סאב ספייס
מאת צ'יטה(שולט)
26 ביוני 2007
סאב ספייס זה מקום שהוא תוצר של רזוננס (תהודה) של הגוף, של הנשמה, ובפרט של הקשר בין הגוף לנשמה. מגיעים למקום הזה בעקבות הצפה בתחושות הגופניות, הנפשיות, ובפרט הודות לחיבור ביניהן.
הסאב ספייס הוא המקום שבו הגוף עומד לו משותק והנפש עומדת לה עירומה, ללא שום הגנות בכלל. זה קודש הקדשים הבדס"מי בעיני. זה המקום שהמימרה הקטנה שלנו: "בדס"ם עושים מאהבה, או לא עושים בכלל" הכי נכונה לגביו. ממה שאני מכיר, זה המקום הכי פגיע שיש בעולם, פגיע בתהליך ההגעה לשם, וגם בהמצאות בו.
בסאב ספייס אין יכולת לזוז בכלל, אפילו לא להניע אצבע. התחושות מוגברות אלפי מונים. הנשמה עומדת לה עירומה, וזקוקה לחום ואהבה. כל זיוף במתן החום והליטופים מורגש באופן עמוק ביותר.
בתהליך שבו נוצר הסאב ספייס ניתן לסמן, לעניות דעתי, חמישה שלבים:
* דיס-אוריינטציה: ניתן להביא לדיס-אוריינטציה בכדי לערער את ההגנות הטבעיות של הנשמה ובכדי לערער את יכולתו של הגוף לסנן תחושות שמגיעות מהעולם החיצון ומבפנים. למשל, ניתן לקשור את הסאבית ולכסות את עיניה. או אז מטלטלים אותה ימינה, שמאלה, קדימה ואחורה, עד שתוך דקה בערך, היא מאבדת קשר עם המציאות.
* העמקת ההתמסרות: כאשר ההגנות הראשוניות הוסרו, לפחות באופן חלקי, כאשר הדיס-אורנטציה מושלת בכיפה, כל הענקת תחושה נחווית בעוצמה גדולה הרבה יותר. בשלב זה, אני באופן אישי נוהג להעמיק את ההתמסרות. העמקת ההתמסרות קשורה לביצוע דברים שקשים לסאבית. זהו, כמובן, משהו מאד אינדיווידואלי, ותלוי בסאבית ובהקשר. לשם הבהירות אתן דוגמא: לסאבית מסוימת קשה עם חוסר האונים שבריתוק (כלומר, בקשירה). במקרה כזה ניתן לקשור אותה, לפשק את רגליה, לשבת מולה ולהתבונן בה במשך זמן מה. תחושת חוסר האונים שלה מעצימה את ההתמסרות ואת התחושה.
* הצפה בתחושות: הדבר שאני הכי אוהב בחלק הזה, והכי מאמין בו, זה ליטופים. אין כמו ליטופים כדי לגרום לנשמה ולגוף להיות מוצפים, ובמיוחד במקום הזה של הדיס-אוריינטציה, של ההתמסרות, כאשר קצות העצבים של התחושות כל כך חשופים. ההצפה הזאת גורמת לסאבית להשתולל מרוב העוצמה הבלתי נסבלת של התחושות. לא טעיתי במונח: זה אכן בלתי נסבל. זה כל כך הרבה, שאי אפשר לשאת את זה כמעט. ההתמסרות והדיס-אוריינטציה חוברות להן יחדיו כדי לאפשר מקום כזה של הצפה. זה מפחיד נורא. זה מאיים. זה מקום של חוסר שליטה אולטימטיבי, מקום שבו הנשמה והגוף מתענים. יש בזה אפילו דמיון מסוים לרגע שלפני האורגאזמה. עדיין, אם הסאבית אכן סומכת על אדונה, שיהיה שם בשבילה, שיחזיק אותה במקום המכלה הזה, היא תתמסר לתחושות ופשוט תעוף, תעוף לעולם אחר, לסאב ספייס.
* אפטר קייר: ברגע שנכנסים למצב הזה, של סאב ספייס, יש צורך עצום ורב ללטף את הסאבית, להעניק לה חום ואהבה. אני לא מדבר על סתם ליטופים, אלא על ליטופים שניתנים מתוך הנשמה, שהרי הנשמה ניצבת שם, במקום הזה, חשופה לחלוטין ומונחת בידיכם, בלי שום כיסוי ובלי שום הגנות. זה חשוב כל כך, הליטופים הללו, והניקיון שבהם, שפשוט אסור לזייף במקום הזה. לדעתי באמת אסור לקחת אף אחת לסאב ספייס אם לא מסוגלים לתת לה את הליטופים האלה.
* שלושת הימים שאחרי - תוך כדי ההגעה לסאב ספייס, בסאב ספייס עצמו, וגם בימים שאחרי אפשרית יציאתם של "שדים חבויים" במעמקי הנשמה, או הצפה של חזיונות עבר מודחקים. בכל מקרה, לרוב, בעיקר ביום שאחרי הסשן, ישנה תחושת ריחוף עצומה, ואפילו קשיים בתפקוד היומיומי. חשוב להסביר מראש את האפשרות של תחושות ו"חזיונות" כאלה, וחובה להישאר זמין לסאבית בימים שאחרי.
בתהליך ההגעה לסאב ספייס יש לפעמים נסיקה מהירה מדי או הערת שדים רדומים אצל הסאבית. לכן צריך לקרב את הסאבית למקום הזה באופן הדרגתי, ולאפשר לה להתרגל לנוכחות שלו. גם בפעם הזו שאתם ממש מרגישים שניתן לקחת אותה לשם, למקום המקסים הזה, עד הסוף, צריך להתקדם לאט.
אל תיקחו לשם ממקום מאצ'ואיסטי. אל תיקחו לשם ממקום של אגו. הישארו קשובים בכל רגע ורגע של ההתקדמות לשם, כי זה כל כך רגיש המקום הזה, כל כך עדין. זכרו שאתם אחראים שם לגמרי. זכרו שזה נורא פשוט בעצם, להגיע לשם, אבל לא כל כך פשוט לטפל לפעמים בתוצאות של החוויה.
סאב ספייס זה המקום הכי מקסים שיש בעולם בכלל. זה כל כך כיף, שבא לבכות מאושר. אבל זה עניין "פסיכוטי" פה, ונדרשת אחריות גדולה ועצומה בכדי למנוע מכך להפוך לסרט רע. אז לאט לאט, בלי אגו, ועם הרבה אהבה ורגש. גם מיומנות נדרשת, והמון המון הקשבה.
הסאב ספייס הוא המקום שבו הגוף עומד לו משותק והנפש עומדת לה עירומה, ללא שום הגנות בכלל. זה קודש הקדשים הבדס"מי בעיני. זה המקום שהמימרה הקטנה שלנו: "בדס"ם עושים מאהבה, או לא עושים בכלל" הכי נכונה לגביו. ממה שאני מכיר, זה המקום הכי פגיע שיש בעולם, פגיע בתהליך ההגעה לשם, וגם בהמצאות בו.
בסאב ספייס אין יכולת לזוז בכלל, אפילו לא להניע אצבע. התחושות מוגברות אלפי מונים. הנשמה עומדת לה עירומה, וזקוקה לחום ואהבה. כל זיוף במתן החום והליטופים מורגש באופן עמוק ביותר.
בתהליך שבו נוצר הסאב ספייס ניתן לסמן, לעניות דעתי, חמישה שלבים:
* דיס-אוריינטציה: ניתן להביא לדיס-אוריינטציה בכדי לערער את ההגנות הטבעיות של הנשמה ובכדי לערער את יכולתו של הגוף לסנן תחושות שמגיעות מהעולם החיצון ומבפנים. למשל, ניתן לקשור את הסאבית ולכסות את עיניה. או אז מטלטלים אותה ימינה, שמאלה, קדימה ואחורה, עד שתוך דקה בערך, היא מאבדת קשר עם המציאות.
* העמקת ההתמסרות: כאשר ההגנות הראשוניות הוסרו, לפחות באופן חלקי, כאשר הדיס-אורנטציה מושלת בכיפה, כל הענקת תחושה נחווית בעוצמה גדולה הרבה יותר. בשלב זה, אני באופן אישי נוהג להעמיק את ההתמסרות. העמקת ההתמסרות קשורה לביצוע דברים שקשים לסאבית. זהו, כמובן, משהו מאד אינדיווידואלי, ותלוי בסאבית ובהקשר. לשם הבהירות אתן דוגמא: לסאבית מסוימת קשה עם חוסר האונים שבריתוק (כלומר, בקשירה). במקרה כזה ניתן לקשור אותה, לפשק את רגליה, לשבת מולה ולהתבונן בה במשך זמן מה. תחושת חוסר האונים שלה מעצימה את ההתמסרות ואת התחושה.
* הצפה בתחושות: הדבר שאני הכי אוהב בחלק הזה, והכי מאמין בו, זה ליטופים. אין כמו ליטופים כדי לגרום לנשמה ולגוף להיות מוצפים, ובמיוחד במקום הזה של הדיס-אוריינטציה, של ההתמסרות, כאשר קצות העצבים של התחושות כל כך חשופים. ההצפה הזאת גורמת לסאבית להשתולל מרוב העוצמה הבלתי נסבלת של התחושות. לא טעיתי במונח: זה אכן בלתי נסבל. זה כל כך הרבה, שאי אפשר לשאת את זה כמעט. ההתמסרות והדיס-אוריינטציה חוברות להן יחדיו כדי לאפשר מקום כזה של הצפה. זה מפחיד נורא. זה מאיים. זה מקום של חוסר שליטה אולטימטיבי, מקום שבו הנשמה והגוף מתענים. יש בזה אפילו דמיון מסוים לרגע שלפני האורגאזמה. עדיין, אם הסאבית אכן סומכת על אדונה, שיהיה שם בשבילה, שיחזיק אותה במקום המכלה הזה, היא תתמסר לתחושות ופשוט תעוף, תעוף לעולם אחר, לסאב ספייס.
* אפטר קייר: ברגע שנכנסים למצב הזה, של סאב ספייס, יש צורך עצום ורב ללטף את הסאבית, להעניק לה חום ואהבה. אני לא מדבר על סתם ליטופים, אלא על ליטופים שניתנים מתוך הנשמה, שהרי הנשמה ניצבת שם, במקום הזה, חשופה לחלוטין ומונחת בידיכם, בלי שום כיסוי ובלי שום הגנות. זה חשוב כל כך, הליטופים הללו, והניקיון שבהם, שפשוט אסור לזייף במקום הזה. לדעתי באמת אסור לקחת אף אחת לסאב ספייס אם לא מסוגלים לתת לה את הליטופים האלה.
* שלושת הימים שאחרי - תוך כדי ההגעה לסאב ספייס, בסאב ספייס עצמו, וגם בימים שאחרי אפשרית יציאתם של "שדים חבויים" במעמקי הנשמה, או הצפה של חזיונות עבר מודחקים. בכל מקרה, לרוב, בעיקר ביום שאחרי הסשן, ישנה תחושת ריחוף עצומה, ואפילו קשיים בתפקוד היומיומי. חשוב להסביר מראש את האפשרות של תחושות ו"חזיונות" כאלה, וחובה להישאר זמין לסאבית בימים שאחרי.
בתהליך ההגעה לסאב ספייס יש לפעמים נסיקה מהירה מדי או הערת שדים רדומים אצל הסאבית. לכן צריך לקרב את הסאבית למקום הזה באופן הדרגתי, ולאפשר לה להתרגל לנוכחות שלו. גם בפעם הזו שאתם ממש מרגישים שניתן לקחת אותה לשם, למקום המקסים הזה, עד הסוף, צריך להתקדם לאט.
אל תיקחו לשם ממקום מאצ'ואיסטי. אל תיקחו לשם ממקום של אגו. הישארו קשובים בכל רגע ורגע של ההתקדמות לשם, כי זה כל כך רגיש המקום הזה, כל כך עדין. זכרו שאתם אחראים שם לגמרי. זכרו שזה נורא פשוט בעצם, להגיע לשם, אבל לא כל כך פשוט לטפל לפעמים בתוצאות של החוויה.
סאב ספייס זה המקום הכי מקסים שיש בעולם בכלל. זה כל כך כיף, שבא לבכות מאושר. אבל זה עניין "פסיכוטי" פה, ונדרשת אחריות גדולה ועצומה בכדי למנוע מכך להפוך לסרט רע. אז לאט לאט, בלי אגו, ועם הרבה אהבה ורגש. גם מיומנות נדרשת, והמון המון הקשבה.
