חיוך
מאת פיתוי מתוק...(מתחלפת)
11 בפברואר 2007
כוס הקפה שאהובי הכין לי הייתה מונחת קרה על השיש. יותר מדי זמן... לקח יותר מדי זמן... הוא דרש יותר תשומת לב מהרגיל. התרגש. לבקשתי הוא טופף למטבח והכין לי כוס קפה נוספת. הוא היה חמוד עם חגורת המשי הורודה שנתתי לו ועם החוטיני הנכנס למעבה ישבנו. כשסיים להכין, התבונן בי, כלבלב קטן. מבט קטן שלי כלפי הרצפה הבהיר לו שהוא צריך לשוב למקומו. "אני רוצה אותך מול הטלוויזיה". הוא ידע לאן ללכת. זו לא הייתה הפעם הראשונה.
הבאתי לסלון את השוקולדים הקטנים שהיו מונחים במגירה שליד הכיור. לקחתי גם את כוס הקפה. הנחתי את שניהם על השולחן. התיישבתי על הכיסא האהוב שלי.
"נוח לך, עבד?"
"כן, מלכתי", הוא ענה.
אני אוהבת לשבת על העבד שלי. אני יכולה להשתעשע ולשחק בו: ללטף לו את הראש, לתת לו למצוץ את הדילדו - המשחק שלו, ולמרוח את הפתח האחורי שלו בשמן ולדחוף לתוכו מכל הבא ליד. נתתי לו שוקולד. הוא כלב טוב ואני יודעת שהוא אוהב פינוקים.
דפיקה בדלת. הכלב חש חוסר נוחות: הרגשתי את גופו מצטמרר. קמתי. רכנתי אליו. התבוננתי עמוקות בעיניו. נשמעה דפיקה נוספת. נתתי לו נשיקה רטובה וארוכה. "תודה, מלכתי", אמר הכלבלב. העברתי את ידי על עיניו והוא עצם אותן. הבאתי מטפחת שחורה וקשרתי את עיניו. הכלב מתרגש. מגורה. זקור ונוטף. לא סיפרתי לו.
"אני רוצה שתחכה לי בחדר. תכנס חזרה לסלון רק כשאקרא לך. היכנס על ארבע, ברור?"
"כן, מלכתי".
הוא היסס לרגע, לא הלך מיד, אך לבסוף התרצה ויצא מהחדר.
פתחתי את הדלת. היא הייתה יפה. היא הייתה שלי. השפחה שלי. חיבקתי אותה חיבוק חם ואוהב ונשקתי לה על מצחה.
"ברוכה הבאה", אמרתי.
"תודה" היא ענתה.
היא התבוננה בחלל החדר, ידעה שהיא הולכת לפגוש היום את הכלב שלי. עיניה חיפשו אחריו. משלא מצאה את מבוקשה, חזרה והתבוננה בי. "מה שלומך?" שאלתי, והיא ענתה כרגיל בחיוך: "הכול מעולה". מזגתי לשתינו מים וביקשתי ממנה שתתפשט. "תעמדי במרכז החדר, שאני אוכל לראות", אמרתי. היא נשמעה לבקשתי ועשתה זאת.
"על הספה, כלבה". היא צייתה לדברי והתיישבה על הספה. "לשכב זונה, על הגב". התקרבתי אליה. כל כך רציתי לגעת בה, בכל כולה. ליטפתי את שיערה, את בטנה ואת ירכיה. לקחתי שמן שקדים ושפשפתי בו את כל גופה. היא גנחה וליטפה את עצמה.
"ידיים למעלה ושיישארו שם, ברור?" אמרתי.
"כן, גברתי".
המשכתי ללוש את גופה - ירכיה, שדיה, מותניה. אהבתי לראות אותה מתענגת ומתפתלת תחתי. פתחתי את רגליה והנחתי יד קלה על מקדשה. מתחת לאצבעותיי הרגשתי את החום ואת הרטיבות. גם אני התפתלתי...
גם עיניה כוסו במהירה. הצעצוע של הכלבלב שלי נהדף בחוזקה לתוך פיה והיא נעה תחתיו. קראתי לכלבלב שלי לצאת. הוא זחל החוצה. "שב בפינה" אמרתי. הוא התיישב, דרוך כולו, פניו מופנות למרכז החדר בניסיון להבין מה לעזאזל קורה במרחק של מטרים ספורים ממנו, שרירי גבו מתוחים. ליטפתי את הכלב שלי. אהובי.
בבת אחת הוצאתי את הדילדו מהפה של השפחה שלי. היא השתנקה. רגע לאחר מכן, האצבעות שלי כבר היו בתוכה, לשות ושואבות. היא נאנחה ונאנקה. קריאות עונג מילאו את החדר. הכלב נדרך. "כן, אתה יכול להתקרב", אמרתי. השפחה נזכרה בנוכחות הנוספת בחדר והנמיכה את עוצמת גניחותיה. הפסקתי לגעת בה.
"כלבה, את לא רוצה שאהיה גאה בך, בדברים שאת עושה כל כך טוב?! אני רוצה לשמוע אותך".
"כן מלכתי, תודה מלכתי".
חזרתי לגעת בשפוטה וזו התחילה שוב להיאנק בקול.
הכלב התקרב. "עד כאן", אמרתי כשהגיע לחצי הדרך. הוא לא התחנן ליותר. הוא ידע שאני לא אוהבת תחינות, אלא אם כן אני מבקשת זאת מפורשות. "תזייני את עצמך חזק, כלבה" אמרתי. היא החלה לעשות זאת, עיניה עדיין מכוסות, פיה פעור לרווחה, נגעה בעצמה במהירות והתאמצה לא לגמור.
"לאט יותר, כלבה", אמרתי. "אני רוצה אותך ככה, כמו שאת. לא לגמור, ברור?"
"כן, גברתי", ענתה השפוטה והאטה את הקצב.
הלכתי אל הכלב שלי. ליטפתי אותו. צבטתי קלות את ישבנו. הוא נע באי נוחות. לחשתי לו: "אני לא רוצה לשמוע אף מילה. ברור?"
"כן מלכתי".
קשרתי את הרצועה שלו והולכתי אותו לכיוון השפחה כשהוא על ארבע ופניו פונות אל מקדשה. את קצה הרצועה קשרתי לוו שהיה קבוע לקיר שמאחוריו.
בעודי מנשקת את השפחה שלי, פתחתי את כיסוי העיניים שלה.
"עיניים עצומות, ברור כלבה מיוחמת?"
"כן, מלכתי" ענתה הכלבה ללא היסוס.
החדר היה מוצף באור, בדיוק כמו שאני אוהבת. התיישבתי על הכיסא שלי בקצה החדר.
"את יכולה לפתוח את העיניים, זונה, ולהתפעל מהכלב שלי".
היא פתחה את עיניה. נשימתה נעתקה משראתה עד כמה פיו קרוב. היא הפסיקה לגעת בעצמה. והחלה ללטף את ראשו. ידעה שלא יוכל לעשות דבר ללא רשותי. "הוא יפיפה", אמרה. הייתי גאה. הייתי גאה בכלב היפה שלי, אבל התביישתי בשפחה הנלעגת. היא הפסיקה לעשות ביד - מיוזמתה וללא רשותי. שתקתי. היא המשיכה ללטף אותו. רק לאחר דקות ספורות של שתיקה שניהם הבינו שמשהו לא בסדר. הכלבלב התנער והחל לנוע לעברי, עיניו עדיין מכוסות. הוא נעצר כמובן בשל הרצועה שהגבילה במידה רבה את מרחב תנועתו בחדר. השפחה התיישבה על המיטה והתבוננה בי בשאלה.
צינה כבדה שררה בחדר. התבוננתי בה בשנאה, בבוז.
"שרמוטה, מה עשית?"
"ליטפתי את הכלב שלך", ענתה הכלבה.
"ומה עשית לפני כן?" התרסתי כנגדה.
"אוננתי לאט, לבקשתך מלכתי".
"ולמה הפסקת?" שאלתי.
היא התבוננה בי נבוכה. התנצלה. לא הגבתי. היא התנצלה שוב. ושוב. ושוב. ירדה מהמיטה. נשכבה לרגלי והתנצלה שוב. התחננה. שנאתי את זה. שנאתי אותה ככה, מתרפסת.
בבת אחת הרמתי את ראשה והתבוננתי בעיניה.
"את עלובה", אמרתי. "שאלתי למה הפסקת. לא ביקשתי שתתחנני לסליחה".
"אני מתנצלת, מלכתי".
היא התבוננה בי בעיניה הרכות. ליבי התרכך. "חזרי למקומך." היא חזרה למקומה ואני הלכתי לכלבלב שלי. שרטתי קלות את גבו והוא הצטמרר. טפחתי קלות על ישבנו. הוא התנועע בהתרגשות. איברו התקשה וגדל.
"רגליים למעלה, זונה" ציוויתי עליה. "מאחר ואת לא יכולה לשמור על הידיים, אנחנו נצטרך כנראה לקשור אותן, נכון זונה שלי?"
"כן, מלכתי".
"תבקשי ממני יפה לקשור אותך. אחרת לא נוכל להמשיך".
לבקשתי, השפחה אמרה ללא היסוס: "תקשרי אותי בבקשה, מלכתי". אמה ימנית לשוק ימנית ואמה שמאלית לשוק שמאלית. כך קשרתי את הכלבה. היא הייתה על הגב. עכשיו נראתה יפה וגאה. שדיה היו זקורים ומקדשה היה נפוח ונוטף.
"בוא הנה, כלב". הכלבלב התקרב בזהירות, אך נעצר קרוב למקדשה של שפחתי מאחר והרצועה לא אפשרה לו התקדמות נוספת. "יותר קרוב", אמרתי. הכלב ניסה להתקרב. "יותר קרוב!" הכלב ניסה להתקרב ככל הניתן, מותח את הרצועה, מתאמץ, חורק שיניים, נחנק. הוא היה כל כך קרוב למקדשה של שפחתי, במרחק נגיעה.
נעמדתי מעליו והסרתי את כיסוי העיניים. השפחה התפתלה. היא הייתה פתוחה לפניו, ומקדשה הפתוח והסמוק היה הדבר הראשון שהכלב זכה לראות. והיא - לא יכולה הייתה לעשות דבר. לא יכולה ללטף, לא יכולה לברוח, לא יכולה לאונן. פיו של כלבי התמלא ברוק. ידעתי זאת. הכלב התרגש. הכלבה גם היא.
"תלקק", ציוותי. הכלב, בצייתנותו המופלאה, ניסה לקרב את גופו ולמתוח את לשונו, אך ללא הואיל. הוא היה רחוק מדי. לפרקים הצליח, למשך מחצית השנייה, לגעת במקדשה בקצה לשונו. "אתה לא מלקק. תלקק!" אמרתי. הוא מתח את גופו יותר. השפחה ניסתה ללא הואיל לקרב את גופה אליו.
חשתי את הרצועה מתהדקת על צווארו. חשתי את אי הנוחות, את חוסר האונים של השפחה. חשתי את להט התשוקה של שניהם. בתוכי בערתי. ידעתי - עכשיו הם חשים באש החורכת של הגיהינום. בגללי. צחקתי בקול. "תלקק כלב! למה אתה לא מלקק?"
"תפסיק ללקק, כלב חסר תועלת." התרוממתי ממקום מושבי. לקחתי את הדילדו של הכלב שלי, התקרבתי לעברו, אחזתי בחוזקה בקולר שעל צווארו ושחררתי את הרצועה. שימנתי היטב את פתח ישבנו. העברתי יד רכה על איברו והרגשתי את זקיפותו וקשיחותו. ראיתי את רטיבותה של כלבתי: נוזליה ניגרו.
"תלקק. תלקק, עבד מין, כלב מיוחם, סוטה שלי... תלקק... תוציא לשון ותלקק. תתאמץ לספק את הכלבה, כלב רעב", אמרתי. הוא החל שוב בניסיונותיו חסרי-התוחלת ללקק את מקדשה של הכלבה הזונה. היא שוב החלה להתפתל, להרטיב. אגרופיה היו קפוצים ונשימותיה הכבדות נשמעו מבעד לשיניה החורקות. מעולם לא ראיתי את הכלבה כל כך מיוחמת. את הדילדו שהבאתי עימי הצמדתי לפתח ישבנו של הכלב. הכנסתי והוצאתי אותו לאט-לאט ובעדינות. הוא התפתל. הפינוק בישבנו יחד עם מאמציו ללקק לזונה הקטנה גרמו להתנשפויותיו ולאנחותיו הרמות.
ברגע אחד הכנסתי את הדילדו עמוק לתוך ישבנו, ובמקביל, שחררתי את הקולר. אנחת הכאב והעונג אשר השמיע נבלעה בבת אחת בתוך מקדשה של שפחתי. בהדף ההחדרה של הדילדו לישבנו, פיו, שהיה קרוב למקדשה של שפחתי, הוצמד אליו בחוזקה. והוא ליקק... הכלב הרעב שלי זכה לבסוף לאשר יחל והשתוקק לו מזה זמן רב: הוא ליקק בתשוקה את מקדשה של שפחתי. אף אחד מעולם לא ליקק אותה בלהט שכזה. הוא ינק ושאב, שתה ואכל את איברה הענוג והמגורה. קולות האורגזמה לא איחרו לבוא. שיפחתי גנחה, צעקה, התפתלה, רעדה ולבסוף, קשורה וחסרת אונים, הגיעה לשיא העונג, ואחריו, לפורקן המיוחל.
"כלב, תפסיק ללקק. תעלה עליה ותתחיל לזיין. אני רוצה שתזיין אותה. אני רוצה שתגמור. אני רוצה שתדפוק אותה חזק, ואני רוצה לשמוע אותך נהנה מזה". כלבלבי הנאמן והצייתן הפסיק ללקק. הוא טיפס על גופה העייף של שפחתי וחדר אליה בחוזקה. השפחה המותשת לא יכלה שלא לגנוח מעונג. אהבתי לראות אותה מתפתלת, נדפקת. אהבתי לראות את הכלב המיוחם שלי משתמש בגוף שלה, בגוף הכבול והעייף שלה. לאחר דקות מעטות שבמהלכן הכלב הצמיד את שפחתי למיטה, אחז בצווארה וזיין אותה, אנחת-צעקה רמה השתחררה מפיו לחלל החדר, ויחד עימה השתחרר זרעו לתוך גופה. בזמן האורגזמה ראיתי את עיניו מתגלגלות למעלה ואת ישבנו מתכווץ.
גופו של עבדי התמוטט על גופה של שפחתי. שחררתי אותה מכבליה. הם התחבקו. עוצמת חיבוקם והצחוק שעל פניהם הקרינו שמחה וחוסן. הם התלטפו והתנשקו ברוך. ליבי רטט ולא יכולתי שלא לחייך.
הבאתי לסלון את השוקולדים הקטנים שהיו מונחים במגירה שליד הכיור. לקחתי גם את כוס הקפה. הנחתי את שניהם על השולחן. התיישבתי על הכיסא האהוב שלי.
"נוח לך, עבד?"
"כן, מלכתי", הוא ענה.
אני אוהבת לשבת על העבד שלי. אני יכולה להשתעשע ולשחק בו: ללטף לו את הראש, לתת לו למצוץ את הדילדו - המשחק שלו, ולמרוח את הפתח האחורי שלו בשמן ולדחוף לתוכו מכל הבא ליד. נתתי לו שוקולד. הוא כלב טוב ואני יודעת שהוא אוהב פינוקים.
דפיקה בדלת. הכלב חש חוסר נוחות: הרגשתי את גופו מצטמרר. קמתי. רכנתי אליו. התבוננתי עמוקות בעיניו. נשמעה דפיקה נוספת. נתתי לו נשיקה רטובה וארוכה. "תודה, מלכתי", אמר הכלבלב. העברתי את ידי על עיניו והוא עצם אותן. הבאתי מטפחת שחורה וקשרתי את עיניו. הכלב מתרגש. מגורה. זקור ונוטף. לא סיפרתי לו.
"אני רוצה שתחכה לי בחדר. תכנס חזרה לסלון רק כשאקרא לך. היכנס על ארבע, ברור?"
"כן, מלכתי".
הוא היסס לרגע, לא הלך מיד, אך לבסוף התרצה ויצא מהחדר.
פתחתי את הדלת. היא הייתה יפה. היא הייתה שלי. השפחה שלי. חיבקתי אותה חיבוק חם ואוהב ונשקתי לה על מצחה.
"ברוכה הבאה", אמרתי.
"תודה" היא ענתה.
היא התבוננה בחלל החדר, ידעה שהיא הולכת לפגוש היום את הכלב שלי. עיניה חיפשו אחריו. משלא מצאה את מבוקשה, חזרה והתבוננה בי. "מה שלומך?" שאלתי, והיא ענתה כרגיל בחיוך: "הכול מעולה". מזגתי לשתינו מים וביקשתי ממנה שתתפשט. "תעמדי במרכז החדר, שאני אוכל לראות", אמרתי. היא נשמעה לבקשתי ועשתה זאת.
"על הספה, כלבה". היא צייתה לדברי והתיישבה על הספה. "לשכב זונה, על הגב". התקרבתי אליה. כל כך רציתי לגעת בה, בכל כולה. ליטפתי את שיערה, את בטנה ואת ירכיה. לקחתי שמן שקדים ושפשפתי בו את כל גופה. היא גנחה וליטפה את עצמה.
"ידיים למעלה ושיישארו שם, ברור?" אמרתי.
"כן, גברתי".
המשכתי ללוש את גופה - ירכיה, שדיה, מותניה. אהבתי לראות אותה מתענגת ומתפתלת תחתי. פתחתי את רגליה והנחתי יד קלה על מקדשה. מתחת לאצבעותיי הרגשתי את החום ואת הרטיבות. גם אני התפתלתי...
גם עיניה כוסו במהירה. הצעצוע של הכלבלב שלי נהדף בחוזקה לתוך פיה והיא נעה תחתיו. קראתי לכלבלב שלי לצאת. הוא זחל החוצה. "שב בפינה" אמרתי. הוא התיישב, דרוך כולו, פניו מופנות למרכז החדר בניסיון להבין מה לעזאזל קורה במרחק של מטרים ספורים ממנו, שרירי גבו מתוחים. ליטפתי את הכלב שלי. אהובי.
בבת אחת הוצאתי את הדילדו מהפה של השפחה שלי. היא השתנקה. רגע לאחר מכן, האצבעות שלי כבר היו בתוכה, לשות ושואבות. היא נאנחה ונאנקה. קריאות עונג מילאו את החדר. הכלב נדרך. "כן, אתה יכול להתקרב", אמרתי. השפחה נזכרה בנוכחות הנוספת בחדר והנמיכה את עוצמת גניחותיה. הפסקתי לגעת בה.
"כלבה, את לא רוצה שאהיה גאה בך, בדברים שאת עושה כל כך טוב?! אני רוצה לשמוע אותך".
"כן מלכתי, תודה מלכתי".
חזרתי לגעת בשפוטה וזו התחילה שוב להיאנק בקול.
הכלב התקרב. "עד כאן", אמרתי כשהגיע לחצי הדרך. הוא לא התחנן ליותר. הוא ידע שאני לא אוהבת תחינות, אלא אם כן אני מבקשת זאת מפורשות. "תזייני את עצמך חזק, כלבה" אמרתי. היא החלה לעשות זאת, עיניה עדיין מכוסות, פיה פעור לרווחה, נגעה בעצמה במהירות והתאמצה לא לגמור.
"לאט יותר, כלבה", אמרתי. "אני רוצה אותך ככה, כמו שאת. לא לגמור, ברור?"
"כן, גברתי", ענתה השפוטה והאטה את הקצב.
הלכתי אל הכלב שלי. ליטפתי אותו. צבטתי קלות את ישבנו. הוא נע באי נוחות. לחשתי לו: "אני לא רוצה לשמוע אף מילה. ברור?"
"כן מלכתי".
קשרתי את הרצועה שלו והולכתי אותו לכיוון השפחה כשהוא על ארבע ופניו פונות אל מקדשה. את קצה הרצועה קשרתי לוו שהיה קבוע לקיר שמאחוריו.
בעודי מנשקת את השפחה שלי, פתחתי את כיסוי העיניים שלה.
"עיניים עצומות, ברור כלבה מיוחמת?"
"כן, מלכתי" ענתה הכלבה ללא היסוס.
החדר היה מוצף באור, בדיוק כמו שאני אוהבת. התיישבתי על הכיסא שלי בקצה החדר.
"את יכולה לפתוח את העיניים, זונה, ולהתפעל מהכלב שלי".
היא פתחה את עיניה. נשימתה נעתקה משראתה עד כמה פיו קרוב. היא הפסיקה לגעת בעצמה. והחלה ללטף את ראשו. ידעה שלא יוכל לעשות דבר ללא רשותי. "הוא יפיפה", אמרה. הייתי גאה. הייתי גאה בכלב היפה שלי, אבל התביישתי בשפחה הנלעגת. היא הפסיקה לעשות ביד - מיוזמתה וללא רשותי. שתקתי. היא המשיכה ללטף אותו. רק לאחר דקות ספורות של שתיקה שניהם הבינו שמשהו לא בסדר. הכלבלב התנער והחל לנוע לעברי, עיניו עדיין מכוסות. הוא נעצר כמובן בשל הרצועה שהגבילה במידה רבה את מרחב תנועתו בחדר. השפחה התיישבה על המיטה והתבוננה בי בשאלה.
צינה כבדה שררה בחדר. התבוננתי בה בשנאה, בבוז.
"שרמוטה, מה עשית?"
"ליטפתי את הכלב שלך", ענתה הכלבה.
"ומה עשית לפני כן?" התרסתי כנגדה.
"אוננתי לאט, לבקשתך מלכתי".
"ולמה הפסקת?" שאלתי.
היא התבוננה בי נבוכה. התנצלה. לא הגבתי. היא התנצלה שוב. ושוב. ושוב. ירדה מהמיטה. נשכבה לרגלי והתנצלה שוב. התחננה. שנאתי את זה. שנאתי אותה ככה, מתרפסת.
בבת אחת הרמתי את ראשה והתבוננתי בעיניה.
"את עלובה", אמרתי. "שאלתי למה הפסקת. לא ביקשתי שתתחנני לסליחה".
"אני מתנצלת, מלכתי".
היא התבוננה בי בעיניה הרכות. ליבי התרכך. "חזרי למקומך." היא חזרה למקומה ואני הלכתי לכלבלב שלי. שרטתי קלות את גבו והוא הצטמרר. טפחתי קלות על ישבנו. הוא התנועע בהתרגשות. איברו התקשה וגדל.
"רגליים למעלה, זונה" ציוויתי עליה. "מאחר ואת לא יכולה לשמור על הידיים, אנחנו נצטרך כנראה לקשור אותן, נכון זונה שלי?"
"כן, מלכתי".
"תבקשי ממני יפה לקשור אותך. אחרת לא נוכל להמשיך".
לבקשתי, השפחה אמרה ללא היסוס: "תקשרי אותי בבקשה, מלכתי". אמה ימנית לשוק ימנית ואמה שמאלית לשוק שמאלית. כך קשרתי את הכלבה. היא הייתה על הגב. עכשיו נראתה יפה וגאה. שדיה היו זקורים ומקדשה היה נפוח ונוטף.
"בוא הנה, כלב". הכלבלב התקרב בזהירות, אך נעצר קרוב למקדשה של שפחתי מאחר והרצועה לא אפשרה לו התקדמות נוספת. "יותר קרוב", אמרתי. הכלב ניסה להתקרב. "יותר קרוב!" הכלב ניסה להתקרב ככל הניתן, מותח את הרצועה, מתאמץ, חורק שיניים, נחנק. הוא היה כל כך קרוב למקדשה של שפחתי, במרחק נגיעה.
נעמדתי מעליו והסרתי את כיסוי העיניים. השפחה התפתלה. היא הייתה פתוחה לפניו, ומקדשה הפתוח והסמוק היה הדבר הראשון שהכלב זכה לראות. והיא - לא יכולה הייתה לעשות דבר. לא יכולה ללטף, לא יכולה לברוח, לא יכולה לאונן. פיו של כלבי התמלא ברוק. ידעתי זאת. הכלב התרגש. הכלבה גם היא.
"תלקק", ציוותי. הכלב, בצייתנותו המופלאה, ניסה לקרב את גופו ולמתוח את לשונו, אך ללא הואיל. הוא היה רחוק מדי. לפרקים הצליח, למשך מחצית השנייה, לגעת במקדשה בקצה לשונו. "אתה לא מלקק. תלקק!" אמרתי. הוא מתח את גופו יותר. השפחה ניסתה ללא הואיל לקרב את גופה אליו.
חשתי את הרצועה מתהדקת על צווארו. חשתי את אי הנוחות, את חוסר האונים של השפחה. חשתי את להט התשוקה של שניהם. בתוכי בערתי. ידעתי - עכשיו הם חשים באש החורכת של הגיהינום. בגללי. צחקתי בקול. "תלקק כלב! למה אתה לא מלקק?"
"תפסיק ללקק, כלב חסר תועלת." התרוממתי ממקום מושבי. לקחתי את הדילדו של הכלב שלי, התקרבתי לעברו, אחזתי בחוזקה בקולר שעל צווארו ושחררתי את הרצועה. שימנתי היטב את פתח ישבנו. העברתי יד רכה על איברו והרגשתי את זקיפותו וקשיחותו. ראיתי את רטיבותה של כלבתי: נוזליה ניגרו.
"תלקק. תלקק, עבד מין, כלב מיוחם, סוטה שלי... תלקק... תוציא לשון ותלקק. תתאמץ לספק את הכלבה, כלב רעב", אמרתי. הוא החל שוב בניסיונותיו חסרי-התוחלת ללקק את מקדשה של הכלבה הזונה. היא שוב החלה להתפתל, להרטיב. אגרופיה היו קפוצים ונשימותיה הכבדות נשמעו מבעד לשיניה החורקות. מעולם לא ראיתי את הכלבה כל כך מיוחמת. את הדילדו שהבאתי עימי הצמדתי לפתח ישבנו של הכלב. הכנסתי והוצאתי אותו לאט-לאט ובעדינות. הוא התפתל. הפינוק בישבנו יחד עם מאמציו ללקק לזונה הקטנה גרמו להתנשפויותיו ולאנחותיו הרמות.
ברגע אחד הכנסתי את הדילדו עמוק לתוך ישבנו, ובמקביל, שחררתי את הקולר. אנחת הכאב והעונג אשר השמיע נבלעה בבת אחת בתוך מקדשה של שפחתי. בהדף ההחדרה של הדילדו לישבנו, פיו, שהיה קרוב למקדשה של שפחתי, הוצמד אליו בחוזקה. והוא ליקק... הכלב הרעב שלי זכה לבסוף לאשר יחל והשתוקק לו מזה זמן רב: הוא ליקק בתשוקה את מקדשה של שפחתי. אף אחד מעולם לא ליקק אותה בלהט שכזה. הוא ינק ושאב, שתה ואכל את איברה הענוג והמגורה. קולות האורגזמה לא איחרו לבוא. שיפחתי גנחה, צעקה, התפתלה, רעדה ולבסוף, קשורה וחסרת אונים, הגיעה לשיא העונג, ואחריו, לפורקן המיוחל.
"כלב, תפסיק ללקק. תעלה עליה ותתחיל לזיין. אני רוצה שתזיין אותה. אני רוצה שתגמור. אני רוצה שתדפוק אותה חזק, ואני רוצה לשמוע אותך נהנה מזה". כלבלבי הנאמן והצייתן הפסיק ללקק. הוא טיפס על גופה העייף של שפחתי וחדר אליה בחוזקה. השפחה המותשת לא יכלה שלא לגנוח מעונג. אהבתי לראות אותה מתפתלת, נדפקת. אהבתי לראות את הכלב המיוחם שלי משתמש בגוף שלה, בגוף הכבול והעייף שלה. לאחר דקות מעטות שבמהלכן הכלב הצמיד את שפחתי למיטה, אחז בצווארה וזיין אותה, אנחת-צעקה רמה השתחררה מפיו לחלל החדר, ויחד עימה השתחרר זרעו לתוך גופה. בזמן האורגזמה ראיתי את עיניו מתגלגלות למעלה ואת ישבנו מתכווץ.
גופו של עבדי התמוטט על גופה של שפחתי. שחררתי אותה מכבליה. הם התחבקו. עוצמת חיבוקם והצחוק שעל פניהם הקרינו שמחה וחוסן. הם התלטפו והתנשקו ברוך. ליבי רטט ולא יכולתי שלא לחייך.
