משחק כפול

הולך להיות משחק ממש טוב. חייבים לנצח. הפעם זה באמת חשוב ולא "רק ספורט" כמו שתמיד אומרים.
אני יושב ונזכר בתמונה שהוא שלח לי. היא נראית מצוין, בדיוק כפי שאני אוהב. שיער אדמוני, פרצוף תמים שמשדר נעורים, עיני שקד שלא ניתן לפספס, ולחיים אדמדמות עם שתי גומות חן חמודות, שמסתתרות להן ומבצבצות לעיתים נדירות. התמונה מאד מחמיאה לה. היא נראית שייכת ולא שייכת, נוכחת אך משוטטת. רונן אולי בר מזל בדרך כלל, אבל לא לאורך זמן. בקרוב היא אצלי. התערבות זו התערבות, אני מזכיר לו.

שבת בערב, גשם זלעפות בחוץ. לרגע חששתי שהמשחק יתבטל. רונן ואני יושבים בסלון דירתי הקטנה, רובצים על השטיח וצופים במשחק הכדורגל בדיוק כפי שעשינו בחמש השנים האחרונות בימי שבת. הרגל טוב לא משנים, אני מהרהר בליבי. מחצית ו"מכבי" מובילה אחת אפס. עוד 45 דקות ואני זוכה בהתערבות. מזל ששתינו אחרת אין סיכוי שהוא היה מסכים להתערב. זה האופי של רונן, לטוב ולרע.

המשחק נגמר אני מרגיש בעננים . רונן חפוי ראש ממלמל משהו לא מובן, בטח קללה עסיסית. אני נותן לו טפיחה קלה על הראש ואומר: "אל תדאג, אני אטפל בה טוב. לא יהיה לה נזק בלתי הפיך". רונן על סף התפוצצות. אני מאושר. אוהב לראות אותו רותח, זה כל הכיף. הוא מוציא את המפתח וצועק: "קח, לך תהנה, יא זבל". זה מצחיק אותי יותר. הרי ברור לו שלא אני אשלם את מחיר העצבים שלו, אלא גלית.

רונן יושב עוד מספר דקות ומסביר לי מה אסור ומה מותר. אני מקניט אותו ושואל כל מיני שאלות שמרתיחות אותו . "ברור שאסור", הוא צורח עלי. "אל תתעסק איתי", הוא אומר. אני לא ממש מתרגש ממנו ומהצעקות שלו. מה הוא כבר יכול לעשות. "טוב, יאללה, נמאס לי ממך. אני הולך לגלית". הוא מתבונן בי ללא כל תזוזה, ולאחר מספר שניות שנמשכות כנצח, הוא שוב מבלבל לי את המוח עם מה אסור ומה מותר. אתה כל כך נאיבי אני חושב. אני הרי הולך לעשות מה שבא לי, ואני לא ממש צריך רשות ממך.

רונן יוצא. אני ממהר ללבוש את מכנסי העור שאני הכי אוהב. חולצה שחורה צמודה ומבריקה, מגפיים, ואני בחוץ יחד עם המזוודה שלי, שתמיד מלווה אותי בערבים מיוחדים אלו.

אני ממהר כי היא, בהתאם לפקודתו, מחכה בתנוחה שאני אוהב. מנקודה זו והלאה מותר לי לעשות הכול. אני חושב ומדמיין מה אני הולך לעשות, ורק המחשבה מחרמנת אותי. מעניין איך היא תהיה. זה באמת עלול להיות מאכזב, כי יש לי המון ציפיות, במיוחד אחרי כל הסיפורים שהוא סיפר לי בחודש האחרון. גלית היא, ללא ספק, שפחה עם גבולות מאוד מאוד גמישים .

זאת הכתובת. אני מחנה, לוקח את התיק וממתין במעלית. ללא ספק יש לו סטיייל, לבחור. הוא שיכן אותה באזור יוקרתי במרכז תל אביב. תמיד ידעתי שהוא לארג', כל הכבוד רונן. המעלית נפתחת ואני יוצא בקומה החמישית, מסתכל לשנייה על מספרי הדלתות, ומוצא את הדלת שאני צריך.

מכניס את המפתח למנעול ומסובב. הדלת נפתחת. הדירה מוארת באור נרות, חמימה ומריחה מקטורת עדינה. אני סוגר את דלת הכניסה, ומזהה שהנרות מובלים לסלון. מגיע לסלון. גלית שוכבת שם ללא תזוזה, עיניה מכוסות בכיסוי משי אדמדם, גופה מדהים בדיוק כפי שזכרתי מהתמונה. אני מתיישב על הספה, שם את המזוודה על השולחן ומתחיל למיין את הציוד. היא עדיין לא זזה. מוזיקה ישראלית ברקע. אין לי שום ספק שרונן מצא בחורה על רמה. תמיד היתה לו קלאסה. אני מביט בה ולא מאמין שהיא בת שלושים וחמש. היא נראית ילדה. גופה חלק, ועורה נראה נעים למגע. שיערה חלק ושופע והיא לובשת חזייה, תחתונים וביריות מתחרה שחורה. מדהים - ניראה כאילו הלנז'רה נתפרו המיוחד בשבילה. אני מוציא את השוט ומניח אותו על השולחן. אחריו יוצאים שאר הפריטים: האזיקים, רצועות הקשירה, הדילדו, הנרות, והכי חשוב - חגורת העור שלי.

טוב, הגיע הזמן להתחיל. יש לי שעתיים - צריך לנצל כל דקה.

"גלית," אני קורא לה, "את יודעת מי אני?"
היא מהנהנת בראשה ואומרת: "אתה האדון אמיר. אני אעשה כל מה שתגיד".

מצוין, אני חושב לעצמי, מתקרב לגלית נעמד מולה ומניח את מגפי קרוב לפיה. גלית תופסת בשתי ידיה את מגפיי, מצמידה את פיה, ומלקקת את מגף ימין.

אני מושיט את ידי אל השולחן, מרים את חגורת העור מגלגל אותה על ידי ושואל: "גלית, את יודעת למה את שלי?"
"לא, אדוני", היא עונה.
המכה נוחתת על ישבנה. רעש חגורת העור תמיד ריגש אותי. היא נאנחת אך לא זזה ממקומה וממשיכה ללקק את מגפי.

אני חוזר ושואל: "גלית - את יודעת למה את שלי?" היא שוב עונה בשלילה. שוב נוחתת מכה עזה על ישבנה. היא צורחת מכאב ואני בשמיים. "תרימי את הראש. אני אלמד אותך מה זה להיות תמימה", אני אומר בטון סמכותי . היא מרימה את ראשה. עיניה עדיין מכוסות. אני פותח את כפתורי המכנסיים, מוציא את הזין ומקרב אותו אל פיה. "תפתחי את הפה, שפחה", אני מצווה עליה. גלית פותחת את הפה ומתחילה למצוץ. "תפסיקי! אל תעשי כלום!" אני צועק. היא מפסיקה, והזין נשאר בפיה ללא תנועה. אני מתאמץ ומתרכז, בקרוב זה יוצא: זרם חם של שתן ממלא את פיה. אני חש שהיא מופתעת אך ממשיכה ללגום מהשתן. "שלא תיפול שום טיפה", אני מוסיף בטון סמכותי.

אני מושיט את ידי ומסיר את כיסוי העיניים. עיני השקד מתגלות במלוא יופיין. "תסתכלי אלי". היא מסתכלת בחוסר אונים וממשיכה לשתות. בזמן שהיא לוגמת אני מספר לה שרונן מכר אותה בעבור נזיד עדשים, התערבות מסריחה על משחק. עיניה מביעות תמיהה ופליאה, אך היא לא מוציאה את הזין מהפה. בחורה ממושמעת, אני חושב בליבי. אני מסיים ומנער את הזין על פרצופה. היא שותקת ולא זזה. אני מכניס את הזין, ניגש לשולחן ומוציא את רצועות העור.

"בואי לחדר השינה!" – מצווה, תופס בשערה ומושך אותה לחדר השינה. היא זוחלת לחדר השינה על ארבע, נשכבת על הבטן על המיטה עם ידיים ורגליים פתוחות.

אני ניגש אליה, קושר את ידיה ורגליה ומביט בה. לאחר שנייה של התלבטות, אני ניגש ומביא את השוט. שוט זה משרת אותי נאמנה כבר שנה, ואין כמוהו בחינוך יסודי. אני מצליף קלות על ישבנה, וחש איך חום גופה עולה. ההצלפות מתחזקות ואיתן האנחות. אני מתחיל לחוש את ההתרגשות, את התחושה הנעימה בגופי. ממשיך להצליף. ישבנה של גלית נצבע בצבע אדום עז. אופס... הבטחתי בלי סימנים.

טוב, אני הולך לסלון ומביא את הדילדו, תופס אותו בידי ודוחף אל פיה. היא כמעט נחנקת, ואני מוציא. מעביר את הדילדו לעבר הכוס שלה. הוא כבר רטוב ובשל. הדילדו נכנס בקלות והיא מתחילה להתפתל. אני ממשיך ודוחף אצבע לעבר ישבנה. היא מתכווצת אך משחררת. הגניחות גוברות. אני מוריד את מכנסי וחודר לכוס שלה. הכול רטוב חלק ונעים. הכוס עדיין צר כמו שצריך להיות. האנחות מתחזקות. גלית רועדת. אני ממשיל לזיין אותה בחוזקה מספר רגעים, ואני מרגיש שהיא גומרת. גופה מתכווץ ולוחץ על הזין. זה נעים.

כעבור מספר שניות גופה מתרפה, והגניחות נחלשות. אני משחרר אותה מהרצועות וגוער מעליה. מוציא את הזין. הוא כבר זקור וקשה. "תתיישבי ותמצצי!" אני מצווה עליה. גלית מתיישבת, תופסת את הכלי ודוחפת אותו לפה. ללא ספק, היא יודעת למצוץ. אני גונח, צועק ונאנח. הכול רועד ומטושטש. כל גופי זז. הצמרמורת הנעימה מגיעה ואני מתענג ומתמסר לה. אני יודע שבעוד מספר שניות זה יעבור - זה אחד מאותם רגעים שלא ניתן לתאר. אני נירגע, לוקח את גלית בשתי ידי מחבק אותה בחום. אני מרגיש את האנרגיה שבגופה עוברת אלי ולהיפך. היא מחבקת אותי חיבוק חזק וחם בחזרה.

יושבים ושותים קפה, מדברים קצת על רונן. הוא צריך לבוא בקרוב - זמן טוב לברוח.

***

שוב יום שישי. יושב ומחכה למשחק מחר. אולי אני שוב אזכה בהתערבות. מקווה ש"מכבי" תנצח.