קופנהגן
מאת בן כנף(שולט)
5 במרץ 2007
מה שנמצא נמוך, למטה מפני הכביש, למטה מהמפלס עליו מהלכים בני האדם, אינו יכול להיות אלא אחד מאגפי הגיהינום. רגע אתה על המדרכה, בין ערביים סגרירי ושתי ילדות מצחקקות חולפות, ורגע אתה יורד במדרגות תלולות בפתח שכמעט נסתר מעין, אל תוך האפלולית. ברגע אחד הנחת מאחור את גלימת הנורמל ועטית על כתפיך את גלימת הטוטאל.
עשן עולה מלמטה, צלילים כבדים, חשמליים, ובעירת התאווה. העור מתחדד, קולות כאב מצמררים אותו, אדי האלכוהול דוחפים אותו. הנה עוד שניות וקולות ההצלפה נשמעים גם הם.
אחר הצהריים הופך ללילה אינסופי והשדים נכונים לצאת.
על משענת הכורסה שלצד הקיר השחור היה רכון גבר רזה. ישבנו מתעגל כלפי מעלה, רגליו על הרצפה, מכנסיו משולשלים מטה, ופניו טמונים במושב. "תודה, אדוני, על מכה מספר ארבע עשרה, תן לי בבקשה עוד אחת", הוא אמר בעקבות החבטה שספג מידו של גבר מחודד פנים, אשר הנחית סרגל עץ רחב על ישבנו. המכה הייתה חזקה, צליל הנחיתה בישר זאת, והישבן המוכה זע בעקבותיה לצדדים עד שנרגע והתייצב, נכון למכה הבאה. זו אכן הגיעה, חדה ומדויקת, ממש באותה נקודה בה נחתה הקודמת. הצעיר הרזה נאנק בקול כבוש בטרם שיגר את: "תודה אדוני על מכה מספר חמש עשה, תן לי בבקשה עוד אחת".
כך אני אוהב את שעת בין הערביים שלי בקופנהגן. כך, ממש, כך אני אוהב את הבירה הראשונה. לאחריה יחל הזרם לעבור בכפות ידיי. יהיה מבין העומדים בצד, הלבושים לעת עתה, שיחוש בכך, שיקלוט בחושיו החדים את האדנות שהוא מבקש לו, זו התואמת כגופיית לייטקס את מצבי הנפשי בשעת בין ערביים זו.
הוא יביט בי פעם ועוד פעם, יהסס מעט ויתקרב. אף אני אביט בו, אך לא אקשה עליו יתר על המידה. "אתה זקוק לחינוך, אני רואה את זה בך", אומר לו, והוא יהנהן בכניעה. "תרצה שאטפל בך?" אציע באבירות, והוא יפטיר "כן" רפוי. "אתה מוכן לדבר קצת יותר ברור?" אומר לו, ואמשוך את שערות ראשו לאחור. "אני רוצה שתטפל בי, אדוני", הוא יאמר בקול צלול ורם.
אראה אותו פושט את בגדיו, ולבן ועדין, זוכה למבטי הנוכחים הלוגמים מכוס הבירה הצוננת. כן, הוא כאן וברשותי.
"הסתובב אליהם", אמרתי לו. הוא סב על עומדו מאצל הקיר ופנה לעבר הקהל המתבונן. ליד הקיר הנגדי ישב אדון, ועל ברכיו כורע גבר ממושקף, שישבנו האדים זה מכבר מחבטות מברשת השיער. מדי פעם הכניס ידו אל מתחת לגוף המונח על ברכיו, ממשש את האבר, האם קשוי הוא או רפוי. מששלף ידו משם לא ניכר עליו שמרוצה הוא, והוא שב וחבט בחוזקה על הישבן הלוהט.
זה שלי, אברו טרם החליט אם לזרוח מן התענוג הכואב המזומן או שמא לשקוע מפני העיניים החודרות בשקט, סוקרות את גופו ואת נשמתו הפרושה בפניהם.
רצועת העור הקטנה והקשיחה שבידי נחתה בעדינות, פעם אחר פעם, על האיבר הרך. פעם מלמעלה, פעם מצד זה, פעם מהאחר. הוא הגיב והזדקר לכדי איבר דק שלא מזכה את בעליו בגאווה רבה.
"מגיע לך מכות בגלל הזין הקטן שלך", לחשתי לאוזנו.
"כן, אדוני", ענה בהכנעה.
"כמה מכות לפי דעתך מגיע לך לקבל היום?" שאלתי אותו.
"לא יודע, אדוני. כמה שאתה מוצא לנכון".
"אני טומן לך מלכודת ואתה נופל לתוכה כמו פתי", אמרתי לו ומשכתי באוזנו. "אתה חושב שיש לי סבלנות למטומטמים?"
"לא, אדוני", השיב ורעד ניכר בקולו.
"אז אני שואל שוב, כמה מכות לדעתך מגיע לך?"
הוא היסס, וגמגם: "... אהה, אני חושב, אולי עשרים וחמש".
"אני חושב שבתור התחלה, יכול להיות שיש משהו בדבריך" אמרתי לתוך אוזנו כשאני מושך אותה עוד כלפי מעלה.
הוריתי לו להסתובב ולהישען בשתי ידיו אל הקיר, רגליו פשוקות ומרוחקות כמטר מן הקיר.
חגורת העור האדומה שלי אינה ארוכה אבל היא מאוד עבה. אני אוהב רצועות קצרות ועבות. המסה הזאת, כאשר היא נוחתת על ישבן לבן, משאירה מיידית את חותמה האדמומי ומפעילה את עצבי הכאב עמוק פנימה. הכלי היעיל הזה נחת בפעם הראשונה על ישבנו. הישבן נע פנימה והבחור נאנח, כמעט לעצמו אבל גם בשבילי. אנחותיו גברו והתחזקו ככל שהתקדמתי במניין ההצלפות. פיזרתי אותן כך שכל המשטח יהפוך באופן שווה לאדום, אדום וחם.
"אני מחנך אותך עכשיו", אמרתי לו. "אתה בטח רוצה להודות לי".
"תודה אדוני על שאתה מחנך אותי" אמר לי, גועש ומתמסר לידי הנעה בעדינות על פטמתו.
"אמור שוב", אמרתי והנחתי הצלפה בחגורה שבימיני בעוד ששמאלי מלטפת.
"תודה אדוני על שאתה מחנך אותי. אתה מחנך טוב".
נתתי לו שטר ושלחתי אותו לקנות לי בירה. מתנדנד קלות, אברו הדק זקור לפניו, פילס דרכו אל דלפק המשקאות. כשחזר עם הבירה בידו, התיישבתי בכסא, מניח את הכוס על השולחן הקטן, והוריתי לו לכרוע לפני. פרשתי רגליי קדימה והנחתי אותן על גבו. לקחתי את הכוס בידי, לגמתי ארוכות מהטובורג החזקה מזו המוגשת אצלנו, שבעה אחוז כמדומני, ומחיתי בגב היד שפם קצף לבן שנוצר בתום הלגימה. אני אוהב שפמי קצף של בירה טרייה.
עכשיו אני יודע בוודאות שזמן רב מדי לא פקדתי את העיר הנעימה והססגונית הזו.
עשן עולה מלמטה, צלילים כבדים, חשמליים, ובעירת התאווה. העור מתחדד, קולות כאב מצמררים אותו, אדי האלכוהול דוחפים אותו. הנה עוד שניות וקולות ההצלפה נשמעים גם הם.
אחר הצהריים הופך ללילה אינסופי והשדים נכונים לצאת.
על משענת הכורסה שלצד הקיר השחור היה רכון גבר רזה. ישבנו מתעגל כלפי מעלה, רגליו על הרצפה, מכנסיו משולשלים מטה, ופניו טמונים במושב. "תודה, אדוני, על מכה מספר ארבע עשרה, תן לי בבקשה עוד אחת", הוא אמר בעקבות החבטה שספג מידו של גבר מחודד פנים, אשר הנחית סרגל עץ רחב על ישבנו. המכה הייתה חזקה, צליל הנחיתה בישר זאת, והישבן המוכה זע בעקבותיה לצדדים עד שנרגע והתייצב, נכון למכה הבאה. זו אכן הגיעה, חדה ומדויקת, ממש באותה נקודה בה נחתה הקודמת. הצעיר הרזה נאנק בקול כבוש בטרם שיגר את: "תודה אדוני על מכה מספר חמש עשה, תן לי בבקשה עוד אחת".
כך אני אוהב את שעת בין הערביים שלי בקופנהגן. כך, ממש, כך אני אוהב את הבירה הראשונה. לאחריה יחל הזרם לעבור בכפות ידיי. יהיה מבין העומדים בצד, הלבושים לעת עתה, שיחוש בכך, שיקלוט בחושיו החדים את האדנות שהוא מבקש לו, זו התואמת כגופיית לייטקס את מצבי הנפשי בשעת בין ערביים זו.
הוא יביט בי פעם ועוד פעם, יהסס מעט ויתקרב. אף אני אביט בו, אך לא אקשה עליו יתר על המידה. "אתה זקוק לחינוך, אני רואה את זה בך", אומר לו, והוא יהנהן בכניעה. "תרצה שאטפל בך?" אציע באבירות, והוא יפטיר "כן" רפוי. "אתה מוכן לדבר קצת יותר ברור?" אומר לו, ואמשוך את שערות ראשו לאחור. "אני רוצה שתטפל בי, אדוני", הוא יאמר בקול צלול ורם.
אראה אותו פושט את בגדיו, ולבן ועדין, זוכה למבטי הנוכחים הלוגמים מכוס הבירה הצוננת. כן, הוא כאן וברשותי.
"הסתובב אליהם", אמרתי לו. הוא סב על עומדו מאצל הקיר ופנה לעבר הקהל המתבונן. ליד הקיר הנגדי ישב אדון, ועל ברכיו כורע גבר ממושקף, שישבנו האדים זה מכבר מחבטות מברשת השיער. מדי פעם הכניס ידו אל מתחת לגוף המונח על ברכיו, ממשש את האבר, האם קשוי הוא או רפוי. מששלף ידו משם לא ניכר עליו שמרוצה הוא, והוא שב וחבט בחוזקה על הישבן הלוהט.
זה שלי, אברו טרם החליט אם לזרוח מן התענוג הכואב המזומן או שמא לשקוע מפני העיניים החודרות בשקט, סוקרות את גופו ואת נשמתו הפרושה בפניהם.
רצועת העור הקטנה והקשיחה שבידי נחתה בעדינות, פעם אחר פעם, על האיבר הרך. פעם מלמעלה, פעם מצד זה, פעם מהאחר. הוא הגיב והזדקר לכדי איבר דק שלא מזכה את בעליו בגאווה רבה.
"מגיע לך מכות בגלל הזין הקטן שלך", לחשתי לאוזנו.
"כן, אדוני", ענה בהכנעה.
"כמה מכות לפי דעתך מגיע לך לקבל היום?" שאלתי אותו.
"לא יודע, אדוני. כמה שאתה מוצא לנכון".
"אני טומן לך מלכודת ואתה נופל לתוכה כמו פתי", אמרתי לו ומשכתי באוזנו. "אתה חושב שיש לי סבלנות למטומטמים?"
"לא, אדוני", השיב ורעד ניכר בקולו.
"אז אני שואל שוב, כמה מכות לדעתך מגיע לך?"
הוא היסס, וגמגם: "... אהה, אני חושב, אולי עשרים וחמש".
"אני חושב שבתור התחלה, יכול להיות שיש משהו בדבריך" אמרתי לתוך אוזנו כשאני מושך אותה עוד כלפי מעלה.
הוריתי לו להסתובב ולהישען בשתי ידיו אל הקיר, רגליו פשוקות ומרוחקות כמטר מן הקיר.
חגורת העור האדומה שלי אינה ארוכה אבל היא מאוד עבה. אני אוהב רצועות קצרות ועבות. המסה הזאת, כאשר היא נוחתת על ישבן לבן, משאירה מיידית את חותמה האדמומי ומפעילה את עצבי הכאב עמוק פנימה. הכלי היעיל הזה נחת בפעם הראשונה על ישבנו. הישבן נע פנימה והבחור נאנח, כמעט לעצמו אבל גם בשבילי. אנחותיו גברו והתחזקו ככל שהתקדמתי במניין ההצלפות. פיזרתי אותן כך שכל המשטח יהפוך באופן שווה לאדום, אדום וחם.
"אני מחנך אותך עכשיו", אמרתי לו. "אתה בטח רוצה להודות לי".
"תודה אדוני על שאתה מחנך אותי" אמר לי, גועש ומתמסר לידי הנעה בעדינות על פטמתו.
"אמור שוב", אמרתי והנחתי הצלפה בחגורה שבימיני בעוד ששמאלי מלטפת.
"תודה אדוני על שאתה מחנך אותי. אתה מחנך טוב".
נתתי לו שטר ושלחתי אותו לקנות לי בירה. מתנדנד קלות, אברו הדק זקור לפניו, פילס דרכו אל דלפק המשקאות. כשחזר עם הבירה בידו, התיישבתי בכסא, מניח את הכוס על השולחן הקטן, והוריתי לו לכרוע לפני. פרשתי רגליי קדימה והנחתי אותן על גבו. לקחתי את הכוס בידי, לגמתי ארוכות מהטובורג החזקה מזו המוגשת אצלנו, שבעה אחוז כמדומני, ומחיתי בגב היד שפם קצף לבן שנוצר בתום הלגימה. אני אוהב שפמי קצף של בירה טרייה.
עכשיו אני יודע בוודאות שזמן רב מדי לא פקדתי את העיר הנעימה והססגונית הזו.
