, הוא לבסוף אומר: "איחרת".
"זאת לא אשמתי, אדוני", אני מיד מנסה לטעון להגנתי. "הגשם החזק בחוץ גרם למונית לנסוע לאט ובחוץ היו פקקים ו..."
"בתשע בלילה?" הוא קוטע אותי באכזריות.
"כן".
"כן, מה?"
"אדוני", אני מוסיפה בביישנות.

להשפיל עיניים? אני לא יודעת. ממשיכה לנעוץ בו עיניי עגל.

שוב שתיקה. אלוהים, אני שונאת את השתיקות שלו. אני שונאת את המבטים החודרניים האלה שלו שטובים יותר מכל קרני רנטגן. הוא חודר אליי כמו סכין עמוק בפנים.

פתאום הוא תופס לי בכוח את הידיים ודוחף לקיר, נצמד אליי חזק. הידיים שלו מחזיקות את פרקי ידיי מעל הראש. הוא גבוה ממני בהרבה, אפילו עם העקבים הדקים. נצמד ואפילו לא מתחכך. עד כדי כך כועס? הוא אפילו לא אומר שהוא כועס. אני מרגישה מאוד מאוכזבת מעצמי.

"היית צריכה לומר שאת מאחרת, לפחות", הוא אומר בקול רציני.
"נכון, אני מתנצלת", אני ממלמלת בקול חלוש.
"איזו מן שפחה לא צייתנית את? לפחות את שאר הדברים שביקשתי ממך לעשות עשית?"
"כן, מאסטר", משפילה ראש. לא יכולה להתמודד עם הקול הסמכותי שלו.

היד מסיטה את המעיל לצדדים והוא מפשק בכוח את רגליי, מכניס יד מתחת לחצאית ועובר על הרגל החלקה שהיא אכן ללא גרביון, כמו שביקש. מגיע לחוטיני. אופס...

"לא אמרתי משהו?" הוא שואל כועס. הפעם באמת. השפה שלו רוטטת מעצבים. היד ממשיכה למעלה, אני בלי חזייה. לפחות את זה עשיתי.
"אני... היה קר, אדוני... קשה לשבת על מושב עור של מונית בקור הזה בלי תחתונים בשמלה כזאת קצרה", אני מנסה להסביר ונזכרת איך סגרתי את הרגליים בכוח, מרגישה את הישבן החשוף מתחכך בריפוד העור ואת המבטים המוזרים של נהג המונית, מקווה שהוא לא קלט שאני בלי חזייה ועם חוטיני מינימאלי כשנכנסתי בסערה למונית.

"אני גם ככה מפחדת להתקרר ולהיות חולה... אתה לא דואג לי?".
פיו נפער בתדהמה כאילו אמרתי לו דבר איום ונורא.
"איך את מעיזה לומר את זה!?" הוא נובח עליי בעלבון עמוק. "כבר מילאתי מים חמים באמבטיה כך שיצפו לך איך שתגיעי. תכננתי לנו ערב רומנטי ועכשיו אני רואה שבכלל לא מגיע לך.".
"אני מצטערת, מאסטר", אני אומרת בטון יבבני. "סלח לי".

הפעם הוא מתחכך בי חזק. אני מרגישה אותו נוקשה. "אני אראה לך מה זה באמת לא להתחשב!"

הוא חופן את שדיי בגסות, מוציא אחד החוצה מתוך השמלה, מלקק את הפטמה ופתאום נושך.
"איי... זה כואב", אני מייבבת.
"אמרת משהו?" הוא ממשיך ללעוס את הפטמה באכזריות. יד אחרת צובטת את הפטמה השנייה. אבל ממש חזק. בכלל לא כאב נעים כמו בדרך כלל.
אני מנסה להדוף אותו מרוב שזה כואב, להפסיק את הכאב, אבל הוא חזק ממני.
שוב הידיים שלי נאספות למעלה.
"את חצופה!" הוא מפנה כלפיי אצבע מאשימה ומיד אוזק אותי בשניות באזיקי מתכת קפואים.

הוא מושך אותי באזיקים ואני נגררת אחריו, כמעט ומחליקה על הרצפה עם העקבים הדקים. הוא משליך אותי על הספה, רגל אחת על הרצפה מכופפת.
"שלא תעזי לזוז!" הוא אומר ומיד הוא מביא מהמגירה בשידה שבסלון שני חבלים שחורים, תוך שהוא נועץ בי מבט חודר.
הוא כבר לא סומך עליי, אני חושבת בצער.

מגף אחד נקשר לרגל הספה. מגף אחר נמשך למעלה לכיוון השולחן שמאחוריי הספה ונקשר לרגלו. פישוק רחב ונוראי. אני יודעת שהירכיים הפנימיות שלי הולכות לכאוב. הוא מיד נעמד בין הרגליים שלי, ברך אחת בדיוק מול המפשעה, יד אחת תופסת בחוזקה במחלפות שיערי, השורשים נקרעים כמעט מהקרקפת.

"איי...." אני צועקת.
"סתמי ת'פה, זונה. את צריכה ללמוד מי השולט פה!"
"אני יודעת! אני יודעת! זה אתה!" אני אומרת בקול דק, רק שיעזוב לי את השיער.
"את יודעת? כנראה שלא מספיק!" הוא אומר בחמת זעם. "את עושה מה שמוצא חן בעינייך ולא מבצעת את הפקודות שלי. זה לא נראה לי הגיוני בכלל!"

אני לא מצליחה להתרכז בכלום חוץ מהראש שלי. כאבים חזקים.
פתאום הוא שולף סכין קפיצית.
"מה אתה עושה!?" אני קופצת במהירות.
הסכין מנתרת ממקומה. להב חד ומנצנץ.
"מה את חושבת?" הוא מקרב את הסכין אליי במהירות. אני נרתעת לספה, רוצה להיבלע בה.

הסכין הקרירה נוגעת בצווארי בדיוק בקנה הנשימה שבולט עכשיו. נשימות קצרות ומהירות. הלב שלי פועם במהירות, האדרנלין מציף אותי מכל עבר ואני טובעת בו. זה בסדר, הוא לא יפגע בך, אני מנסה להרגיע את עצמי אל מול מבטו הזועם. איך את יודעת? את בקושי מכירה אותו כמה שבועות. לכי תדעי, אומר קול אחר ברגע הכי לא מתאים.

הסכין נצמדת עוד יותר לגרון ומתחילה לנוע כלפי מטה. אני מהופנטת אל מול המסלול שהיא עושה אל בין רגליי, לא יכולה אפילו לסגור אותן. השמלה עולה מיד למעלה, חושפת את הבטן ואת אגן הירכיים. חוטיני שחור מתחרה מבצבץ. לפחות השכלתי ללבוש חוטיני סקסי, אני מהרהרת לשבריר שנייה, כי אז הוא מעביר את הסכין על הפופיק במעגלים ואני נלחצת.

"לא", אני מבקשת, "אל תפגע בי".
אני מנסה לסגור את הירכיים, אבל איני יכולה להימלט. ידיי הקשורות אחת לשנייה מנסות לעזור לי להתרומם לישיבה אבל הוא מיד מעיף לי סטירה.
"תשבי, חתיכת כלבה! אמרתי לך לא לזוז!"
הלחי אדומה, העלבון צורב.
"הגבול שלי זה סטירות!" אני צורחת. "אמרתי לך לא לסטור לי!"
"את הזונה שלי ואני אעשה בך מה שאני רוצה!" הוא אומר בשלווה זועמת, אם ייתכן בכלל דבר כזה. "את לא אמורה ליהנות, אלא לסבול. עונש לשפחה סוררת ועלובה. אולי אני אפילו אחליט אחרי העונש שאת לא ראויה להיות הכלבה שלי ואני אזרוק אותך לכל הרוחות!"

הוא מצמיד את הסכין לכוס שלי. אני רועדת מקור ומפחד. העיניים שלי פעורות.
נכון, זה עונש.
מעונש לא אמורים ליהנות.
אבל כמה אמורים לסבול בעונש?!

הוא מותח קצת את החוטיני, ופתאום, באבחה אחת, קורע אותו בדיוק במפשעה. אני מתכווצת באימה, מפחדת לרגע שהוא חתך אותי.
"לא! לא דם! לא צלקות! הבטחת לי!" אני אומרת והדמעות כבר מתחילות לצאת בלי שליטה כמו שאני כבר, מעורערת ובלי שליטה.
הוא חתך כל כך מהר והסכין כה חדה, עד שהיא עברה ברפרוף על הירך הפנימית שלי. תחושת הצריבה הזכירה לי חתך מנייר שהוא לא כואב, אבל צורב נורא, וזה מרתיע אותי. הסכין יוצאת מהירך שלי עם טיפת דם קטנה.
הוא מלקק אותה.

זה זיק של טירוף שאני רואה בעיניו? ריגוש? חרמנות? חיבה?
הוא פותח את הכפתורים שלו בג'ינס, מפשיל אותו עם התחתונים עד מחצית הירכיים ונשכב מעליי. אני כפותה ולא יכולה להתנגד.
"את שלי ואני הולך לכבוש אותך עכשיו", הוא לוחש לי כמו נחש ארסי.
כיבוש? כיבוש זה בכוח. האם אני חומה בצורה?

עוצמת עיניים ואחרי דקה או שתיים הוא נכנס בחוזקה, ממלא אותי.
"אהה", אני צועקת. "אני לא מוכנה".
"את תהיי מוכנה בשבילי", הוא מסרב לשמוע ונכנס ויוצא שוב ושוב ושוב.
ואחרי כמה חדירות אני מתחילה קצת להתלחלח. לא מספיק, אבל יהיה.
משיכות שיער אגרסיביות לאחור.
הוא נושך אותי, הוא מסמן אותי: כתפיים, צוואר, שדיים. הוא חיה, חיה רעה ואני מרגישה כמו קורבן חסר אונים. הוא סותם לי את הפה ביד הגדולה שלו לבל אצעק.

"את שלי" הוא לוחש לי באוזן, כובש אותי ונושך אותה.
"תגידי שאת שלי!" הוא נושך את השפתיים שלו ואחר כך את שלי. זה חזק מדי. השפה שלי קצת מדממת. שורף.
"אני...", אני לוחשת.
"תגידי את זה!" החדירות שלו עמוקות יותר, כוחניות יותר, והוא סוחף אותי יותר רחוק. אני בוהה בנקודות החן שיש לו על הכתף.
אני שמה לב שהסכין שלו עדיין ביד, היא נצמדה קודם לכרית ועכשיו היא ליד האוזן שלי. קרירה. אני מנסה לא להתייחס אליה.
"אני שלך! אני פאקינג שלך!" אני צורחת.

הוא מתרומם קצת, כנראה גמר לפי הנשיפות. הפנים שלו אדומות ופתאום הוא יורק עליי על הפרצוף. "ככה אני אוהב אותך, חור עלוב שלי".
אני מושפלת. אני סמרטוט. הוא מעניש אותי ווזה רע לי.
וזה... טוב לי. זה טוב לי?
האם זו ההקלה של הזיכוך?

הוא יוצא ממני, נוטף זיעה, זורק את הסכין לרצפה, מוציא את הקונדום, קושר וזורק על השטיח.
מרים את התחתונים ואת הג'ינס וסוגר את הכפתורים באדישות. הוא הולך לכיוון המטבח ופותח את המקרר, מוציא לעצמו בקבוק מיץ תפוזים ושותה ישר מהבקבוק.

אני מתנשפת כולי. השיער סתור. קשורה, אומללה.
המחשבות מתרוצצות במוחי ללא הרף.
יכולתי לומר מילת ביטחון. שכחתי אותה ולכן לא אמרתי. האם בגלל זה לא אמרתי? אולי נתתי לו להעניש אותי כי מגיע לי? כי רציתי לרצות אותו?
רציתי את זה? הרי רציתי להרגיש שפחה, רציתי להרגיש חסרת אונים, רציתי להרגיש זולה, מוחפצת. רציתי שליטה מנטאלית...
אני שותקת ובוהה בנורה בתקרה.
הוא בא מולי ומצית סיגריה.

"אני הולך להתקלח. דרך אגב, את זיון גרוע".

ואז הוא הולך לחדר המקלחת.