גבולות
מאת פיתוי מתוק...(מתחלפת)
5 במרץ 2007
היא התעוררה עייפה אבל מאושרת מתמיד. ליל אמש היה פשוט מתיש! עבר הרבה זמן מאז שהיא שתתה כמויות כל כך גדולות של אלכוהול כמו ששתתה במסיבה אתמול. המסיבה של אתמול הייתה מדהימה. היא סימלה בשבילה את השחרור מהשבועות הארוכים והעמוסים שעברו עליה. היא התעוררה בגלל מגע אינטנסיבי אבל נעים על עורה. מישהו שיפשף אותה. שפשף?! היא נוכחה לדעת שהיא לא טעתה. הוא שפשף אותה. הוא מרח עליה משהו. משהו מחמם... הוא עשה את זה בקצב מהיר והיא אהבה את זה.
אט אט היא פקחה את עיניה. היא לא הצליחה להעריך את השעה כי החדר היה מאוד חשוך. הוילון היה מוסט... מהר מאוד היא הבינה שידיה ורגליה כפותות. ריח חריף של אלכוהול שרר בחלל החדר. היא לא איחרה להבין שהריח ששרר באוויר היה הריח של חומר החיטוי בו הוא שפשף את גופה. היא ידעה שהיום הולך לכאוב. היא שמחה.
גופה היה כבד וראשה כאב בכאב עמום. היא לא ידעה מתי חזרה ולא ידעה מתי התעוררה ומה קרה באמצע...
היא שמה לב לקרן אור שבקעה מהחלון. היא הבינה בבירור שכבר בוקר, לכל הפחות... היא הרגישה תחושה מוזרה... לא ברורה... לא שלווה... החדר היה מוזר... לקח לה הרבה זמן להבין שהקירות היו צבועים בשחור. שחור!!! לא קרמי כמו תמיד. שחור. שחור עם אותיות אדומות... אותיות לועזיות. היא לא הצליחה להבין את הכתוב בגלל החושך אבל היא הצליחה לזהות מילה אחת שנכתבה וזוהתה בזכות קרן האור היחידה שבקעה מן החלון.
המילה STOP.
מילת הביטחון שלהם.
הוא קם בבת אחת מהמיטה והדליק את האור. החדר החשוך הואר ובתגובה היא עצמה את עיניה. היא מצמצה בעיניה והחדר נגלה לפניה לאיטו. הקירות היו שחורים כפי שחשדה. עליהם אותיות אדומות. מילים אדומות. מילה. המילה STOP. המילה הייתה כתובה על כל הקירות. היא חיפשה מילים נוספות בתוך בליל האותיות אך לא צלחה במשימתה. המילה הייתה כתובה גם על התקרה. בצפיפות, בשלל צורות וגדלים.
STOP גדול ו STOP קטן, STOP באותיות דפוס ו STOP באותיות כתב, STOP ישר ו STOP באלכסון, STOP STOP STOP STOP בכל מקום...
"מה הוא רוצה ממני?" תהתה לעצמה. "מה הוא מנסה לעשות? לאן הפעם?"
הוא משך אותה בכוח לכיוון הצלב שהתקין בקיר החדר לפני מספר חודשים. הוא קשר אותה בחוזקה, הביא את המראה שקנו ביחד לפני... "מתי זה היה בדיוק?" היא לא זכרה, אבל היא מאוד נהנתה לראות אותה מאחר ואותה מראה הייתה הרכוש המשותף הראשון שלהם והיא סימלה בעיניה את תחילת חייהם המשותפים. הוא הביא את המראה והציב אותה מולה. היא הסיטה את פניה מהמראה באופן כמעט אוטומטי, אבל מיד הכריחה את עצמה לזקוף את ראשה, להסתכל לעצמה בעיניים ולבחון את הדמות שראתה מולה.
היא התרגשה. היא אהבה להיות קשורה, אהבה שמטפלים בה בכוח. היא חשבה עליו. רצתה שיגע בה, שירגיש את הרטיבות והחום, שיבחין בצמרמורות הקור שבגופה...
הוא יצא מהחדר ושב במהרה עם מכשיר מזמם. מכשיר שבקצהו יש מחט. היא חשבה שזה מן מכשיר כזה שמשתמשים בו בשביל לעשות קעקועים אבל היא לא הייתה בטוחה. הוא הכניס אותו לחשמל ועמד מולה. הוא בחן את גופה ולבסוף מיקד את מבטו בפרק היד שלה. הוא תפס אותו בחוזקה וקירב אליו את המכשיר המזמזם.
"אז זה הסיפור? קעקוע?" חשבה לעצמה. "יכול להיות שזה ההסבר למילות הביטחון שעל הקיר?". היא לא הייתה לחלוטין בטוחה שזו הסיבה לכך, אבל זאת הייתה הסיבה הכי הגיונית שהיא הצליחה למצוא.
היא חשבה על הקעקוע, כן? לא? היא לא הייתה מוכנה. לבסוף החליטה שלא תאמר STOP עדיין. רק במידה והיא לא תאהב את מה שהוא יעשה, היא תאמר STOP, הוא יפסיק ויכסה את מה שהוא כבר יספיק לעשות בציור אחר שתרצה, או שהיא תלך לחנות ותשנה את זה. היא כבר תראה.
הוא קירב את המכשיר והמכשיר החל לצרוב את עורה. היא חשה בכאב חד ולאחריו הרגישה את תחושת השריפה של חומר החיטוי שדאג להעביר על המקום. לבסוף חשה בחמימות נעימה. היא בחנה את מה שהוא עשה. פיתלה את גופה כך שתשיג זווית ראיה נוחה בכדי שתוכל לראות את תנועות אקדח הקעקועים המזמזם על פרק ידה. היא גילתה במהרה כי במכשיר לא היה דיו.
אין דיו! היא חשה הקלה עצומה! הוא פשוט חורט על גופה. בלי סימנים קבועים! אין נזק בלתי הפיך!!! נפיחות קלה למשך שבוע וזהו, נגמר הסיפור. ליבה חזר לפעום בסדירות והיא נאנחה אנחת רווחה.
היא עצמה את עיניה ונתנה לגופה להתמכר לתחושה. כשסיים היא פתחה אותן. היא ניסתה לראות מה הוא חרט על גופה. למרות הזוית הלא נוחה היא הצליחה להבין. הוא חרט על גופה את המילה STOP.
היא חשה אי נוחות. היא הבינה שהוא מנסה למשוך את הגבול. אבל... זה לא באמת כאב... היא חוותה דברים הרבה יותר קשים וכואבים ביחד איתו. מה? משהו מנטאלי? זה מה שהוא מנסה לעשות? מה המשמעות של כתיבת המילה STOP על גופה? למה שזה ישבור אותה? היא אמורה להישבר? היא לא הצליחה לפתור את התעלומה. תחושת הבלבול גברה ועימה תחושת חוסר הנוחות. "אז זה מה שהוא רוצה? לבלבל אותי? אולי הוא רוצה שאני אגיד STOP? אולי כדאי להגיד STOP עכשיו? לא, לא צריך. אולי אחר כך". חשבה לעצמה.
הוא נשך את שפתו התחתונה והיא ידעה שהוא חושב. מתלבט. הוא הביא את הדום הרגליים מהסלון, הניח אותו לרגליה והתיישב עליו. הוא הפעיל שוב את המכשיר המזמזם והפעם כיוון אל ביטנה. אותה תחושה ממכרת עטפה אותה בשנית. היא עצמה את עיניה...
הפעם סיים מהר יותר. היא שוב פתחה את עיניה והתבוננה במראה. המילה STOP היתה חרוטה על ביטנה. הוא עבר לירכה וחרט עליו את המילה STOP. אחר כך עבר לשדה השמאלי וחרט גם עליו את המילה STOP. הוא המשיך לחרוט את המילה STOP על כף רגלה, STOP על שתי שוקיה, STOP על ברכה, STOP על הבטן התחתונה, STOP על הצוואר. היא סבלה בשקט. כשחרט את המילה STOP בבית השחי שלה דמעות עלו בעיניה. הוא ניגב את דמעותיה וחרט את המילה STOP מתחת לעיניה. כשבכתה בשנית חשה בצריבה קלה שנוצרה בתגובה למליחות הדמעות. הוא המשיך לחרוט על גופה את המילה STOP. פעם STOP גדול ופעם STOP קטן. פעם STOP באותיות דפוס ופעם STOP באותיות כתב. פעם STOP ישר, ופעם STOP באלכסון. STOP STOP STOP STOP. כולם היו STOP. כולם היו אדומים וכולם צרבו. היא הפסיקה להתבונן במראה. ניסתה להתמכר לתחושה אבל לא הצליחה. תחושת הצריבה שלא מיאנה לחלוף והזמזום הקולני של אקדח הקעקועים יחד עם ההפסקות המרובות לא איפשרו לה להפיק הנאה. בשלב כלשהוא תחושת הכאב הלכה והתעמעמה. היא שקעה במחשבותיה. היא רצתה להשתין.
היא אהבה כאב. היא אהבה לבכות. תמיד חיפשה מישהו שיוכל להכיל את הכאב ואת הבכי. להכיל וליצור. בלי פחד. הוא היה הראשון והיחיד שידע לעשות את זה. הוא הצליח להוביל אותה למקומות כואבים מאוד. הוא השתמש בכל הבא ליד, ידו החשופה, השוט, חפצי זכוכית שזרק עליה בגסות, שרשראות, קרשים. באותם רגעים היא פחדה מאוד. היא אהבה לפחד. היא בכתה. היא אהבה לבכות. להרגיש.
"אדונים" אחרים נבהלו מהבכי ההיסטרי, הקולני וחסר המעצורים שלה. הפסיקו מיד את הסשן והחלו לנחם אותה ולהתנצל. היא שנאה את זה. היא בזה לאותם גברים ובתוך תוכה ידעה שגם הם בזים לה. אבל לא הוא. הוא ידע שזה מה שהיא רוצה. הוא ידע שזה מה שהיא אוהבת. כבר מהרגע הראשון. הוא לא פחד.
הוא המשיך לחרוט את המילה STOP על גופה. הוא עדיין ממשיך? היא כבר לא שמה לב. היא חשה בחילה קלה. היא פקחה את עיניה והתבוננה במראה. על גופה הלבן ראתה כתמי צבע אדומים. היה קשה לזהות את משמעות המילים ממרחק כה רב ובצפיפות כה גדולה, אך לא היה ספק בכך שכולן היו המילה STOP. מוחה נאטם. היא הפסיקה לחפש משמעות לפעולותיו. היא תהתה כמה זמן עבר מאז שהתעוררה. היא תהתה גם איך הוא יגיב אם היא תקיא או תשתין על הרצפה או תירדם. היא תהתה אם תצליח להרדם במצב שבו היא שרויה והיא החליטה שכדאי לנסות ולראות. בעודו ממשיך במלאכה היא עצמה את עיניה וניסתה לשקוע בשינה.
היא נזכרה שהיא צמאה. פיה יבש מהבוקר. כשפתחה את עיניה הוא היה עסוק ברישום המילה STOP על הצד החיצוני של השוק השמאלית שלה. הוא לא הרים את ראשו כאשר פקחה את עיניה. היא חיכתה שירים את ראשו ואז היא תנצל את ההזדמנות ותתחנן לכוס מים. היא ידעה שהוא יביא אם היא תבקש מספיק יפה. אבל הוא לא הסיט את מבטו. לאחר שסיים לחרוט STOP על השוק השמאלית, עבר לעצם הבריח הימנית. גם עכשיו לא התבונן בה. היא החליטה לוותר על בקשתה ושבה לתוכנית המקורית שלה – לישון.
"עכשיו אני אגיד את זה. עכשיו אני אגיד את המילה STOP. רק בשביל שיפסיק. סתם, כי כבר אין לי כוח". היא אמרה לעצמה את המילים האלה אחרי ניסיונותיה הכושלים לישון, אבל הרגישה שהן ריקות.
שעה עברה. אולי יותר. פחד החל לבצבץ בליבה. "מה אם אני אגיד STOP והוא לא יקשיב לי? מה אם הוא לא ישחרר את החבלים?" היא נזכרה שמעולם לא אמרה לידו את המילה STOP. מעולם! גם כשהכי כאב. כשהכי כאב היא רצתה יותר, מעולם לא פחות. אולי בגלל זה הוא ממשיך ורושם את המילה STOP? אולי אין STOP ולעולם לא יהיה?
מחשבה זו הובילה למחשבה מפחידה אף יותר... "מה יקרה אם אני אגיד STOP והוא יפסיק?". היא ידעה בבירור שאם היא תגיד STOP, היא עלולה לפספס משהו ממש ממש טוב. שיא חדש ואדיר, גבוה יותר מכל מקום שהייתה בו אי פעם בעבר! ובכל זאת, היא לא יכלה להתעלם מכך שלא היה שום שינוי במצבה בשעות האחרונות. היא לא ידעה כיצד לפעול. לבסוף החליטה להמשיך ולחכות לבאות. הריגוש הרגעי שחוותה נעלם והיא שוב חשה משועממת.
המחשבות עייפו אותה. "בטוח עברו לפחות שעתיים. אולי אפילו שלוש". היא רצתה להשתין.
היא לא הצליחה להפסיק לחשוב על השירותים. להשתין להשתין להשתין... היא כל כך רצתה להשתין. "אני רק אהרוס, אני רק אפריע לו ולא כדאי" חשבה לעצמה וניסתה להתאפק בכל כוחה.
היא עצמה את עיניה ועד מהרה שקעה בשינה. היא התחילה לחלום. היא חלמה על כך שהיא עפה בתוך שמיים לבנים מעל נקיק שחור. בחלום היא חיפשה שירותים. היא רצתה להשתין. היא נחתה ליד דלת לבנה. משפתחה את הדלת נגלו לפניה שירותי שנהב לבנים. מושב האסלה והברזים היו מוזהבים. היא התיישבה על האסלה הקרירה והשתינה בסיפוק רב. רגליה הפכו חמימות. היא התבוננה בהן והתעוררה.
כשהתעוררה ראתה שהיא השתינה. על עצמה. על הרצפה. היא מקווה שלא עליו. השתן צרב את רגליה הפצועות. היא הייתה כל כך עייפה, כאובה ומותשת. היא לא יכלה להוציא אף מילה. אפילו לא מילת התנצלות. הוא לא היה בחדר. הוא חזר עם דלי מים חמים וניקה את גופה. לאחר מכן שטף את הרצפה שמתחתיה ומיד מיהר להמשיך במלאכתו.
שום פרץ של פחד ושל התרגשות לא גאה בתוכה. הוא לא הגיב לתקרית הלא נעימה. לא העניש, לא נזף. לא התעניין לשלומה. הוא ניקה את השטח כל כך מהר כך שאפילו הבושה שחשה לאחר התקרית הלא נעימה התפוגגה כלא הייתה. הרגש היחיד אשר מילא אותה הייתה ההקלה שחשה בזכות ההתרוקנות.
הוא המשיך בעבודתו כרגיל. מעולם לא ראתה אותו נחוש כל כך, מרוכז כל כך. היא התבוננה בידיו העובדות, החסונות והנמרצות. היא התפעלה מיופיין הגס. היא כבר הפסיקה להרגיש את הצריבה ואת הכאב. אפילו הזמזום הפך לצליל רחוק ועמום. אט אט עיניה נעצמו והיא נרדמה בשנית.
היא חלמה שהיא שטה על מעין בצק צבעוני. היא ישובה בתוך הסירה וידיה מחוצה לה, נוגעות בבצק, חשות בקרירותו ובהתנגדותו לתנועת הסירה השטה. היא מילאה את ידה בבצק והחלה למולל אותו וליצור ממנו כדורים קטנים.
הוא המשיך לעבוד במרץ ולמלא כל חלל אפשרי בגופה. הוא סיים את עבודתו לאחר כחמש שעות. הוא נעמד לידה והתבונן במראה שהציב מולה. הוא התבונן בדמות אשר נוצרה - תערובת של בשר ודם, עור ואש.
בתוך מסגרת המראה דמותה נראתה כחזיון תעתועים.
אט אט היא פקחה את עיניה. היא לא הצליחה להעריך את השעה כי החדר היה מאוד חשוך. הוילון היה מוסט... מהר מאוד היא הבינה שידיה ורגליה כפותות. ריח חריף של אלכוהול שרר בחלל החדר. היא לא איחרה להבין שהריח ששרר באוויר היה הריח של חומר החיטוי בו הוא שפשף את גופה. היא ידעה שהיום הולך לכאוב. היא שמחה.
גופה היה כבד וראשה כאב בכאב עמום. היא לא ידעה מתי חזרה ולא ידעה מתי התעוררה ומה קרה באמצע...
היא שמה לב לקרן אור שבקעה מהחלון. היא הבינה בבירור שכבר בוקר, לכל הפחות... היא הרגישה תחושה מוזרה... לא ברורה... לא שלווה... החדר היה מוזר... לקח לה הרבה זמן להבין שהקירות היו צבועים בשחור. שחור!!! לא קרמי כמו תמיד. שחור. שחור עם אותיות אדומות... אותיות לועזיות. היא לא הצליחה להבין את הכתוב בגלל החושך אבל היא הצליחה לזהות מילה אחת שנכתבה וזוהתה בזכות קרן האור היחידה שבקעה מן החלון.
המילה STOP.
מילת הביטחון שלהם.
הוא קם בבת אחת מהמיטה והדליק את האור. החדר החשוך הואר ובתגובה היא עצמה את עיניה. היא מצמצה בעיניה והחדר נגלה לפניה לאיטו. הקירות היו שחורים כפי שחשדה. עליהם אותיות אדומות. מילים אדומות. מילה. המילה STOP. המילה הייתה כתובה על כל הקירות. היא חיפשה מילים נוספות בתוך בליל האותיות אך לא צלחה במשימתה. המילה הייתה כתובה גם על התקרה. בצפיפות, בשלל צורות וגדלים.
STOP גדול ו STOP קטן, STOP באותיות דפוס ו STOP באותיות כתב, STOP ישר ו STOP באלכסון, STOP STOP STOP STOP בכל מקום...
"מה הוא רוצה ממני?" תהתה לעצמה. "מה הוא מנסה לעשות? לאן הפעם?"
הוא משך אותה בכוח לכיוון הצלב שהתקין בקיר החדר לפני מספר חודשים. הוא קשר אותה בחוזקה, הביא את המראה שקנו ביחד לפני... "מתי זה היה בדיוק?" היא לא זכרה, אבל היא מאוד נהנתה לראות אותה מאחר ואותה מראה הייתה הרכוש המשותף הראשון שלהם והיא סימלה בעיניה את תחילת חייהם המשותפים. הוא הביא את המראה והציב אותה מולה. היא הסיטה את פניה מהמראה באופן כמעט אוטומטי, אבל מיד הכריחה את עצמה לזקוף את ראשה, להסתכל לעצמה בעיניים ולבחון את הדמות שראתה מולה.
היא התרגשה. היא אהבה להיות קשורה, אהבה שמטפלים בה בכוח. היא חשבה עליו. רצתה שיגע בה, שירגיש את הרטיבות והחום, שיבחין בצמרמורות הקור שבגופה...
הוא יצא מהחדר ושב במהרה עם מכשיר מזמם. מכשיר שבקצהו יש מחט. היא חשבה שזה מן מכשיר כזה שמשתמשים בו בשביל לעשות קעקועים אבל היא לא הייתה בטוחה. הוא הכניס אותו לחשמל ועמד מולה. הוא בחן את גופה ולבסוף מיקד את מבטו בפרק היד שלה. הוא תפס אותו בחוזקה וקירב אליו את המכשיר המזמזם.
"אז זה הסיפור? קעקוע?" חשבה לעצמה. "יכול להיות שזה ההסבר למילות הביטחון שעל הקיר?". היא לא הייתה לחלוטין בטוחה שזו הסיבה לכך, אבל זאת הייתה הסיבה הכי הגיונית שהיא הצליחה למצוא.
היא חשבה על הקעקוע, כן? לא? היא לא הייתה מוכנה. לבסוף החליטה שלא תאמר STOP עדיין. רק במידה והיא לא תאהב את מה שהוא יעשה, היא תאמר STOP, הוא יפסיק ויכסה את מה שהוא כבר יספיק לעשות בציור אחר שתרצה, או שהיא תלך לחנות ותשנה את זה. היא כבר תראה.
הוא קירב את המכשיר והמכשיר החל לצרוב את עורה. היא חשה בכאב חד ולאחריו הרגישה את תחושת השריפה של חומר החיטוי שדאג להעביר על המקום. לבסוף חשה בחמימות נעימה. היא בחנה את מה שהוא עשה. פיתלה את גופה כך שתשיג זווית ראיה נוחה בכדי שתוכל לראות את תנועות אקדח הקעקועים המזמזם על פרק ידה. היא גילתה במהרה כי במכשיר לא היה דיו.
אין דיו! היא חשה הקלה עצומה! הוא פשוט חורט על גופה. בלי סימנים קבועים! אין נזק בלתי הפיך!!! נפיחות קלה למשך שבוע וזהו, נגמר הסיפור. ליבה חזר לפעום בסדירות והיא נאנחה אנחת רווחה.
היא עצמה את עיניה ונתנה לגופה להתמכר לתחושה. כשסיים היא פתחה אותן. היא ניסתה לראות מה הוא חרט על גופה. למרות הזוית הלא נוחה היא הצליחה להבין. הוא חרט על גופה את המילה STOP.
היא חשה אי נוחות. היא הבינה שהוא מנסה למשוך את הגבול. אבל... זה לא באמת כאב... היא חוותה דברים הרבה יותר קשים וכואבים ביחד איתו. מה? משהו מנטאלי? זה מה שהוא מנסה לעשות? מה המשמעות של כתיבת המילה STOP על גופה? למה שזה ישבור אותה? היא אמורה להישבר? היא לא הצליחה לפתור את התעלומה. תחושת הבלבול גברה ועימה תחושת חוסר הנוחות. "אז זה מה שהוא רוצה? לבלבל אותי? אולי הוא רוצה שאני אגיד STOP? אולי כדאי להגיד STOP עכשיו? לא, לא צריך. אולי אחר כך". חשבה לעצמה.
הוא נשך את שפתו התחתונה והיא ידעה שהוא חושב. מתלבט. הוא הביא את הדום הרגליים מהסלון, הניח אותו לרגליה והתיישב עליו. הוא הפעיל שוב את המכשיר המזמזם והפעם כיוון אל ביטנה. אותה תחושה ממכרת עטפה אותה בשנית. היא עצמה את עיניה...
הפעם סיים מהר יותר. היא שוב פתחה את עיניה והתבוננה במראה. המילה STOP היתה חרוטה על ביטנה. הוא עבר לירכה וחרט עליו את המילה STOP. אחר כך עבר לשדה השמאלי וחרט גם עליו את המילה STOP. הוא המשיך לחרוט את המילה STOP על כף רגלה, STOP על שתי שוקיה, STOP על ברכה, STOP על הבטן התחתונה, STOP על הצוואר. היא סבלה בשקט. כשחרט את המילה STOP בבית השחי שלה דמעות עלו בעיניה. הוא ניגב את דמעותיה וחרט את המילה STOP מתחת לעיניה. כשבכתה בשנית חשה בצריבה קלה שנוצרה בתגובה למליחות הדמעות. הוא המשיך לחרוט על גופה את המילה STOP. פעם STOP גדול ופעם STOP קטן. פעם STOP באותיות דפוס ופעם STOP באותיות כתב. פעם STOP ישר, ופעם STOP באלכסון. STOP STOP STOP STOP. כולם היו STOP. כולם היו אדומים וכולם צרבו. היא הפסיקה להתבונן במראה. ניסתה להתמכר לתחושה אבל לא הצליחה. תחושת הצריבה שלא מיאנה לחלוף והזמזום הקולני של אקדח הקעקועים יחד עם ההפסקות המרובות לא איפשרו לה להפיק הנאה. בשלב כלשהוא תחושת הכאב הלכה והתעמעמה. היא שקעה במחשבותיה. היא רצתה להשתין.
היא אהבה כאב. היא אהבה לבכות. תמיד חיפשה מישהו שיוכל להכיל את הכאב ואת הבכי. להכיל וליצור. בלי פחד. הוא היה הראשון והיחיד שידע לעשות את זה. הוא הצליח להוביל אותה למקומות כואבים מאוד. הוא השתמש בכל הבא ליד, ידו החשופה, השוט, חפצי זכוכית שזרק עליה בגסות, שרשראות, קרשים. באותם רגעים היא פחדה מאוד. היא אהבה לפחד. היא בכתה. היא אהבה לבכות. להרגיש.
"אדונים" אחרים נבהלו מהבכי ההיסטרי, הקולני וחסר המעצורים שלה. הפסיקו מיד את הסשן והחלו לנחם אותה ולהתנצל. היא שנאה את זה. היא בזה לאותם גברים ובתוך תוכה ידעה שגם הם בזים לה. אבל לא הוא. הוא ידע שזה מה שהיא רוצה. הוא ידע שזה מה שהיא אוהבת. כבר מהרגע הראשון. הוא לא פחד.
הוא המשיך לחרוט את המילה STOP על גופה. הוא עדיין ממשיך? היא כבר לא שמה לב. היא חשה בחילה קלה. היא פקחה את עיניה והתבוננה במראה. על גופה הלבן ראתה כתמי צבע אדומים. היה קשה לזהות את משמעות המילים ממרחק כה רב ובצפיפות כה גדולה, אך לא היה ספק בכך שכולן היו המילה STOP. מוחה נאטם. היא הפסיקה לחפש משמעות לפעולותיו. היא תהתה כמה זמן עבר מאז שהתעוררה. היא תהתה גם איך הוא יגיב אם היא תקיא או תשתין על הרצפה או תירדם. היא תהתה אם תצליח להרדם במצב שבו היא שרויה והיא החליטה שכדאי לנסות ולראות. בעודו ממשיך במלאכה היא עצמה את עיניה וניסתה לשקוע בשינה.
היא נזכרה שהיא צמאה. פיה יבש מהבוקר. כשפתחה את עיניה הוא היה עסוק ברישום המילה STOP על הצד החיצוני של השוק השמאלית שלה. הוא לא הרים את ראשו כאשר פקחה את עיניה. היא חיכתה שירים את ראשו ואז היא תנצל את ההזדמנות ותתחנן לכוס מים. היא ידעה שהוא יביא אם היא תבקש מספיק יפה. אבל הוא לא הסיט את מבטו. לאחר שסיים לחרוט STOP על השוק השמאלית, עבר לעצם הבריח הימנית. גם עכשיו לא התבונן בה. היא החליטה לוותר על בקשתה ושבה לתוכנית המקורית שלה – לישון.
"עכשיו אני אגיד את זה. עכשיו אני אגיד את המילה STOP. רק בשביל שיפסיק. סתם, כי כבר אין לי כוח". היא אמרה לעצמה את המילים האלה אחרי ניסיונותיה הכושלים לישון, אבל הרגישה שהן ריקות.
שעה עברה. אולי יותר. פחד החל לבצבץ בליבה. "מה אם אני אגיד STOP והוא לא יקשיב לי? מה אם הוא לא ישחרר את החבלים?" היא נזכרה שמעולם לא אמרה לידו את המילה STOP. מעולם! גם כשהכי כאב. כשהכי כאב היא רצתה יותר, מעולם לא פחות. אולי בגלל זה הוא ממשיך ורושם את המילה STOP? אולי אין STOP ולעולם לא יהיה?
מחשבה זו הובילה למחשבה מפחידה אף יותר... "מה יקרה אם אני אגיד STOP והוא יפסיק?". היא ידעה בבירור שאם היא תגיד STOP, היא עלולה לפספס משהו ממש ממש טוב. שיא חדש ואדיר, גבוה יותר מכל מקום שהייתה בו אי פעם בעבר! ובכל זאת, היא לא יכלה להתעלם מכך שלא היה שום שינוי במצבה בשעות האחרונות. היא לא ידעה כיצד לפעול. לבסוף החליטה להמשיך ולחכות לבאות. הריגוש הרגעי שחוותה נעלם והיא שוב חשה משועממת.
המחשבות עייפו אותה. "בטוח עברו לפחות שעתיים. אולי אפילו שלוש". היא רצתה להשתין.
היא לא הצליחה להפסיק לחשוב על השירותים. להשתין להשתין להשתין... היא כל כך רצתה להשתין. "אני רק אהרוס, אני רק אפריע לו ולא כדאי" חשבה לעצמה וניסתה להתאפק בכל כוחה.
היא עצמה את עיניה ועד מהרה שקעה בשינה. היא התחילה לחלום. היא חלמה על כך שהיא עפה בתוך שמיים לבנים מעל נקיק שחור. בחלום היא חיפשה שירותים. היא רצתה להשתין. היא נחתה ליד דלת לבנה. משפתחה את הדלת נגלו לפניה שירותי שנהב לבנים. מושב האסלה והברזים היו מוזהבים. היא התיישבה על האסלה הקרירה והשתינה בסיפוק רב. רגליה הפכו חמימות. היא התבוננה בהן והתעוררה.
כשהתעוררה ראתה שהיא השתינה. על עצמה. על הרצפה. היא מקווה שלא עליו. השתן צרב את רגליה הפצועות. היא הייתה כל כך עייפה, כאובה ומותשת. היא לא יכלה להוציא אף מילה. אפילו לא מילת התנצלות. הוא לא היה בחדר. הוא חזר עם דלי מים חמים וניקה את גופה. לאחר מכן שטף את הרצפה שמתחתיה ומיד מיהר להמשיך במלאכתו.
שום פרץ של פחד ושל התרגשות לא גאה בתוכה. הוא לא הגיב לתקרית הלא נעימה. לא העניש, לא נזף. לא התעניין לשלומה. הוא ניקה את השטח כל כך מהר כך שאפילו הבושה שחשה לאחר התקרית הלא נעימה התפוגגה כלא הייתה. הרגש היחיד אשר מילא אותה הייתה ההקלה שחשה בזכות ההתרוקנות.
הוא המשיך בעבודתו כרגיל. מעולם לא ראתה אותו נחוש כל כך, מרוכז כל כך. היא התבוננה בידיו העובדות, החסונות והנמרצות. היא התפעלה מיופיין הגס. היא כבר הפסיקה להרגיש את הצריבה ואת הכאב. אפילו הזמזום הפך לצליל רחוק ועמום. אט אט עיניה נעצמו והיא נרדמה בשנית.
היא חלמה שהיא שטה על מעין בצק צבעוני. היא ישובה בתוך הסירה וידיה מחוצה לה, נוגעות בבצק, חשות בקרירותו ובהתנגדותו לתנועת הסירה השטה. היא מילאה את ידה בבצק והחלה למולל אותו וליצור ממנו כדורים קטנים.
הוא המשיך לעבוד במרץ ולמלא כל חלל אפשרי בגופה. הוא סיים את עבודתו לאחר כחמש שעות. הוא נעמד לידה והתבונן במראה שהציב מולה. הוא התבונן בדמות אשר נוצרה - תערובת של בשר ודם, עור ואש.
בתוך מסגרת המראה דמותה נראתה כחזיון תעתועים.
